שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לאה, רחל ויעקב - המשולש הרומנטי הראשון
    במפגן מרשים של גבריות מגולל יעקב את האבן מעל הבאר בפני בת דודתו היפה וכטוב לבו בהצלחתו הגברית הוא אפילו מעז לנשק לה. באותם ימים נחשבה כנראה הבאר הממוקמת במרכז הכפר לסוג של פיק-אפ בר. בעקבות פרשת ויצא
    פרשת "ויצא" חותמת פרק בחיי יעקב. הוא נמלט ממשפחתו הבעייתית ומגיע למשפחת דודו, לבן, שתתגלה בהמשך כמשפחה בעייתית לא פחות. רגע לפני זה הוא זוכה לעדנה - הוא מתאהב. זה קורה לו במפגש עם רחל ליד הבאר. אין לזלזל בחשיבות הרגע הזה בחיי יעקב. חייו אחרי הבריחה ממשפחתו לא הולכים להיות סוגים בשושנים. העתיד עוד מכין לו אכזבה בליל כלולותיו, בריחה מחמו וניתוק מוקדם, דווקא מהאשה ומהבן האהובים עליו. אבל שם בבאר, כשהוא רואה את רחל לראשונה הוא זוכה לכמה דקות של נחת. במפגש הזה הוא אפילו מצליח לנטוש את התפקיד שניתן לו במשפחתו, תפקיד הלפלף, ובמפגן מרשים של גבריות הוא מגולל את האבן מעל הבאר בפני בת דודתו היפה וכטוב לבו בהצלחתו הגברית הוא אפילו מעז לנשק לה. באותם ימים נחשבה כנראה הבאר הממוקמת במרכז הכפר לסוג של פיק-אפ בר.

     

    מהבאר הוא נלקח אל משפחת רחל, שהיא גם משפחתו . שם הוא נחשף לדינמיקה שמוכרת לו היטב. האחות המוצלחת, רחל, שהיא "יפת תואר ויפת מראה", ואחות נוספת, לאה, שנאמר עליה שעיניה רכות, ולמרות שהיא הבכורה היא מוצגת דווקא אחרי אחותה הקטנה.

     

    חודש ימים יושב יעקב בבית מארחיו החדשים, ולפי ההמשך אנחנו מבינים שהוא עבד עבורם כל הזמן הזה. בתום החודש שואל אותו לבן, אבי המשפחה, מה תהא משכורתו. יעקב נשאל "מה משכורתך" ולא "מה שכרך". אילו היה נשאל "מה שכרך", שהוא המונח המקובל יותר במקרא, היה ברור שהתשלום הוא בכסף והשאלה מתייחסת לגובה התשלום. אבל בבחירה לשאול אותו "מה משכורתך", מובהר שהשאלה היא גם לגבי דרך התשלום ונפתחת האפשרות ששכרו של יעקב ינתן לאו דווקא בכסף . נראה שגם לבן מבחין ברגשותיו החזקים של יעקב לבתו הצעירה, רגשות שיעקב מתקשה להסתיר, ואולי בעצם לא כל כך מתאמץ.

     

    "ברחל בתך הקטנה"

    פניית לבן ליעקב היא הזמנה להתמקחות על המוהר. פרשנות זו מתחזקת מתשובת יעקב "... אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". יעקב אינו מסתפק באמירת שמה של רחל, אלא נוקב גם במיקומה במערך המשפחתי - "בתך הקטנה". ייתכן שיעקב כבר הספיק לעמוד מעט על טבעו של לבן וחושיו רומזים לו להיות זהיר איתו.

     

    לבן ממהר לקבל את הצעתו של יעקב. המהירות שבה הוא מסכים מעידה עד כמה ההצעה היתה משתלמת לו. יעקב יודע שבתור בן בורח חסר רכוש וחסר הגנה של משפחה, הוא איננו "מציאה גדולה". בוודאי לא בשביל נערה כמו רחל, שהיא גם יפה וגם בת למשפחה מבוססת. לכן הוא מוכן להציע ללבן הרבה ובלבד שיתן הסכמתו לשידוך.

     

    בתום שבע השנים, בהגיע ליל הכלולות, מחליף לבן בין לאה ורחל, מתוך מחשבה שבחשכת הלייל ובלהיטותו לממש את הנישואים יעקב לא ישים לב (הקורא, שנחשף לתיכנון הקפדני ולחוסר המעצורים של לבן, לא יכול שלא להיזכר ברבקה, אחותו של לבן, המתדרכת את יעקב איך לגנוב את ברכת אביו).

     

    המדרש החילוני של דויד גרוסמן

    הרבה פרשנים ניסו להסביר איך יעקב לא מזהה שלאה ולא רחל היא המובאת אל האוהל. נכון שבחושך דומים כל הגופים זה לזה, ובטח באמצעי התאורה הפרימטיביים של אז, ובכל זאת הדעת מתקשה להאמין שמי שאוהב עד כדי כך יכול להיות מרומה באמצעים כאלה פשוטים. את התשובה המעניינת ביותר מציע דווקא המדרש החילוני של הסופר דויד גרוסמן. לפי גרוסמן – יעקב בכלל לא רומה, אלא גילה את התרמית מיד ורץ אל פתח האוהל לדרוש את כלתו האמיתית. רגע לפני פתח האוהל, הוא מבחין בגוף שמונח מצונף בשיפולי המיטה. הוא מביט אל לאה ומבין שהיא עוד יותר קורבן של הסיטואציה ממנו - לה אין אפילו את האהבה שרחל ויעקב יכולים להתנחם בה. ולא רק אהבת גבר אין לה, אלא גם אהבת אב. אביה רואה בה לא יותר מאמצעי להשיג לעצמו עבד לשבע שנים נוספות ולא אכפת לו לשלוח אותה, לשם כך, אל תוך נישואים שהוא יודע שלא תהיה בם נאהבת.

     

    ברגע זה מבין יעקב איזה מקום יש ללאה בתור האחות הפחות מוצלחת, שאפילו ליל כלולותיה אינו שלה ועוד רגע תספוג השפלה ותתפרסם בציבור כאשה שבעלה מואס בה. אז עולה בו זיכרון רחוק, של אח יושב אהלים מול האח הגדול והגברתן שמביא טרף הביתה. בראשונה בחייו יכול יעקב האנוכי, ששיקר לאביו וגנב את הבכורה מאחיו ללא יסורי מצפון, להרגיש בסבלו של מישהו אחר. הוא מממש את נישואיו ללאה מתוך ידיעה שאחר כן לא יוכל כבר להתנער מהם, ולאה ויעקב מעבירים את הלילה לא בסערת חושים, לא בתשוקה גדולה, אלא במתינות, בהשלמה ובתחושה של שותפות גורל, כפי שימשיכו להעביר את חייהם הזוגיים בכלל.

     

    כוחו של המקרא הוא גם בשתיקתו. לאה היא דמות ששותקת לאורך כל העלילה, דמות פאסיבית. בכל אחד מאיתנו יש משהו ממנה וכל אחד מאיתנו הוא קצת רחל ביום וקצת לאה בחשכת הלילה.

     

    ועדיין אי אפשר שלא לשאול האם יכול היה להיות גם אחרת. כי נכון שרחל היא היפה מבין השתיים ונכון שחלק מהקסם של רחל בעיני יעקב הוא היותה בת-זקונים כמוהו. אבל מה היה קורה אם אז, כשהגיע יעקב לבאר, לאחר דרך כל כך ארוכה ורצופה בקשיים, היה פוגש שם ראשונה, דווקא את לאה? 

     

    בראשית פרק כט

    א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר. ג וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ. ד וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. יג וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים. טו וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. טז וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. יז וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָיְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה. יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. יט וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ. כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. כג וַיְהִי בָעֶרֶב--וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ. כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ, אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ--לְלֵאָה בִתּוֹ, שִׁפְחָה. כה וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי--הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. כו וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה. כז מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. כח וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה. כט וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ--לָהּ, לְשִׁפְחָה. ל וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי--כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. לג וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. לד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי. לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה--עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת.

     

    הכותבת היא עו"ד ומרצה למיקרא.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים