זכרונות בתוך קופסה
אחרי שבעלה מת באופן פתאומי, האמנית נועה בן-נון מלמד התחילה לחיות עם המצלמה הרבה יותר קרוב. עכשיו היא מוציאה ספר אמן. ראיון
צילומים שקטים ועדינים (עבודה של מלמד)
בן נון מלמד היא צלמת שמאחוריה שבע תערוכות יחיד. היא מרצה לצילום במכללת הדסה ומנחה קבוצתית באמנויות. הספר והתערוכה הם תולדה של שינוי דרמטי בנסיבות חייה.
מחבקת את המצלמה
"זה לא התחיל מהחלטה להוציא ספר. המחשבה על ספר באה בדיעבד כשהצטברו חומרים שצילמתי, אחרי שבעלי ואב בנַי מת באופן פתאומי לפני שלוש וחצי שנים. אלה היו שנים שבהן הייתי מאוד מגויסת לבית ולחיים. לא הרגשתי שאני יכולה לפנות זמן לפרויקטים. מצד שני - התחלתי לחיות עם המצלמה ולהגיב למציאות הקרובה אלי".
סוג של תהליך תרפויטי?
"ממש לא. תהליך תרפויטי הוא משמעותי רק ליוצר, לא לצופה. בספר אני מנסחת משהו שהוא לא רק דיבור ביני לבין עצמי".
מה בעצם המעמד של הטקסטים בספר?
"במקביל לצילום התחלתי גם לכתוב שירים קצרים, שבדומה לצילומים הם כמו תמונות מינימליסטיות. בשניהם יש משהו אינטימי והיה לי מעניין להפגיש אותם. קרה כאן משהו פרדוקסאלי: הצילומים, שאמורים לייצג מציאות, מבטאים יותר תחושות או מצבי תודעה ודווקא השירים מתארים תמונות חיים".
"אחת אחת הן נפתחות מעצמן כדלתות שדה תעופה.
החום נשבר, חוזרת הביתה לאדמת ניכר"
"קניתי בקופסה שקופה חצי מגה זכרונות.
תמונות קטנות, נאלמות".
המוות מקפיא מציאות כמו תמונה
"חווינו אובדן פתאומי מאוד. המשפחה הלכה לישון בלילה רגיל, קמנו בבוקר ויוסי לא היה. שום דבר לא אותת שזה עומד לקרות. יש משהו במוות שמקפיא את המציאות כמו תמונה. הפתאומיות שבה פגשנו בו חזיתית היתה מערערת כל כך, שכל המציאות שאחר כך כבר לא נראתה בטוחה. יש לזה ביטויים בספר. דברים שמבטאים משהו שעוד רגע לא יהיה שם. אבל היה בזה גם רווח: למדתי להתפעל מהרגע. להיות בקשר איתו".
בן נון מלמד גדלה בבית שייצג את תמצית המיתולוגיה הישראלית: אמה היא אחת הבנות הראשונות שנולדו בקבוצת דגניה ואביה, יוחאי בן-נון, היה מפקד חיל הים הנערץ. תערוכות שהציגה בעבר עסקו בחיים בסביבת מיתוסים של חלוציות וגבורה ובהתמודדות עם דמות האב כנוכח-נעדר.
"בספר הזה אין לזה זכר", היא אומרת. "הספר הוא תגובה למציאות. הוא מבטא דברים מאוד בסיסיים על המקום העדין הזה שבין החיים לאובדן. המפגש עם המוות הפך את המבט שלי להרבה יותר ערני. בעקבות מקרה כזה אנשים נהיים חשופים יותר ורואים הכל בעוצמה".
דברים שמבטאים משהו שעוד רגע לא יהיה שם (עבודה של מלמד)
לאן נעלם הים שהיה נוכח בהרבה מהעבודות הקודמות שלך?
"אחת התערוכות שלי נקראה 'מיתוס - ים' והיא עסקה בהתמודדות הפרטית שלי מול מה שבית הורי ייצג. עכשיו ויתרתי על מצלמה גדולה ויקרה לטובת מצלמה דיגיטלית פשוטה ונוחה לנשיאה שהולכת איתי לכל מקום, כמו למשל לטיולים עם הכלבה וגם לחוף.
"אני לא מצלמת יותר ים, אלא את הסימנים שנשארים על החוף. דברים שהרוח תעלים בעוד רגע, או שייעלמו כשזווית האור תשתנה. אלה רגעים ארעיים שיש בהם התפעלות וצער: האופן שבו האור נוגע בפינת השולחן, או עיגול אור על מפת נייר מצוירת".
הפקת ספר אמן היא פרויקט קשה ומורכב מאוד. יש כבר תוכנית לספר הבא?
"זה באמת היה תהליך ארוך ומייגע, אבל אולי יהיו עוד אחרים. בספר יש אפשרות להגיד משהו הרבה יותר מורכב שהוא אחר מתערוכה. סך הכל, אני חושבת שזהו ספר יכול לגעת גם באנשים שבדרך כלל לא מתעניינים בצילום או בשירה".
- נועה בן-נון מלמד, "חצי מגה זכרונות" - ספר אמן בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות. עריכה: לאה שניר
- תערוכה בגלריה הקיבוץ בסיוע אגף התרבות והאמנויות/המחלקה לאמנויות, עיריית תל-אביב-יפו. אוצר: יניב שפירא
