שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: חיים ברגיג
    ילדוֹת של אבא: "אף פעם לא רציתי בנים"
    בנות זה אחלה. יושבות, מציירות, רוקדות בלט, לא נפצעות, לא צורחות ולא מתפרעות. אורן רוזנשטיין, שאף פעם לא רצה בנים, מספר בטור שבועי חדש, בין השאר, למה כדאי לבנים של השכונה להתרחק מהילדה שלו

    ביום שבת האחרון ישבתי בחדר המשחקים בבניין שלנו (אמריקה, יש הכל בתוך הבניין. תענוג) וצפיתי בבתי בת השלוש משחקת. אח, שלוש. גיל נהדר. זה בדיוק הרגע בו הילדים מתחילים להגשים את כל חלומותיך. לא, לא מדובר עדיין על חלום הילד שמקים סטארט אפ בגיל 21 ושולח את אבא במסלול ישיר לפנסיה. כשהילד קטן, החלום צנוע יותר: לשבת בגן משחקים, לקרוא עיתון, ושהוא ישעשע את עצמו.

     

    ואכן, בתי כבר שולטת בכל גפיה. נטייתה האובדנית שככה מעט והיא כבר לא מטפסת על רהיטים גבוהים וקופצת עם הראש למטה (לפחות לא על בסיס קבוע), היא כבר יכולה למצוא בעצמה את כל הצעצועים בחדר המשחקים ואפילו לשחק משחקי דמיון (אני כאילו אמא של הבובה, הבובה כאילו רעבה, אני כאילו אאכיל אותה, רגע, יכול להיות שאבא כאילו נרדם שם על הספסל?).

     

    מלכת העולם

    הילדה באמת פרח. הכל בשלווה, בטוב טעם, בחינניות. אם רק היתה לבד בחדר המשחקים הכל היה יכול להיות כל כך טוב. אך למרבה הצער, יש שם שתי אוכלוסיות של חיות מסוכנות. הראשונה היא ילדות נוספות בגילה, חיות טורפות שרבות איתה על כל צעצוע ופינה בחדר. למרבה היגון, לרוב - מנקודת מבט של מבוגר כמובן - הן גם צודקות בוויכוחים, כי הבת שלי היא שילוב קטלני של חוסר הבנה מוחלט של רעיון ה"ביחד", השיתוף או החלוקה, עיוורון לשיטת "פעם תורי ופעם תורה של הילדה השנייה" וכניעה מוחלטת לאפקט העדר. כך, ברגע שמישהי נוגעת באיזה שהוא צעצוע זנוח, מיד הוא הופך לאטרקציה היסטרית והיא חייבת לשחק בו כאן ועכשיו או שיתחילו צעקות.

     

    בתור המבוגר האחראי אני מסביר לה בקול רם את ערכי השיתוף והסבלנות (ממש מפא"י לגמדים), אבל כמו שהילדה השנייה שומטת מידיה את הצעצוע הנחשק, גם אם רק היה לה אפצ'י או פיפי או שבדיוק זרקתי לעברה איזה דובי מפרווה והיא היתה צריכה להתכופף – אני מסתער ומלאים אותו למען מלכת העולם. כן, נכון, אני לא האבא הכי פופולארי בשכונה, אבל מאחר שעוד כמה שנים אני ממילא עוזב את ניו יורק וחוזר לארץ, לא אכפת לי להשאיר מאחור אדמה שנחרכה בשל מנהגי הלבנטיניים.

     

    מה קורה לבנים האלה?

    אוכלוסיית החיות המסוכנות השנייה היא באמת בעיה. לא בשל מורכבותה, אלא בשל גודלה. מדובר בכל הבנים מעל גיל שנתיים, ובשם המדעי הכולל "דה ווילדע חייעאס".

     

    מה קורה לבנים האלה? מה כל כך כיף להם בלרוץ במעגלים, להיתקל בחפצים, לעוף על הפנים, לקום כאילו כלום, ולהמשיך במירוץ המטורף? הם לא קולטים שכל חמש שניות הם מגיעים לאותה נקודה? לא כואב להם בשוקיים מההיתקלות באופניים? לא כואב להם הראש מהמכות של המדפים? לא כואבות להם האוזניים מהצרחות של עצמם? ובעיקר, לא מפריע להם שהם הרגע מעכוּ שלוש ילדות עם קוקיות ושמלות שבת שיושבות ועושות במסירוּת פאזל 700 חלקים, ופיזרו להם עבודה של שעתיים? אז ככה, כנראה שלא כואב להם עדיין, אבל עוד רגע אני חוטף עצבים ואז אולי כבר כן יכאב.

     

    תמיד רציתי בנות - ואף פעם לא רציתי בנים. למי יש כוח לרוץ אחריהם? למי יש כוח ללכת איתם כל יומיים למיון כי הם שברו רגל בכדורסל או יד כי הם נפלו מעץ? ולמי יש כוח לשמוע את הצעצועים שלהם. כן, זו עובדה! יש מזימה של יצרני הצעצועים נגד הוריהם של בנים. אם לא שמתם לב, כל הצעצועים המרעישים הם צעצועי בנים. לבת שלי יש בובה שאומרת "אמא, אבא, פיפי". זה הצעצוע הכי מרעיש שלה. לכל בן ממוצע יש תופים, כדורים שדופקים כל הזמן, אוטו מכבי אש עם סירנה, אוטו משטרה עם סירנה, אמבולנס עם סירנה, ואחרי חודש גם הילד סירנה.

     

    בנות זה עם נהדר: יושבות, מציירות, מטפסות בעדינות ובגמישות, רוקדות בלט, לא נפצעות, לא צורחות ולא מתפרעות.

     

    מרד נעורים לגיל הרך

    אני מת על בנות. באמת שכן. רק פרט אחד קצת מעיב על התמונה. שמתם לב ששלוש זה הטיפש עשרה החדש? ככה זה אצלי בבית, ובמבט מעמיק על שאר הילדות בגן אני רואה שאני לא לבד. איזה דרמות! איזה תסכולים! איזה עולם פנימי מורכב!

     

    בנים לובשים מה שתיתן להם, אוכלים מה שתיתן להם, באים כשקוראים להם, בוכים כשחוטפים מכה, נאבקים על צעצוע כשמישהו מנסה לקחת להם ובעיקר, הם כל הזמן בודקים גבולות פיזיים. "מאיזה גובה אני יכול ליפול בלי שיהיה לי ממש כואב?", "כמה גבוה אני יכול לבעוט באבא בלי שהוא יתקפל ויצנח על הרצפה בבכי?" (התשובה: בערך 80 סנטימטר. טוב, קצת גבוה לבעיטה, אבל אולי עם נגיחה אני אצליח לגרום לאירוע המשעשע הזה להתרחש).

     

    בתי וחברותיה, לעומתם, מתמחות במרד נעורים לגיל הרך. כל סירוב לתת להם משהו מסתיים בבכי קורע לב. צרחות שבר. דמעות. כל עוגיה שלא נתת לפני הארוחה היא אות הפתיחה לאירועי יום הזיכרון לחללי הסוכר. כל צחצוח שיניים הוא עינוי המנוגד לאמנת ז'נבה. כל בקשה הכי פשוטה מהן גורמת לך להרגיש כמו דיקטטור סיני המענה מיעוטים. ואתה רק רצית שישתו מים ולא רק חלב או שיאכלו איזה ירק פעם בחיים או שילכו לגן, והחמור מכל – שילכו לישון.

     

    בנים עושים פחות או יותר מה שאתה מבקש. תן להם כדור ביד והם מצייתים לכל הנחיה. הם פשוטים. הם קלים לתפעול ומניפולציות. זה מה שיפה בהם, וזו בדיוק הבעיה איתם. תמיד אהבתי נשים מורכבות. תמיד אהבתי את הדרמות. תנו לי קצת פלפל, תנו לי אתגר לפצח, תנו לי לנסות ולהבין את מסתרי נפשכן.

     

    הו, ילדות זו כזו שמחה – וכבר בגיל כל כך צעיר. אני כבר רואה אותה שמה מודעה בקופידון: "ירוקת עיניים מהממת, נפש בת 16 כלואה בגוף של בת ארבע, גמולה מחיתולים, מחפשת בן 6-8, שכבר יודע מה הוא מחפש בחיים, לקשר רציני. עדיפות לחובבי גלידה וניל, "הלו קיטי" ו"דורה". תשובה לפנייתך תתקבל רק אם תצרף תמונה של כל צעצועיך".

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים