נוסעת

עד גיל שנתיים, ילדיי לא ידעו מה זה גננת, אבל על טיסות לחו"ל לא ויתרתי. כשהציעו לי, גייסתי את אבא שלהם, שמרטפית ומטפלת. "אמא נוסעת לעבודה‭,"‬ הסברתי להם. "לא לחופש‭."‬ קשה לי להאמין שהם עמדו על ההבדל המדויק שבין עבודה לחופשה, אבל אל עצמי דיברתי, בניסיון לנקות את המצפון שלי, המיוסר. מותר לך לעבוד, הזרקתי לוורידים אינפוזיה של תמיכה. גם כדי שתהיי מסופקת ומאושרת וגם כדי שתוכלי לספק להם את כל מחסורם.

הם, למרבה הפלא, הבינו מיד שאמא צריכה לטוס. אני, לעומתם, לא ידעתי לאן אוליך את הגעגועים. הכנתי שקית לכל ערב, עם מכתב ושי סמלי. ציירנו ביחד טבלת ייאוש גדולה שבה מסמנים סמיילי לפני השינה. השארתי דף מפורט של הוראות, כולל שמות של חברים ומועדי החוגים, ואת המקפיא מילאתי בתבניות עם האוכל שהם אוהבים. לטיסה עליתי רצוצה ונרדמתי עוד לפני שהמטוס המריא. יממה לאחר מכן, כשבשיחה טרנס-אטלנטית התבשרתי שכל קופסאות המזון המוכן נשארו סגורות מפני שאבא שלהם לוקח אותם למסעדה, בכיתי. גם משמחה וגם מקנאה. למה אני עובדת מסביב לשעון ואותי אף אחד לא מזמין?

הנסיעה הראשונה, כדרכן של פעמים ראשונות, הייתה קשה, אבל לכל הצרות מתרגלים, גם למזוודה מלאת מתנות. הילדים שלי למדו שטיסות בענייני עבודה אינן דומות למילואים השמורים לגברים בלבד, ועם הזמן התחלתי לצאת לחו"ל לא רק כדי לקושש פרנסה, אלא גם לחופשה זוגית שאליה אנחנו מגיעים בטיסות נפרדות – כדי שהילדים, חלילה וחס, לא יתייתמו משני ההורים.