שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "הוא אמר שבלילה הוא עובד עם זונות"

    כוכבי אמר שזה נראה לו בסדר. צריך רק לחשב כמה כסף זה יוצא לכל אחד מאיתנו בדיוק ובאיזה שעה באות הזונות, כדי שלא ייצא שזה שגומר אחרון תמיד נדפק. סיפור לשבת

    היה לנו את הרעיון המושלם בידיים וחשבנו שאין סיבה שלא נוציא אותו לפועל. היינו שלמה מרציפן, מוני צימרמן, אלי כוכבי ואנוכי, וכל אחד מאיתנו החשיב את עצמו ככותב. אחד שהמלים שלו עשויות להיות שוות משהו, באיזשהו יום, באיזשהו מקום. לשלמה מרציפן, למשל, היה ברור כמו שהסיפור הזה הוא בדייה, שיום אחד הוא יעשה את זה בגדול בשוק הפרוזה של ארץ סקנדינבית כלשהי. את שבדיה הוא הזכיר כמעט בכל הקשר. זה הפך לאובססיה חריפה.

     

    אבל אפשר לומר שכולנו סבלנו מאותה בעיה ברמות שונות של חריפוּת ולכולנו חסר מקום שבו נוכל לשבת ולהתייחד עם המלים שלנו ועם הרעיונות ועם הדפים שנכתבים והולכים עד שאפשר לכרוך אותם או לשלוח במייל לכתובת הנכונה כדי להפעיל את מכונת התקוות שהיתה המפוח שחובר בצינור שהוביל לפתח ההזנה של הנשמות שלנו (זה דימוי של מרציפן, כמובן. זאת היתה המומחיות שלו, גם אם זה לא תמיד עבד בול).

     

    אז הגענו אל הרעיון בדרך המקרה, כשהמלצרית בקפה של רוסו, שם היינו מתקבצים, שאלה אותנו אם, בתור כותבים, אנחנו לא אמורים לשבת באיזשהו מקום ולכתוב. זה היה מצחיק, כי היא שאלה את זה במין תמימות של עובדת בית קפה שכל מה שמעניין אותה הוא גובה הטיפ והדקות שנותרו עד סיום המשמרת, אבל לנו זה הדליק נורה פה, נורה שם, וכיבה גם כמה אורות מיותרים. רק אז קלטנו שבעצם, ארבעתנו חסרים את אותו מקדש של שקט ושלווה שבו אפשר לשבת בשקט ולכתוב. בדיוק כמו שהיא אמרה.

     

    החלטנו לשכור מקום כזה. צימרמן אמר שאיפה שהוא גר, ממול, בעורף, מאחור, למעלה, אבל לא בקומת גג, יש דירה של שני חדרים שכבר הרבה זמן מנסים להשכיר. כולנו הבטנו בצימרמן, כלומר שלושתנו, והסכמנו שמוכרחים לבדוק את המקום. צימרמן היה אחד כזה ששמח למשוך תשומת לב, וכשקפצנו על ההצעה שלו, הוא לא ביזבז זמן מיותר ומיד התקשר לאשתו כדי שתגיד לילד להציץ מהחדר שלו ולקרוא את המספר של הדירה שפורסם על שלט קרטון במרפסת של אותה דירה. אחר כך הוא חייג לשם ודיבר לאוזני שלושתנו עם בעל הבית.

     

    בסוף השיחה אמר: "מסתבר שהימרנו על הסוס הנכון עוד לפני שהמירוץ יצא לדרך. הדירה הזאת פנויה רק בימים, והיא מושכרת בשליש מחיר. אם נחלק את זה לארבע, וכל אחד יבוא בשעות אחרות, נוציא כלום כסף".

     

    "למה הדירה מושכרת רק לשעות היום?" שאלתי.

     

    "הוא אמר שבלילה הוא עובד עם זונות", השיב צימרמן. "אז מה אתם אומרים?"

     

    כוכבי אמר שזה נראה לו בסדר. צריך רק לחשב כמה זה יוצא לכל אחד בדיוק ובאיזה שעה באות הזונות, כדי שלא ייצא שזה שגומר אחרון תמיד נדפק.

     

    צימרמן אמר שהוא יכול לדבר עם בעל המקום, שנשמע לו מפוקפק אבל פחות ממה שמפעיל של בית בושת אמור להיות, ולקבוע איתו שאף זונה לא נכנסת לפני שהאחרון מבינינו סוגר את האורות ויוצא.

     

    "כן, אחרת זה יהיה מאוד לא נעים", אמרתי.

     

    מרציפן אמר שמבחינתו זה סגור ושאפשר לשכור את המקום.

     

    זאת היתה העיסקה המהירה בהיסטוריה של שכירת דירות ובאמת, שבוע ימים מאוחר יותר, שלמה מרציפן ואלי כוכבי עלו לדירה כדי לחתום עם הבעלים, אותו תיארו מאוחר יותר בסיפוריהם כאישיות חסרת עכבות ודוחה באופן שאי אפשר להתעלם ממנו.

     

    בינינו הסיכום היה כזה: שלמה מרציפן מגיע בבוקר כדי לברוח מאשתו והוא כותב עד הצהריים. בצהריים מחליף אותו אלי כוכבי שכותב עד לשעה ארבע. אז מגיע צימרמן. ובשמונה בערב עד חצות מוקדשת הדירה כולה לי.

     

    זה השלב בסיפור, כמו בחללית שמשוגרת אל מחוץ לכוכב וחלקיה מתנתקים בשלבים עד שנותר אותו חלק אחרון המגיע לבדו אל היעד, שצימרמן, מרציפן וכוכבי מתנתקים מהסיפור והופכים לזכרונות רחוקים, משאירים אותי לבדי אל מול פני הדברים.

     

    ואלו הם.

     

    כבר ביום הראשון שהגעתי אל הדירה כדי לכתוב, מצויד במחשב הנייד ובתיק האוכל המקורי מימי בית הספר היסודי שבו הנחתי סנדוויץ' ופירות, לא יכולתי שלא להסתקרן ולתת למחשבות לנדוד אל מעבר לשעות שבהן היתה אמורה העבודה שלי להתבצע. זו היתה דירה של חדר וחצי, כשבחדר האחד, הגדול, זה שהשקיף אל גינת משחקים צנועה, היתה מיטה ענקית שהתקפלה אל תוך הקיר, שולחן כתיבה לא גדול, כסא עץ פשוט, עציץ ומטאטא. בחצי החדר הסמוך שכן המטבח, עם הדלת לשירותים, ועמדת מחשב נייחת, ששירתה את בעל המקום בשעות הלילה כדי לפקח על הנעשה בתוך החדר הגדול.

     

    כמו תמיד הגעתי מתוכנן אל המקום. על נייר העבודה שלי היה כתוב "להמשיך את הספר, פרקים 22 ו-23". זה היה הספר שעליו עמלתי מזה שנתיים, בקצב שהלך והאט מחודש לחודש, וכדי להציל את הפרויקט כולו מכלייה, שכן כבר זיהיתי איך העניין בעלילה מאבד מכוחו בחמשת הפרקים האחרונים שכתבתי, החלטתי להאיץ בצורה מלאכותית את הקצב ולכתוב שני פרקים בתוך שבוע, במקום פרק אחד בחודש או יותר.

     

    "אווה בראון" היא קראה לעצמה

    הכותרת "פרק 22" עמדה שם מול עיניי והמשיכה לעמוד עד חמש דקות לפני חצות, כשהדלת נפתחה והיא עמדה שם. זונת סוף המשמרת שלי.

     

    אווה בראון היא קראה לעצמה, כינוי נוראי בהתחשב בדמות ההיסטורית שהשתמשה באותו השם, אבל לה, לאווה בראון האחרת, לא היה מושג מהיכן נשמע לה השם מוכר, רק הודתה שמיד כששמעה את השם, בתוכנית טלוויזיה או רדיו כלשהי, ואמרה לעצמה, "זה השם שאשתמש בו". גם לבעל המקום ולעוד אחת מחברותיה נשמע השם מוכר, אבל אף אחד מהם לא הצליח לומר מהיכן.

     

    "אני אוהבת סקס", סיפרה, "ואוהבת להרוויח כסף. אני טובה בסקס וטובה בעשיית רווחים קלים. זה מסביר מה אני עושה פה".

     

    סיפרתי לה מה אני עושה ואיך הגעתי לדירה.

     

    "אתה כותב? כמה מעניין. אתה יודע שגם אני כותבת, לפעמים? לא באופן מקצועי כמוך וכמו החברים שסיפרת עליהם עכשיו, אבל כשיש לי זמן, ובעיקר אם מישהו מתעכב בדרך לדירה, אני משתדלת מאוד לנצל את הזמן הזה".

     

    "כן", אמרתי והבטתי על השדיים שלה, שהיו כמעט כולם מחוץ לחולצה האדומה שלבשה. אחת הפטמות הציצה בוודאות לעברי והיתה בצבע של השפתיים שלה.

     

    "אני חושבת שצריך הרבה אומץ כדי ללכת ולהיות סופר. זה אומר שאתה טיפוס אמיץ?" שאלה.

     

    חייכתי. הרגשתי איך הזמן מחייך אלי, וכמה בר מזל אני שיש לי אם ארצה עוד שעה ארוכה לדבר עם האשה בעלת החזה המרשים הזה. מתנות קטנות שהחיים לפעמים שולחים אליך, כמעט בלי הודעה מוקדמת. הרגשתי שזה מגיע לי. אחרי הכל, הייתי חייל בחזית מלחמת התרבות.

     

    המשך הסיפור: נכנסתי לתוך המילים שלה, ורק אז הייתי ממש בתוכה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אני אוהבת סקס ואוהבת להרוויח כסף", אמרה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים