"אני לא יכולה לחיות איתך יותר. אני נחנקת"
זה היה הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו. את החבטה הרגשתי בתוך הבטן. האוויר אזל מריאותיי והחדר כולו הסתובב סביבי. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. ניסיתי לשאוף אוויר ולהרגיע את הפטישים שהלמו בראשי. מתוך הספר החדש "אישה נשואה"
שום דבר לא הכין אותי למה שעתיד היה לקרות. אותו בוקר, כמו בכל בוקר, חזרתי הביתה לקראת השעה שבע מהצעידה על חוף הים. דנה ישבה על המרפסת בגינה הקטנה שלנו, שותה את קפה הבוקר. גבוהה, דקת גו, לבושה בחליפת מכנסים בצבע אפור ושיערה אסוף בקפידה. אוויר הבוקר הצונן התערב בריח הדשא, שכיסחתי בסוף השבוע.
"יוצאת כבר?" שאלתי.
"עוד מעט. אני צריכה להגיע מוקדם לעבודה היום".
דנה מנהלת מחלקה בבנק, והקריירה שלה נמצאת בעלייה. היא אוהבת את עבודתה ומרגישה שהיא עושה דברים גדולים וחשובים.
"איך היה בים?"
"כיף. למה שלא תנסי גם את לבוא פעם?"
"אתה יודע שאני לא מסוגלת לקום בשעות מטורפות כאלה, מי קם בחמש בבוקר כדי ללכת ולצעוד על שפת הים?!"
רציתי לענות לה שעשרות אנשים עושים זאת בכל יום, אבל את השיחות האלה קיימנו כבר פעמים רבות, ולא היה שום טעם לחזור עליהן. לא היה לי סיכוי לשנות את דעתה. בית הספר שבו למדו שי וגור נמצא בדרך למשרד שלי, אולם דנה נהנתה לתפקד כאמא ולא ויתרה על אף הזדמנות להיות עם הילדים.
"מה התוכניות שלך היום?" שאלתי.
"סתם יום רגיל. ישיבות, פגישות, אתה יודע. ומה יש לך היום?"
"שום דבר מיוחד. אני צריך להשלים כמה דוחות ואחר כך אסע לסניף בירושלים. אני רוצה לראות מה קורה אחרי השינויים שעשינו שם".
הייתי אז מנהל המכירות הארצי של "סופרסופט", חברה שסיפקה תוכנות ניהוליות למגזר המסחרי. אהבתי את התפקיד ונהניתי מהחיים שמסביב. התבוננתי בדנה על רקע השיחים הירוקים והפטוניות הצבעוניות. היא נראתה יפה ומושכת כמו תמיד.
כשחזרתי בערב הביתה, היתה הקומה התחתונה חשוכה. מלמעלה, מהחדרים של שי וגור, נשמעו צלילים של להקת פופ רעשנית.
"שלום", קראתי לחלל, "מישהו בבית?"
"היי, אבא", צעק שי.
"היי, אבא", אמר גור.
"איפה אמא?" שאלתי.
"היא יצאה להליכה!"
עליתי למעלה והחלפתי את בגדי העבודה, הז'קט והמכנסים הכהים לטרנינג הכחול דהוי שבו אני מרגיש הכי נוח. תקעתי את רגליי בתוך זוג קבקבים וירדתי בחזרה למטבח. כישורי הבישול שלי די מוגבלים. לכל היותר, אני יכול להכין חביתה וסלט ירקות, וגם הפעם לא התיימרתי למשהו מתוחכם יותר.
דנה לא הגיעה במהלך הארוחה, וגם לא כשהדחתי את הכלים. מהדורת החדשות הערב בטלוויזיה היתה בעיצומה כששמעתי את המפתח מסתובב בחור המנעול. דנה נכנסה. שיערה גלש על כתפיה. היא לבשה טרנינג אפור מהוה במקצת, וכמו כל בגד, הוא נראה כאילו נוצק עליה.
"הילדים אכלו כבר?"
"כן. איפה היית?"
"הלכתי היום קצת יותר, הייתי צריכה לחשוב".
"ו...?"
"ו... מה?"
"חיבוק, נשיקה, משהו".
"אחר כך, אני מזיעה כולי. אני רוצה להתקלח ולהחליף בגדים".
איך זה בגיל 39 היא עדיין שומרת על מראה הנערה?
היא לא נראתה מזיעה. דנה אף פעם לא נראתה מזיעה. חזרתי למהדורת החדשות. כשדנה ירדה למטה הייתי שרוע בכורסה, רגלי על השולחן הנמוך, צופה בשני פוליטיקאים מתקוטטים, באחת מתוכניות האקטואליה של הערוץ השני. עכשיו היא לבשה טי שירט לבנה וג'ינס כחולים. איך זה בגיל 39 היא עדיין שומרת על מראה הנערה?
היא עמדה מולי. המשכתי לצפות בתוכנית במנחה המנסה, לשווא, להשתלט על המהומה שבאולפן.
"אנחנו צריכים לדבר".
העפתי בה חצי מבט. "זה דחוף? התוכנית נגמרת עוד 20 דקות".
"כן", קולה נשמע חד מהרגיל, "זה דחוף".
אצל דנה תמיד הכל דחוף. התיישרתי אינסטינקטיבית בכורסה.
"תשמע, אודי", היא התיישבה על הכורסה ממול. פניה הרצינו, קו דק של נחישות הצטייר מסביב לשפתיה. "זה לא קל לי. בטוח שזה לא יהיה קל גם לך. אבל אני לא רואה דרך אחרת".
קיבתי התכווצה והרגשתי איך אני שוקע בתוך הכורסה. היא נשמה עמוקות והשפילה את עיניה. "אני רוצה להתחיל מהסוף", קולה הפך ללחישה, אך המילים הדהדו באוזניי, "אני רוצה שניפרד".
זה היה הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו. את החבטה הרגשתי בתוך הבטן. האוויר אזל מריאותיי והחדר כולו הסתובב סביבי. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. ניסיתי לשאוף אוויר ולהרגיע את הפטישים שהלמו בראשי.
דנה בחנה אותי בדאגה. "אתה בסדר?"
לא עניתי. איך בכלל עונים על דבר כזה, מאיפה מתחילים? לא היה לי שמץ של מושג. בקושי גמגמתי את השאלה הכי טריוויאלית שאפשר. "מה קרה, למה?"
דנה לא השיבה. ידיה אחזו בעוצמה בידיות הכורסה ופרקי אצבעותיה הלבינו. פניה היו חיוורות וחזה עלה ושקע במהירות.
"אתה בסך הכל בסדר. בעל טוב ואבא טוב"
"זהו, ששום דבר לא קרה. אני לא יודעת איך להגיד לך את זה. אתה בסך הכל בסדר. אתה בעל טוב ואבא טוב. אין לי טענות. רק שאני לא יכולה לחיות איתך יותר. אני נחנקת".
בהיתי בה, לא הבנתי על מה היא מדברת. "נחנקת? אני לא מגביל אותך בשום דבר".
"זה בכלל לא העניין. אני פשוט מרגישה שיש בחיים יותר ממה שיש בנישואים שלנו. אני לא מוכנה לוותר".
החדר הסתחרר סביבי. מיליון תמונות עלו בראשי. ראיתי אותנו כשישבנו ביחד על ספסל באוניברסיטה. את הפגישה הראשונה, את הנשיקה הראשונה. ראיתי, את הפעם הראשונה ששכבנו. ראיתי אותנו כאשר החלטנו להתחתן ואת הרגע שבו נכנסתי לראות אותה בחדר יולדות. היא היתה שם, תשושה, קצת חיוורת, אך מחייכת באושר, חובקת בזרועותיה תינוק ורוד, בננו שי, ולבי יצא אליהם. זכרתי אותה גם מנחמת אותי כשפיטרו אותי מהמשרה הראשונה שלי בחברת "שוסטר ובניו", ואחר כך כשעזבתי את העבודה ב"אחים רוקמן". וחשבתי, מי ינחם אותי עכשיו? רציתי להעביר אליה את כל המחשבות האלה, אבל במקום זה רק מלמלתי, "מה לא בסדר? אני לא נותן לך הכל? את עושה כל מה שאת רוצה, לא?"
"זה לא מספיק לי, אני צריכה יותר".
עדיין לא הבנתי. "מה קרה? למה פתאום? זה משהו שאני עשיתי?!"
דנה התבוננה בי ארוכות ואז עלה ייאוש במבטה. "זה לא משהו שקשור אליך, זה צורך שלי. זה לא דברים שאתה עשית או לא עשית".
"אני רוצה להבין".
דנה נאנחה. "אנסה להסביר. אני מקווה שזה לא יפגע בך יותר מדי".
עד אז הייתי בטוח שיש לנו חיים טובים. כמו כולם, אחרי 15 שנות נישואים, היו גם לנו תקופות של משברים קשים. רוב המריבות שלנו היו על עניינים של כלום. לפעמים עלו דברים כואבים יותר, כמו הקידום שלי בעבודה. עסקתי בעיקר במכירות ולא תמיד הצלחתי כפי שצפיתי. התחרות היתה קשה, ולפעמים המצב במשק לא אפשר להשיג תוצאות. דנה, שהתמחתה במימון, תפסה עכשיו עמדה בכירה במערך האשראי העסקי של הבנק ושכרה היה גבוה משלי.
לא אהבתי את המצב הזה. דנה אהבה אותו אף פחות. היא חשבה שאני לא מרוויח מספיק. לדעתה, לא מיצבתי את עצמי נכון וגם לא עשיתי מספיק כדי להשיג את העמדה שאני ראוי לה. "אתה צריך להתאמץ יותר", חזרה ואמרה.
היתה לנו פחות אינטימיות וגם המין בינינו לא היה כמו פעם
הבנקאים ומנהלי החברות איתם נפגשה בעבודה היו עבורה דוגמה מוחשית למה שהייתי צריך בעצם להיות. הסברתי לה שיש לי דרך משלי. שגם לי יש מסלול התקדמות, ושבסוף גם אני אמצא את המקום שלי. בדרך כלל זה הספיק, אך קרה גם שלא יכלה להתאפק מלזרוק לעברי הערות ציניות צורבות והשוואות לא מחמיאות בין ההישגים שלה ליכולות שלי. כך נגררנו לכעסים, למאבקי כוח, להתנכרות הדדית ולתקופות של שתיקה אינסופית. כל זה חלף עבר ועכשיו היחסים שלנו, כך האמנתי, הגיעו לשלב רגוע יותר. נכון שבתקופה האחרונה הרגשתי התרחקות. היתה לנו פחות אינטימיות וגם המין בינינו לא היה כמו פעם. זה קורה לכל זוג, ואנחנו, כך הייתי בטוח, עוברים את המשבר של אמצע הנישואים בקלות יחסית. הרבה יותר טוב ממה שקורה אצל כמה מהחברים שלנו.
"האמת היא", קולה רעד, "שגם אני חשבתי שיש לנו חיים טובים. אבל לפני שנתיים בערך, התחלתי לחשוב, האם זה באמת מה שאני רוצה? אני יודעת שיש בי יכולת להשיג יותר, האם הצלחתי לממש אותה? האם זה האושר שכולם מדברים עליו?! היתה לי הרגשה שזה לא יכול להיות, שצריך להיות עוד משהו בחיים האלה. משהו שירגש אותך, שיעצור בך את הנשימה. מחשבות כאלו באו והלכו, ותמיד אמרתי לעצמי שאלה מחשבות לא רציניות, שאת 'צלילי הפעמונים' שומעים רק בסרטים".
דנה דיברה ואני התכווצתי. יכולתי לנחש לאן מובילים הדברים.
"זה היה בקיץ שעבר, אתה זוכר שיצאתי לשלושה ימים השתלמות במעלה החמישה?"
לא זכרתי, אך הנהנתי בראשי.
"אז זה קרה, פגשתי את רוני..." היא השתתקה.
ניחשתי מה יבוא עכשיו. "מה קרה?"
"אתה לא חושב שכדאי לוותר על הפרטים?!"
"אני רוצה לדעת". הרגשתי את ציפורניי ננעצות בתוך אגרופיי הקפוצים.
"אני לא בטוחה..."
"אני עומד על כך".
דנה שתקה.
"מגיע לי לדעת הכל".
