מי תגיע, היפה או החיה? הרומן שלי עם גולדי
הפתרון שלי לגבי היכרויות באינטרנט: כשאין כימיה מטורפת – לחכות. כשמשהו רץ - להעביר אותו מהר למציאות. התאכזבתי פעמים רבות, אבל המשכתי לנסות. וכך, בערב חורפי לפני שנה בדיוק, מצאתי עצמי בחליפת מיילים סוערת עם בחורה חדשה
בכל אסכולה יש בעיה: בראשונה תיפגשו עם מעט מאוד אנשים, כך שלא תתאכזבו הרבה פעמים, אבל לכל מעבר לעולם שבחוץ תגיעו עם ציפיות בשמיים, ובהתאם האכזבה שלכם מכך שהתאום הנפשי שלכם הוא גם אחיו האובד של גרגמל תהיה עצומה. באסכולה השנייה אמנם לא תיקשרו נפשית אבל יכולת הסינון שלכם נפגעת עמוקות, וכך תמצאו את עצמכם מארחים פריק שואו ססגוני שכל מנהל קרקס היה מתגאה בו.
הפתרון שלי: כשאין כימיה מטורפת – לחכות. כשמשהו רץ - להעביר אותו מהר למציאות. אמנם התאכזבתי פעמים רבות, אבל זה לא עצר מבעדי להמשיך לנסות. וכך, בערב חורפי גשום, מצאתי עצמי בחליפת מיילים סוערת עם בחורה חדשה. מעבר זריז לטלפון, וכבר אני ברחוב, ליד בית הקפה שבאמצע הדרך, מחכה לראות מי תגיע - היפה או החיה.
בטח מתחת לברט היא רק תל אביבית שרוטה
היא הגיחה מהאפילה (טוב, לא ממש אפילה, כאילו, טכנולוגיה, יש פנסים, אבל למה להיות קטנוניים) - דמות קטנה ונמרצת, עטופה במעיל ועל ראשה כובע ברט אדום בזווית קוקטית. הוקסמתי. איך אפשר לא להגיב כך לבחורה שכאילו יצאה מסרט צרפתי? למרות הרושם הראשוני, האכזבה סירבה להיעלם מהשטח:
"אוקיי, היא חמודה חיצונית, אבל הנפש, זה מה שחשוב, לא? והיא, קוקטית שכמותה, בטח משחקת אותה, ומתחת לברט היא בסך הכל עוד תל אביבית שרוטה".
- "אבל היא כל כך חמודה, והחום בו קיבלה את פני.... לכי מכאן, הפעם את טועה".
"נחייה ונראה", גיחכה האכזבה, התיישבה בחדר ההקרנות שבראשי, הדליקה סיגריה וחיכתה לאקשן.
אבל הפעם, האכזבה נאלצה לבלוע את הכובע מהר מאוד ולפנות את השטח. בתוך מספר דקות הבנתי שלפני בחורה מקסימה (או כדבריה - מהממת), חמה, אכפתית, אשת שיחה נפלאה, מצחיקה ושאר סופרלטיבים כהנה וכהנה. השיחה קלחה עד שהמלצרים התחילו לקפל. הבנו את הרמז, יצאנו החוצה אל הלילה הקר, היא החזירה את הברט למקומו ונפרדנו לדרכנו.
הליכה על חבל קטנה לעומת האיזון העדין של תחילת קשר
יש המתארים התחלות כתקופה קסומה. עבורי התחלות הן סבל גדול, מעורב אמנם בהנאה ובאופוריה, אבל עדיין סבל - צריך לשקול מילים כדי לא להעליב בטעות, חייבים להיפתח אם רוצים שיקרה משהו, אבל לא יותר מדי, כי אין ודאות שהצד השני לא יברח, גורם לנזק נפשי באגביות מרושעת. הליכה על חבל קטנה לעומת האיזון העדין שצריך למצוא בתחילת קשר. ועוד לא דיברנו על הסיכוי הגדול שהסנוור של הפגישה הראשונה ירד לרמה של גפרור ברוח שפשוט ידעך לאיטו, משאיר אותך בחושך, עם געגועים לחום ולאור שנגוזו.
בדרך כלל לוקח זמן עד שמורידים את השריון ומפסיקים לשמור על הגב, מה שדי מבאס את הקטע של ההיכרות, כי קשה לשבת ולדבר כשיש עליך עשרות קילוגרמים של ברזל ורוב האנרגיה מושקעת בהדיפות ובמלחמת גבולות. אמנם אי אפשר להגיד שהשלכנו את השריון הצידה בשמחה, אבל חלק גדול שלו נשר, מספיק גדול כדי שאשכרה נוכל לדבר.
ומאז, אני מופתעת שוב ושוב לטובה. עמדת לצידי, התגלית שוב ושוב כאדם מקסים וכחברה נפלאה, וההפתעה האחרונה היתה כשזכרת את היום שהכרנו והצהרת בפני שעוד מעט אנחנו שנה יחד.
חברה טובה היא חברה לחיים
נכון, אנחנו לא זוג, רק חברות, אבל ה"רק" הזה הוא הרבה מאוד בשבילי, כי בפרפראזה על הפרסומת למורים (מה נהיה, נמאס מלפרסם שמפואים?) – חברה טובה היא חברה לחיים. אז הדרך אמנם עוד ארוכה, ברור לי שאני לא מכירה אותך אפילו רבע ממה שהייתי רוצה להכיר - חוסר זמן, מרחק, הסוציומטיות הידועה לשמצה שלי והפגיעוּת שלך (כן, כי היא שם, מתחת לרוח ולצלצולים) משחקים כאן תפקיד חשוב, אבל משום מה איתך אני אופטימית ומאמינה שיש לנו את כל הזמן בעולם להוריד את השריון לאט לאט.
מזל טוב מותק, לחיי שנות חברות רבות!
לפנייה לכתב/ת 
