אני בלאטה פוליטית

גבע, סוף סוף משהו פקע והבשיל (צילום: מוזיאון תל אביב) 

1. במהלך השנים גבע עבד על מספר צורות שהפכו להיות מזוהות עם הציור שלו: הבלאטה, הכאפייה, הציפורים, הגדר, הקיר וההר. כל הצורות הללו קשורות בטריטוריה אחת מסוימת - בית הגידול של ציבי גבע עצמו, בקיבוץ הסמוך לערים ולכפרים ערביים.

2. קל מאוד להצביע על ציור ולהגיד - פוליטי. אכן הציור של ציבי גבע הוא פוליטי, אבל לא רק פוליטי. גבע לא משתמש בדברים שבחר לצייר כדי להציג עמדה ולפתוח בשיח על זכויות ודו-קיום. לכל היותר הוא פולט קריאות קצרות ומדויקות של ציפור ממין מסוים.

מעבר לכך, הציור שלו תר אחר צורה ראשונית, שהחזרה עליה תצמיח משהו אחר, או תעלה משהו אל פני הקרקע. כך למשל צוירה הכאפיה שלו בשנות השמונים והתשעים, כדגם שחור מפותל שתחום במסגרת רבועה. מאחורי הקווים המפותלים והאחוזים זה בזה שמקשטים את הכאפייה נראו התרחשויות צבעוניות דחוסות, במריחות קשות של לבן וצהוב.

מה מסתתר מתחת לבלאטה

ואז, ברגע מסוים אחד, הופיעו מאחורי דגם הכאפייה משטחי צבע קטנים, שהזכירו בצורתם את כתמי האבן הקטנים, המשובצים במרצפות הבטון המקומיות. בתחילת שנות התשעים ציבי גבע צייר סדרה של עבודות שנקראה "בלאטה". כל בלאטה קיבלה מספר משלה.

שיבוצי האבנים החתוכות במרצפת המקומית הפכו להיות משטחי צבע כהים, דינאמיים, שנראו כמו חלונות פעורים למשהו רוחש מתחת. האם ה"בלאטה" מכסה? ואם כן, את מה היא מכסה? קשה היה להתעלם מהקשר בין ציורי הבלאטות הממוספרים לאירועים סביב מחנה הפליטים "בלאטה", אבל לא היה ברור האם נוצרה כאן מטאפורה ישירה.

3. הציור של ציבי גבע נמצא כל הזמן מחד במלחמה שבחוץ ומאידך במאבק שבפנים. בחוץ נמצאת עין אחת שחורה צפה מעל עציץ עם קוץ כמו בעבודה "עאישה" מ-1986. זו אולי עינה האחת הרואה של ילדה פלשתינית, שנפגעה בעינה האחרת מכדור גומי. במלחמה שבחוץ נמצאת גם הכאפייה שמשמשת לפעמים להסתרת פנים, וגדר הרשת המסורגת שנולדה מהדגם המצויר על הכאפייה.

גבע, פולט קריאות קצרות של ציפור (צילום: מוזיאון תל אביב)

במאבק שבפנים נמצאת העין הפנימית של הצייר. זו שמכילה את המראות שנרשמו בה, מהיום הראשון שנפקחה למקום שבו היא נמצאת. המראות האלה מקבלים בכל פעם מחדש את הניסוח המתומצת שלהם. על לוחות עץ, על בדים גדולים, תריסי פלסטיק וחלונות זכוכית. שתי תרבויות, העברית-מערבית והערבית, שנחוות כשונות מאוד זו מזו, מקבלות את האיחוי שלהן בציור של גבע. שיאו של המאבק הזה נמצא בציורי ההר.

4. גבע משתמש בהרבה שחור. השחור הוא צבע שרושם קווי מתאר לדברים. הוא גם היה צבע הצמיגים הצמודים זה לזה באזיקונים, ברצועות תריסים ובחוטי ברזל, בהצבה "רוחות רפאים" בארט פוקוס 1999. בעבודות האחרונות השחור הוא זה שתוחם את ההר. השחור הזה אינו משטח צבע ריק, אלא עומס של מריחות, שמכסות דברים רוחשים מתחת. בטריפטיכון גדול מ-2008 השמיים השחורים זולגים לתוך ההר הצהוב-כתום. על משטח ההר מצוירת, בקו עבה, צורת עץ.

הכוח של השחור

בשמיים מסומנות, בתוך המריחות השחורות, צורות מעוף סכמתיות של ציפורים. כמו להקה שעוברת בלילה. צריך לדעת לא לפחד לצייר צורת ציפור בשמים ולחזור עליה שוב ושוב עד שהיא הופכת לרשת, לגדר רשת, לכאפייה. לשחור יש הרבה כוח בציור של גבע, בעיקר בזכות האי-עיבוד שלו, בנוכחות ראשונית והצהרתית שהוא מציב.

השחור דומיננטי מאוד בעבודות של גבע (צילום: מוזיאון תל אביב) 

5. בחלל התערוכה נבנו שלושה קירות בלוקים חשופים בצורת ח', שאחת מרגליה קצרה מהאחרת. המבנה הזה הוא הצהרה; הוא עומד באמצע חלל לבן ונקי, הוא חובק בתוכו את אחד מעמודי התמיכה העצומים, הצבועים לבן, של המוזיאון, ומעורר מיד מודעות חדשה לחלל כולו. כל פרט בקירות הבלוקים גלוי ונראה לעין: חגורות הבטון, סחבות וקוצי ברזל שבולטים מהחיבורים. 

אפשר להגיד "גדר" או "חומה", אבל הקירות האלה מזמינים את המבט גם אל העבודה. מישהו בנה את זה, מישהו יצר את ההזרה של מעשה הבנייה עצמו. חלל המוזיאון עצמו מקבל פתאום נראות חדשה. העמודים שלו הם לא רק תמיכה אלגנטית בתקרות הקוביה הלבנה, אלא מאסות של בטון וברזל שמישהו יצק פעם.

6. ציבי גבע בא מהמקום שרבים מבני הארץ, ילידי שנות החמישים, באו ממנו. הוא נולד לארץ לא ברורה; מצד אחד אור חזק, אדמה קשה ושכנים הדוברים בשפה אחרת וזרה. מצד שני הבית-הקיבוץ הוא מקום שמשמר את תרבות אירופה, ובמקביל מנחיל לבניו תרבות עברית. הדיאלקטיקה הזאת בין מה שנמצא בגבולות הקיים והמותר, לבין הנוכח והזר מייצרת עירנות, בלבול וקשיים בלתי פתירים.

7. אחד הציורים בתערוכה הוא דימוי גדול של עץ מ-2007. הוא מצויר באקריליק, שמן וצבע תעשייתי על בד. העץ מצויר שחור במריחות שחלקן גס ולא אחיד וחלקן מדויק מאוד. ציור הרקע, כתם לבן שנשען על השחור של הגזע, הנזילות השקופות, הכל נמצא שם באיזון עדין מאוד בין המדויק, הנון-שלאנטי, לבין הראשוני.

8. הציור של ציבי גבע מזיע. לא ממאמץ הצייר, אלא מתוך הפיזיות המאוד מורגשת בציורים שלו. זה

לא רק שהציור קשור לטבע ולמקום, אלא גם גוף הצייר ופעולת הידיים קשורות. עקבות הפעולה לא נעלמים אלא קיימים כהחלטה: כאן עבה, סמיך ולא מעובד. כאן שרטוט עדין וכאן כתם צהבהב של לכה מבריקה. 
 

• ציבי גבע, תל דברים MOUND OF THINGS , עבודות ופרויקטים, 1982 - 2008, מוזיאון תל-אביב לאמנות, אוצרת: הדס מאור. תערוכה וספר