"הכל הוגן באהבה - ובמלחמה על דירות"
האנשים בעיר הרעה הזו היו אוייבים, ופרצופים עויינים בחנו אותי מבעד לתריסים מוגפים למחצה בפלורנטין, שתמיד הזכירה לי את קוסובו בתקופת המלחמה. נוגה היתה הקמב"צית וישבה בחמ"ל
"באמת?", היא שאלה בעיניי קומיקס גדולות ונוצצות.
"כן", חייכתי חיוך רחב, "חשבתי הרבה על מה שאמרת ו... באמת הגיע הזמן שנעבור לגור ביחד".
היא חיבקה אותי חזק-חזק, מחייכת ומצחקקת.
כבר למחרת ניגשנו למשימה, ונוגה איתרה חיש-קל מודעה שפירסמה דירה להשכרה ברחוב טשרניחובסקי. התנעתי את הקטנוע ויצאנו לדרך.
"גינה, גינה, גינה לי, פינה במסתרים", זימזמתי בעליצות כשצעדנו יד-ביד לאורך גן מאיר, סוקרים במבטים משתאים את הריאה הירוקה-חומה שתהפוך בקרוב לקן האוהבים שלנו.
בעלת הבית פתחה לנו את הדלת, ואחרי סיבוב קצר בדירה המקסימה היינו מוכנים לעבור לשם בו-ברגע: אינטימיות משופצת שמשקיפה על הצמרות, ממוזגת ומפנקת. נוגה ואני החלפנו חיוכים.
"כמה?", שאלתי.
חיוורים ורועדים יצאנו מהבניין, נשענים בכבדות זה על זו.
"ג... גם את שמעת את זה?", מלמלתי בחוסר אמון.
היא לא ענתה, רק הנהנה בנוקשות ומחתה את אפהּ בקול. לא היה לנו מושג שקיימים סכומים כאלה מחוץ לעתודות הכספים של בנק ישראל.
היעד הבא היה דירה בקומת קרקע לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה, שאת המודעה עליה ראינו ליד הספסל עליו התאוששנו מההלם. טלפנתי לבעל הדירה וקבענו לאותו הערב.
התאורה ברחוב הגיעה בעיקר מאור הירח והמדרכות היו שבורות ומזוהמות. בחשש-מה קשרתי את הקטנוע לאחד העמודים. האיש חיכה לנו בעצבנות ליד הכניסה לבניין, ידיו תחובות בכיסי מעילו, והנהן בהקלה כשראה אותנו. הוא פתח את הדלת החורקת.
"זה המקום", אמר כשהוביל אותנו ברחבי הנכס האפלולי. הוא הסיט את המפסק, אבל שום אור לא נדלק. "כרגע קצת מלוכלך", התנצל, "אבל אתם יכולים להביא מנקים על חשבון השכ"ד. אמרתי כבר שזה לכניסה מיידית?" המשכנו להסתובב בדירה.
צרחה נשית פילחה את האוויר
קולות הפכו לצעקות בקצה הרחוב, ונשענתי על סורגי חלון המרפסת כדי להייטיב לראות. זכוכית פגעה בפח לא רחוק משם והתנפצה. צרחה נשית פילחה את האוויר וצווחת בהלה נשית נשמעה בתגובה מכיוונהּ של נוגה.
"נהיה בקשר", מילמלתי ונמלטנו כל עוד נפשנו בנו.
למחרת בבוקר, בעוד אני מתכונן ללכת לעבודה, נוגה כבר היתה בעיצומו של סבב טלפונים. "יש לנו דירה לראות היום אחרי הצהריים", הודיעה לי בגאווה. "הם נשמעים כמו זוג ממש חמוד".
יצאתי מהעבודה מוקדם ונסענו אל בניין ישן לא רחוק מהירקון הירקרק. הרחוב היה עמוס אף יותר מהרגיל ושמונה אנשים אחרים נדחקו לחדר המדרגות הקטן. "סליחה", ניסיתי לפלס דרך. "אפשר לעבור?"
שמונה ראשים הופנו לעברי. "כולנו כאן בשביל הדירה", אמר אחד מהם.
הדלת נפתחה וזוג חייכני הזמין את כולם להיכנס. "היי כולם, תודה שבאתם", אמרה האשה. "אני אסתי, וזה מקס – אבל אתם יכולים לקרוא לו מקסים". הוא חייך מאוזן לאוזן. "היי כולם!".
עשרה כסאות פלסטיק לבנים עמדו בחצי עיגול בסלון, והתיישבנו זוגות-זוגות.
"כל אחד יספר מה הוא עושה בחיים"
"אז בואו נתחיל", אמרה אסתי ולא הפסיקה לחייך. "נעשה סבב שמות קצר, ואחר כך כל אחד יספר מה הוא עושה בחיים".
ראיתי איך החיוך שלה מתקרר כשסיפרנו במבוכה שאני עובד בחברת טלמרקטינג ונוגה נמצאת כרגע "בין עבודות". איך אפשר להתחרות עם טלי, מנהלת בבית השקעות מאוד מצליח, ועם יוסי, בעלהּ המהנדס?
בסבב הבא כבר הייתי יותר מוכן וסיפרתי לאסתי בלי למצמץ שאין לנו חברים או בני משפחה, שנינו יתומים, ובכלל – אנחנו לא אוהבים לארח ושונאים חיות, אבל ראיתי שכבר הפסדנו בתחרות הזו.
"ועכשיו, אם תסלחו לנו", אמר מקסים בחיוך מקסים וסימן לכולם שהגיע הזמן ללכת, "פשוט מגיעים עוד אנשים לראות את הדירה".
עמדנו בפארק בשקיעה וצפינו בגלים העושים את דרכם הקופצנית אל שפך הירקון, בלתי מודעים לכך שבקצה מחכה להם רק ים גדול, קר ואדיש.
"הגישה שלנו לא נכונה", רטנתי. "אנחנו הגונים, בזמן שכל האחרים משחקים מלוכלכך".
"מה אתה מציע?"
למחרת, לפני שנסענו לראות את הדירה היומית, עצרנו בכספומט ומשכתי את יתרת העו"ש שלי. חיכיתי עד שבעל הדירה המקריח יסיים להציג לנו את הדירה, כפי שעשה בוודאי מאות פעמים באותו השבוע, וילווה אותנו אל הדלת.
"רק לידיעתכם, יש לפחות שני זוגות אחרים שמאוד רציניים לגבי הדירה", אמר והדגיש: "מאד רציניים".
קלטתי את הרמז. "אולי זה יעזור לשנות את דעתך?", אמרתי בטון משדל והגשתי לו את המעטפה. הוא הציץ פנימה, אמד את התוכן במבט ממולח והחזיר אותה בנחרת בוז.
"הגיע הזמן לעשות את זה באופן שיטתי"
מובסים, חזרנו לדירות הרווקים שלנו. אבל מתהומות התבוסה נולדה נחישות מחודשת. "עד עכשיו הסתמכנו על המזל", אמרתי לה למחרת. "ועכשיו הגיע הזמן לעשות את זה באופן שיטתי". חבטתי על השולחן והחרדתי את הקורנפלקס שצפו בשלווה בקערה שלה. "כמו מבצע צבאי".
לקחתי חופש מהעבודה, חבשתי את הקסדה שלי ואת היום ביליתי על הקטנוע, מפטרל ברחובות. כל האנשים בעיר הרעה הזו היו אוייבים, ופרצופים עויינים בחנו אותי מבעד לתריסים מוגפים למחצה בפלורנטין, שתמיד הזכירה לי את קוסובו בתקופת המלחמה. נוגה היתה הקמב"צית וישבה בחמ"ל, אצבע אחת מרעננת את המסך של אתר הדירות פעם במספר שניות והסלולרי ביד השנייה, מחכה לסמסים.
"דירה ברש"י", הודיעה לי בקשר. "רות, נוגה", הופעל נוהל 'התרעה על דירה' ואני זינקתי לפעולת יירוט - רק כדי לגלות שאחרים הקדימו אותי אל היעד.
שלושה ימים חלפו בבט"ש. התקיימתי על שווארמה וחטיפים ונימנמתי על האופנוע, עיניה של נוגה היו אדומות וצורבות מבהיה בצג, אבל המשימה טרם הוכתרה בהצלחה.
נעתרתי להפצרותיה והורדתי את רמת הכוננות
"אני מתגעגעת אליך", היא אמרה לי באחת מההפסקות שלי (חמש דקות לפני שעה עגולה), ויכולתי לשמוע רמז לבכי בקולהּ העייף. אחח, נשים, הן לא מסוגלות להתמודד עם מוראות המלחמה. למרות זאת נעתרתי להפצרותיה והורדתי את רמת הכוננות.
נפגשנו בסנטר לארוחת צהריים ואחר כך יצאנו לטיול רגלי ומחלץ עצמות. על הדלת בכניסה לאחד הבניינים הודבק שלט גדול בשחור-ולבן, שבימים כתיקונם הייתי מתעלם ממנו לחלוטין. בהחלטה פתאומית אמרתי לה: "בואי, עולים".
"עולים לאן?"
"לראות את הדירה", עניתי בנחישות והתחלתי לדלג על המדרגות.
לחצתי את ידו של הגבר עטור הזיפים וטרוט העיניים שפתח לי את הדלת. "שלא תדעו עוד צער", מילמלתי במבט מושפל ונכנסתי פנימה, נוגה הנבוכה בעקבותיי.
דירה נחמדה, אם כי מרוהטת בדלות. ריח דחוס עמד באוויר והקירות היו מכוסים בטפט בז'-חום לא מחמיא – דירה של זקנים. נוגה עברה בין המסובים, מנחמת אותם בצער כנה, בעוד אני מחשב את כיווני האוויר.
"איפה השירותים?" שאלתי וניצלתי את התירוץ כדי לבחון את שאר חלקי הדירה.
בחדר השינה עמד בחור צעיר ועיניו כבושות ברצפה. מסכן, בטח קשה לו. "אני משתתף בצערך", אמרתי. הוא הסתובב אלי בפנים ענייניות. "תודה, אבל אני לא קרוב משפחה".
"אתה לא מתבייש? הגופה טרם התקררה!"
הוא פנה בזווית ישרה והחל לצעוד באיטיות, עיניו עדיין מושפלות, ואז נחתה עלי הבנה פתאומית – הוא סופר בלטות. "תגיד לי, אתה לא מתבייש?!", התפרצתי עליו בכעס מתודלק בתסכול על כך שמישהו הקדים אותי. "הגופה עוד לא התקררה!"
הוא הפנה אלי מבט אדיש. "החיים נמשכים", משך בכתפיו. "וכבר סגרתי בעל-פה עם הבן שלו על כניסה בחודש הבא".
לעזאזל.
"אולי נחפש דירה ברמת השרון?", הציעה נוגה בטון מפייס. "או במזרח הרצליה? שמעתי שיש שם דירות נחמדות".
לא עניתי. היא לקחה את ידי בידהּ.
"או אולי...", החלה להגיד.
"לא, אל תגידי את זה".
"מותק, אני רק אומרת שאפשר, אם נרצה..."
"לא!", אמרתי בפסקנות. "אני מעדיף לגור בקרטון של מקרר באלנבי-פינת-יפו עם שני עובדים זרים מאשר לעבור לחולון".
"אז מה אתה מציע?!", שאלה בקול רועד ועייף, "אולי אתה רוצה להתחיל לסמן במארקרים צבעוניים את כל מודעות האבל בעיתונים?!"
לא עניתי, אבל תוכנית חדשה נרקמה במוחי.
"אתה בטוח שזה רעיון טוב?", שאלה אותי בחשש.
"זה לא רעיון טוב", השבתי, "זה רעיון מעולה". עזרתי לה ללבוש את הבגדים הלבנים.
פתחתי את הדלת של המלתחות בזהירות, הצצתי ימינה ואז שמאלה, וכשראיתי שהשטח פנוי סימנתי לה לבוא אחריי. "הכל הוגן באהבה ומלחמה על דירות", אמרתי לה בעיניים בורקות כשחלפנו על פני השלט עליו נכתב: 'מחלקת אשפוז אונקולוגית'.
"בוקר טוב גברת... שטיין", בירכתי את הקשישה המצונררת ששכבה במיטה ובחנתי בעניין את גליון המעקב שלה.
התכופפתי אל נוגה ולחשתי: "יש לנו מזל – הייתי נותן לה עוד שבועיים-שלושה, לא יותר".
"איך אתה יודע?", שאלה בלחישה מזועזעת.
"עשיתי מחקר באינטרנט".
התקרבתי אל המיטה והרמתי את ידהּ הקרה של גברת שטיין. "איך אנחנו מרגישים היום?"
היא מיצמצה לאט-לאט, כאילו לא רצתה לוותר על אף שבריר של אור. "לא טוב, דוקטור", אמרה בלחישה מאומצת. "כואב לי...".
"מסכנה", שמעתי את נוגה ממלמלת מאחוריי. "גברת שטיין", אמרתי ברוך, "אם יש משהו בו אוכל לסייע לך, זה מאד ישמח אותי". עינייה נתלו בעיניי. "אולי תרצי שאביא לכאן פריטים אישיים שלך? ספרים? תקליטים? אני מוכן לנסוע להביא אותם בעצמי".
לרגע היא לא אמרה דבר, ותהיתי אם הבינה אותי בכלל. "זה יהיה מאוד נחמד לשמוע שוב את התקליט של מרלן דיטריך", אמרה בחולשה והשתעלה.
"איפה את גרה, גברת שטיין?", שאלתי אותה בעדינות. הנה זה מגיע.
"בפי... פינסקר".
בינגו - נדל"ן מושלם.
אחזתי את נוגה במותניים ופנינו אל הדלת, כשלפתע ראינו שרופא אמיתי חוסם אותה. הוא נראה מופתע כמונו. "היי, מי אתם?"
"אנחנו בדיוק הולכים", עקפנו אותו והתחלנו ללכת לאורך המסדרון מבלי להביט אחורה.
"היי, אתם! תחזרו לכאן!", הוא צעק מאחורינו, אבל אנחנו המשכנו לצעוד במרץ. "עצרו!". שמענו אותו מתחיל לרוץ והגברנו את הקצב.
הגענו מתנשפים לקומת הקרקע, אבל אז הבחנו בשני שומרים עוזבים את מקומם ליד הכניסה ומתקדמים לעברנו. הסתובבנו וראינו שהרופא הרודף מדביק אותנו. אנחנו לכודים.
הרופא שיחרר את השומרים שאיגפו אותנו ונעץ בנו מבטים חמורים.
"קודם כל, התחזות לרופא היא עבירה פלילית", אמר לנו, "ויש לכם מזל שאני לא מזמין משטרה. שניכם צריכים להתבייש – להטריד ככה חולה סופנית בשביל הדירה שלה". נעצנו מבטים נבוכים בריצפה.
"וחוץ מזה - הדירה בפינסקר תהיה שלי, זה ברור?"
ישבנו ובהינו בהיסח הדעת במכוניות החולפות ברחוב ויצמן, מחוץ לאיכילוב. תהיתי אם כאב הלב שחשתי באותו הרגע מצריך אישפוז, וכמה כיווני אוויר יש בכלל בבניין סוראסקי.
הנחתי עליה יד לחיבוק, אבל היא התרחקה ממני.
"תקשיבי..."
"לא, אתה תקשיב", היא התחילה להגיד, היססה לרגע, ואז החליטה.
"אני חושבת... אני חושבת שאולי זה מוקדם מדי לעבור לגור ביחד", אמרה, ודמעות קומיקס גדולות ונוצצות זלגו על לחייה.
מרעננת את המסך של אתר הדירות פעם במספר שניות
צילום: צביקה טישלר
מומלצים
