שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: index open
    פנייה למשטרה מחזירה לקורבן את השליטה
    הרבה קורבנות אונס ותקיפה מינית מעדיפות לשמור את המקרה לעצמן, לא לספר אפילו לחברים קרובים או למשפחה. יש חשש מפני התוקף, מתגובה ביקורתית של הסביבה ומהתהליך הבלתי ידוע. כתבה זו תבהיר את התהליכים
    בכתבה הקודמת בסידרה (לא סתם אומרים שאונס הוא כמו רצח הנפש) הראינו שאונס ותקיפה מינית בעצם גוזלים מהנפגעת את השליטה על חייה - במעשה עצמו שנעשה בכפייה, וגם בכניעה נפשית שבאה אחריו, הכוללת רגשות קשים, האשמה עצמית ופחד גדול.

     

    הרבה נפגעות אונס ותקיפה מינית* מעדיפות לשמור את המקרה לעצמן, לא לספר אפילו לחברים קרובים או לבני משפחה. זה קורה בשל פחד מפני התוקף המאיים על הקורבן שלא תספר לאיש, וגם בגלל ספקות שאת חלקם מחדיר התוקף עצמו – "אף אחד לא יאמין לך, זו מילה שלך מול מילה שלי, ואני אדם מכובד"). לכך נוסף פחד מפני תגובה ביקורתית מצד הסביבה ("למה לא צעקת? למה בכלל הלכת לשם? למה התלבשת חשוף?") וכן בושה והלקאה עצמית.

     

    כשמדובר בפנייה לרשויות והגשת תלונה מצטרף לכל אלה חשש מפני חשיפה וחוסר הרצון לשחזר את המקרה הקשה ואת הרגשות שהוא העלה.

     

    לפיכך, רוב הנפגעות מעדיפות לשאת בכובד האחריות של המעשה, אם כי לעיתים הן חושבות אחר כך, כמו "אורנה סאמיט" - מדוע לא סיפרתי או התלוננתי? איך זה שהתוקף ממשיך את חייו כאילו לא קרה כלום, בעוד חיי שלי מתמוטטים לנגד עיניי?

     

    תלונה למשטרה, למרות שהיא מצטיירת כקשה במיוחד, למעשה מחזירה לקורבן של תקיפה מינית את הדבר החשוב לה ביותר - השליטה על חייה. לכן, זה צעד רצוי. ומכיוון שנראה כי הפחד הגדול ביותר הכרוך בהגשת תלונה הוא למעשה הפחד מפני הלא נודע, כתבה זו תבהיר את התהליכים.

     

    משטרת ישראל מציעה מידע על האפשרויות לסיוע, ייעוץ ומידע על התהליך המשטרתי והמשפטי לנתקפות ונתקפי עבירות מין באתר שלה. בכתבה זו אתמצת את הדברים ואחדד דברים נוספים ע"י ראיון עם ליאור איצקוביץ', לשעבר חוקר במשטרת ישראל בנושא תקיפות מיניות, בעל תואר בקרימינולוגיה עם התמקדות בעבירות מין.

     

    ההליך החקירתי:

    הגשת התלונה שפותחת את הליך החקירה והמשך שיתוף פעולה עם מערכת אכיפת החוק הם החלק החשוב ביותר כדי לאתר את מבצע העבירה, לאסוף את הראיות הדרושות להעמדתו לדין, לתת סיוע פרטי למתלוננת ובכלל, לתרום לצמצום עבירות מסוג זה בעתיד.,

     

    המשטרה מודעת לכך שמדובר בנושא רגיש, לכן החקירה של נפגעת עבירה מינית תיעשה מתוך הכרת זכות המתלוננת לכבוד ולפרטיות. גביית ההודעה נעשית בחדר נפרד ללא נוכחות אנשים אחרים. אם ברצון המתלוננת ליצור קשר עם כל אדם שהוא, איש משטרה ידאג לאפשר לה זאת - אם זה קרוב משפחה, חבר/ה, או גורם אחר כגון עובדת סוציאלית או מתנדבת ממרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

     

    על פי חוק אין אפשרות לפרסם פרטים העלולים להביא לזיהוי המתלוננת, גם לא יימסרו פרטים למשפחתה אם המתלוננת אינה מסכימה לכך.

     

    בדיקות:

    אם יש פרטים היכולים לשמש ראיה, כגון פרטי לבוש, יש להעבירם למשטרה כמו שהם. חשוב לדעת שלא כל בית חולים ערוך לבדיקות הנ"ל, לכן המשטרה היא המפנה, המלווה והמסייעת להגיע לבית החולים לביצוע הבדיקות, יחד עם ליווי ותמיכה ממסייעת של מרכז הסיוע לנתקפות ונתקפי פגיעה מינית. הבדיקה הרפואית מתקיימת בדרך כלל בבית חולים ולפעמים במרכז לרפואה משפטית לצורך קבלת ראיות נוספות.

     

    החשוד:

    ייתכן שהחשוד יעצר, או ישוחרר בתנאים מגבילים. אם הוא או כל אחד אחר מטעמו יטרידו או יאיימו על המתלוננת, יש לדווח על כך למשטרה.

    יש מצבים בשלב החקירה בהם יש צורך בהשתתפות המתלוננת - אם זה מסדר זיהוי, בניית קלסתרון או עימות.

     

    תביעה ומשפט:

    בסיום החקירה מתקבלת ההחלטה אם להעמיד את החשוד לדין. יש מקרים בהם יש חוסר הוכחות ולכן מחליטים לא להעמיד לדין.

    כאשר מתקבלת ההחלטה להעמיד לדין יוגש כתב האישום שמוגש ומנוהל ע"י המדינה - תביעה משטרתית או הפרקליטות.

    יש אפשרות לבקש את קיום הדיון בבית המשפט בדלתיים סגורות (בלי קהל).

     

    ביהמ"ש לא יאפשר חקירה בדבר עברה המיני של הנפגעת

    במהלך המשפט המתלוננת בדרך כלל תוזמן להעיד, לענות על שאלות התובע ולשאלות בא כוחו של הנאשם. בית המשפט לא יאפשר חקירה בדבר עברה המיני של הנפגעת בעבירות המין. יש אפשרות לבקש לדבר עם התובע על מנת להתכונן לקראת מתן העדות ואפשרות לבקש כי העדות לא תינתן בנוכחות הפוגע אלא בנוכחות סניגורו.

     

    לדברי ליאור איצקוביץ', החקירה עצמה לא נעימה, המתלוננת לא יודעת בדיוק מה היא הולכת לעבור ולמה, ואף צריכה לדבר ולחוות את החוויה הלא נעימה מחדש. אבל אם מדובר בחוקר מקצועי ואמפתי, המסביר לה מדוע הוא שואל מה ששואל, הדבר מוריד הרבה מחיצות. "מהניסיון שלי, אם מסבירים נכון למה גובים עדות, למה שואלים שאלות שיכולות לעורר במתלוננת רגשות קשים ולמה לעיתים מעמתים אותה עם גרסת החשוד ומה ההגיון מאחורי פעולות החקירה - הפחד מהפרוצדורה פוחת, ורוב המתלוננות מבינות את הסיטואציה, את התהליך הפלילי, ויותר מהכל מבינות שיש מישהו שמעוניין לעזור להן", אומר איצקוביץ'. "שואלים שאלות שחייבים לשאול מבחינה ראייתית. לבדוק איך היא לא הסכימה במפורש ולבדוק איך היא התנגדה. חוסר הסכמה לא חייב להיות במילים, היא לא חייבת להגיד לא, יש עוד דברים שמראים התנגדות שכל אדם עם שכל יכול להבין".

     

    איצקוביץ' מציין כי לעיתים נשאלות שאלות שיכולות להתפס כמביעות חוסר אמון בגרסת המתלוננת, בייחוד אם החשוד טוען שהיחסים היו בהסכמה. מן הסתם, החוקרים יתמקדו בנושא זה, אבל כל עוד הם מסבירים למתלוננת למה הם מתעמקים במה שהם מתעמקים, בדרך כלל זה יתקבל בהבנה.

     

    המתלוננות יכולות לבחור עם מי לדבר, גבר או אשה, או אם היא רוצה חוקר ספציפי. לדברי איצקוביץ', ההנחיות לכל חוקר ברורות - לקיים את החקירה במקום המאפשר פרטיות וליצור סביבה לא מאיימת. החקירה יכולה להיות מוקלטת או כתובה על דף, ולפעמים יש צורך בהשלמות חקירה שגם הן יכולות להיות לא נעימות, בייחוד כשהן ממשיכות להתמקד בנושאים השנויים במחלוקת בין גרסת המתלוננת לגרסת החשוד. אבל שוב - כשמדובר בחוקר אמפתי, שמסביר כל הזמן מדוע יש צורך בהתמקדות הזאת, המתלוננת מקבלת את העניין בהבנה.

     

    יש מקרים שחייבים לעמת בין החשוד למתלוננת

    אחת הפרוצדורות הקשות או המפחידות ביותר בעיני המתלוננות הוא העימות עם החשוד בתקיפה. יש מקרים שחייבים לעמת את החשוד ואת המתלוננת זה מול זה, כדי שתהיה תגובה. במיוחד במקרים של גירסה מול גירסה, שבדרך כלל נוגעים לנושא ההסכמה - האם היתה או לא - או מחלוקת לגבי הבנת ההסכמה/אי הסכמה. בדרך כלל מדובר במקרים של עובד מול מעביד, או שהחשוד פשוט לא הבין את הסיטואציה נכון. לעיתים בשלב העימות משאירים את החשוד מול המתלוננת לבד בחדר מוקלט, מוגן ושמור. לפעמים כשהחוקר עוזב הדינמיקה משתנה - יש חשודים המנסים להשתיק את המתלוננות, מה שיכול לשנות את החקירה.  

     

    הרבה מתלוננות ציינו לאחר העימות, שכאשר הטיחו בפני החשוד את מה שהן חושבות עליו ואיך הרגישו בסיטואציה, הן בעצם אמרו את שלהן, ומכאן החזירו את השליטה לידיים שלהן. ומכיוון שעבירות מין הן במידה רבה גם עניין של שליטה על החיים הנלקחת מידי הקורבן ע"י התוקף, ברגע שהנפגעת מחזירה לעצמה את השליטה, זה עוזר אפילו יותר מהרבה מאוד שעות של טיפול פסיכולוגי. היו מקרים בהם לא היה צורך לעשות עימות, מכיוון שכבר היו ראיות מספיקות להרשעה, אבל המתלוננות ביקשו לערוך את העימות, רק כדי לעמוד מול התוקף ולהטיח בו את רגשותיהן כלפיו וכלפי המעשה שעשה.

     

    בכל הנוגע לאיסוף ראיות יש העדפה להגיע למצב שעוד לפני שהחשוד נעצר יאספו כבר כל הראיות הפורנזיות נגדו, מדובר בראיות אובייקטיביות שאינן ניתנות לעירעור. דוגמאות לראיות פרונזיות: כל מה שיכול להוביל לממצא גנטי (דנ"א) כמו דם, רוק, זרע, שערות, שרידי עור וכו' וכן סיבים כגון סיבי בד. יש גם ראיות טכניות- הקלטות, צילומים, וידאו, חומר מחשב, טביעות אצבע ועוד.

     

    בנוסף יש שאיפה להגיע למצב שכבר לפני המעצר יאספו עדויות עדי ראייה, ולמעשה כשהחשוד ייעצר, התשתית הראייתית תהיה מוכנה ללא תלות בגרסתו. הראיות הנ"ל מראות תמונה שהיא מעל החשד הסביר, ובכך גם יש פחות תלות בעדות של הקורבן. הרצון הוא ליצור כמה שפחות תלות בעדות הקורבן, שבגלל מצבה יכולה להיות מבולבלת, ויש לחזק את עדותה כמה שיותר ע"י הראיות הפורנזיות, שלהן יש משקל רב.

     

    לכן, עדיף שהמתלוננת על אונס תגיע למשטרה כמה שיותר מהר לאחר המעשה ותעבור את הבדיקה הרפואית, שתאסוף את כל הראיות. כשהראיות הפורנזיות נגד החשוד הן חזקות, בדרך כלל נמנעים הנאשמים מלנהל דיוני הוכחות במשפטם. בדרך כלל הם מודים בעובדות כתב האישום, שני הצדדים מדלגים על שלבי ההוכחות ישר לפסק דין וטיעונים לעונש.

     

    גם אם מתלוננת באה למשטרה לאחר שנים, כדאי לדעת שעבירות מין הן היחידות בהן ניתן להגיש כתב אישום על סמך מילה מול מילה, ללא ראיה נוספת, בגלל העובדה שמדובר במעשה שנעשה לרוב רק בין שני אנשים. כדי שזה יגיע לבית המשפט הפרקליטות צריכה לאשר זאת, יש מקרים בהם הפרקליטות סוגרת תיקים אם מבחינתה הראיות לא טובות, או סותרות. יש לזכור שלא מדובר ב-100% הצלחה, ושגם ניתן לערער על החלטת הפרקליטות. אם התיק עובר לבית המשפט, שם זה תלוי בשופטים, אם הם מאמינים למתלוננת או לא.

     

    בכל הנוגע לתלונות שווא, יש לציין שלא כל תלונה שנסגרת עקב חוסר ראיות היא תלונת שווא, וכך גם לא כל משפט שנגמר ללא הרשעה. ליאור איצקוביץ' מעיד שאכן יש תלונות שווא, אבל מספרן זניח לעומת תלונות אמיתיות. בנוסף, לדבריו מאוד קל למשטרה לעלות על תלונות השווא, מכיוון שיש אג'נדה מאחוריהן - אם זה בגלל פחד של נערה מכך שההורים שלה גילו שהיא יצאה עם בן מיעוטים, או שמדובר בנקמנות או בניסיון סחיטה.

     

    בכתבה הבאה - השינויים בתפישת הנושא בעבר ובהווה.

     

    עוד כתבות וטורים על תקיפה מינית ואונס

     

    * הכתבה מיועדת גם לגברים שעברו תקיפה מינית ומעוניינים להתלונן.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: index open
    אין אפשרות לפרסם פרטים העלולים להביא לזיהוי המתלוננת
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים