שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    דאגלס אדמס - מדע עם הומור

    יצירת המופת של דאגלס אדמס, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הביאה את ההומור הפרוע לעולם הרציני והקודר של המדע הבדיוני. אך רעיונותיו של דאגלס התבססו על מדע טהור ובמקרים מסוימים הוא אפילו חזה את הנולד

    כשחושבים על ז'אנר המדע הבדיוני, "מצחיק" הוא בדרך כלל לא התיאור הראשון שקופץ לראש. פה ושם אפשר למצוא נקודות אור משעשעות אבל בסופו של דבר, מדובר בז'אנר שעוסק במדע וטכנולוגיה, נושאים רציניים על פי רוב. מסתבר שאצל חובבי המדע הבדיוני התפתח רעב לקצת הומור בהפוגות שבין החורים השחורים ומחשבי העל. רעב זה הוא, כנראה, הקרקע הפורייה שאפשרה לדאגלס אדמס להצמיח את אחת מיצירות המופת הגדולות ביותר של המדע הבדיוני- "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

     

    דאגלס נוואל אדמס נולד בשנת 1952 באנגליה. הוא נהג לספר, בגאווה בלתי מוסתרת, שכשהיה בבית הספר היסודי העניק לו המורה לכתיבה יוצרת ציון עשר עגול על סיפור שכתב: הציון המושלם הראשון, והאחרון, שהמורה המסוים הזה העניק אי פעם בכל הקריירה שלו. הצלחה מוקדמת זו דרבנה את אדמס הצעיר להמשיך ולעסוק במילה הכתובה. הוא נרשם לאוניברסיטת קיימברידג' במגמת ספרות אנגלית, ותוך כדי לימודיו כתב הצגות ומערכונים לקבוצות תיאטרון שונות, וביניהן גם ל"מונטי פייטון" המפורסמת.

     

    ההצלחה הגדולה של אדמס הגיעה בשנת 1977. ה-BBC הציע לו לכתוב תסכית מדע בדיוני לרדיו בשישה פרקים, כשבסוף כל פרק כדור הארץ אמור להיות מושמד באופן זה או אחר. אחת מהדמויות הראשיות הייתה חייזר שנוחת על כדור הארץ, ואדמס חיפש סיבה שתסביר את הימצאותו על כוכב הלכת שלנו. הפתרון היה להפוך את החייזר לכתב או עיתונאי חוקר. זו הייתה ההזדמנות של אדמס לעשות שימוש ברעיון שהתגלגל במוחו כבר למעלה מחמש שנים, אודות ספר הטיולים האולטימטיבי- אנציקלופדיה על כל דבר ביקום: "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

     

    להלן, גרעין הסיפור: ארתור דנט, אנגלי מהוגן ומשעמם, מגלה בוקר אחד שביתו עומד להיהרס כדי לפנות מקום לכביש עוקף. תוך כדי מאמציו למנוע את
    ההרס הוא מגלה שפורד פריפקט, חברו הטוב, הוא למעשה חייזר מכוכב לכת אי שם ליד ביטלגוז, ושכדור הארץ כולו עומד להיות מושמד כדי לפנות מקום לכביש עוקף אינטר-גלקטי. פורד, כך מסתבר, הוא כתב משוטט של המדריך. פורד וארתור מצליחים לברוח מכדור הארץ רגע לפני הפיצוץ, ובהמשך פוגשים עוד שלוש דמויות מרכזיות לעלילה: זאפוד ביבלברוקס (נשיא הגלקסיה ודודו-למחצה של פורד), טרישיה מקמילן או "טריליאן" בקיצור ( אף היא בת כדור הארץ לשעבר) ומארווין, הרובוט הפרנואיד. העלילה עוקבת אחרי החבורה המשונה הזו כשהם מנסים לפענח את סוד החיים, היקום וכל השאר, בעוד ארתור מנסה לארגן לעצמו כוס תה נורמלית.

     

    אדמס לא ראה את עצמו כעתידן או נביא טכנולוגי, אלא כמי שהוגה רעיונות על בסיס התפתחויות טכנולוגיות קיימות. אדמס היה ללא ספק איש של טכנולוגיה: פריק של גדג'טים, מחשבים וכל פיסת אלקטרוניקה שיכול היה להניח עליה את ידיו. אין פלא, אם כן, שאדמס שילב בספריו המצאות וטכנולוגיות המבוססות על גרעין של מדע אמיתי.

     

    עוד ב"הידען": מתי יחליפו אותנו הרובוטים? ב-2025

     

    חללית לב הזהב ומשוואת שרדינגר

     

    דוגמה נאה היא החללית "לב הזהב", ספינת החלל המהפכנית. ליבה של החללית הוא המנוע הייחודי שלה, "מנוע חוסר הסבירות האינסופית" (באנגלית, Infinite Improbability Drive). המנוע הזה מאפשר לספינה להיעלם במקום אחד, ומייד להופיע בכל מקום אחר ביקום. אדמס עשה כאן שימוש מחוכם באחת התופעות המשונות של תורת הקוונטים. כדי להבין את עיקרון הפעולה של מנוע חוסר הסבירות, צריך לחזור אחורה אל ראשית המאה העשרים.

     

    אחד הויכוחים המפורסמים בפיסיקה היה הויכוח אודות טבעו של הפוטון: האם הוא חלקיק או גל. ראשיתו של הדיון הארוך הזה עוד במאה השבע עשרה, כשהמדענים החלו לחקור לעומק את התנהגותו של האור. החוקרים ביצעו ניסויים שונים, כמו החזרה ושבירה של קרני אור, וביקשו להסביר את תוצאות הניסוי באמצעות משוואות מתמטיות ברורות וחד משמעיות. אך כדי להגיע למשוואה המתמטית הנכונה, צריך להתחיל מנקודת מוצא מסוימת. אם מניחים שהאור הוא חלקיק, מעין גולה זערורית ומוצקה, הנוסחאות מקבלות צורה אחת. אם מניחים שהאור מתנהג כמו גל המתפשט במרחב- מקבלים נוסחאות שונות לחלוטין. אבל נדמה שהפוטונים בעצמם לא החליטו מה הם מעדיפים להיות, גל או חלקיק: את חלק מהניסויים היה קל להסביר אם מניחים שהפוטונים הם חלקיקים, אבל חלק אחר ניתן להסביר רק אם הפוטונים מתנהגים כמו גלים.

     

    הדיון בשאלה הזו המשיך גם במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, ללא פיתרון חד משמעי. ואז, כאילו כדי לסבך את חייהם של הפיזיקאים עוד יותר, נתגלה שגם האלקטרון- החלקיק הקטן בתוך האטום- מתנהג אף הוא קצת כמו גל וקצת כמו חלקיק. התגלית הזו דחפה את הסטודנט הצרפתי לואי דה ברולי לבחון מחדש את כל המוסכמות הברורות שלנו לגבי החומר ביקום. דה ברולי הגיע למסקנה מדהימה: כל העצמים בטבע - כל מה שאנחנו רואים סביבנו, כולל אנחנו בעצמנו - מפגינים את הדואליות המשונה הזו.

     

    הפיסיקאי ארווין שרדינגר לקח את הרעיונות של דה-ברולי צעד אחד קדימה. גלים במים, גלי רדיו באוויר, גלי קול- את כולם ניתן לתאר פחות או יותר באותו האופן באמצעות משוואות מתמטיות דומות. כשאני אומר "לתאר", אני מתכוון "לחזות את התנהגותם": אם ידוע מצבו ההתחלתי של הגל, משוואות הגלים מאפשרות לנו לחזות כיצד הגל ייראה בעוד שנייה, דקה או אלפיים שנה. אם האלקטרון מתנהג כמו גל, אמר שרדינגר לעצמו, הרי שהוא צריך לציית לאותן המשוואות המתמטיות. שרדינגר ישב וחשב, ולבסוף הוציא תחת ידיו משוואת גלים המתארת את התנהגותו של האלקטרון הגלי. כעת, כשהמשוואה המפוארת הייתה מוכנה, שרדינגר הבין שאין לו מושג קלוש מה המשוואה הזו רוצה לומר. כשמכניסים את המספרים המתאימים למשוואת שרדינגר, מקבלים תוצאה- מספר כלשהו. אבל מה, לעזאזל, משמעותו של המספר הזה? האם הוא מציין את הגובה של האלקטרון? את רוחבו? מהירות? צבעו? אף אחד, כולל שרדינגר, לא ידע לומר. המשוואה הייתה חייבת להיות נכונה- הרי היא נכונה עבור כל סוגי הגלים האחרים- אבל נכונה כיצד?

     

    בסופו של דבר הגיעו הפיזיקאים למסקנה שהתוצאה של משוואת שרדינגר היא הסתברות. במילים אחרות, אם ידוע מיקומו ההתחלתי של האלקטרון, משוואת שרדינגר מאפשרת למצוא את ההסתברות שבעוד שבריר שנייה האלקטרון יהיה במקום אחר. מסתבר שרוב הסיכויים שהאלקטרון יסתובב לו סביב גרעין האטום. טוב, זו לא הפתעה גדולה- אנחנו יודעים שהוא נמצא שם. זה סימן מעודד, מכיוון שכך ברור שמשוואת שרדינגר מתאימה למציאות. ההפתעה הגדולה היא שעל פי המשוואה, יש סיכוי שהאלקטרון יהיה במקום אחר. כל מקום אחר. קיים סיכוי, קטן שבקטנים וכמעט בלתי אפשרי, שהאלקטרון ינטוש את גרעין האטום ויופיע בצידו השני של כדור הארץ או אפילו בצידו השני של היקום. שוב, הסיכוי שדבר מעין זה יתרחש במציאות הוא אפסי: ההסתברות לזינוק שכזה, על פי משוואת שרדינגר, היא נמוכה מאוד מאוד. אולם אף על פי כן, הסיכוי קיים.

     

    נשוב עכשיו אל הרעיון של לואי דה-ברולי - שטען כזכור שכל החומר ביקום, כולל העצמים הגדולים ביותר- מתנהג קצת כמו גל. המסקנה הבלתי נמנעת היא שמשוואת שרדינגר תקפה גם לגבי העצמים הללו, ושיש סיכוי שגם הם ייעלמו במקום אחד- ואז יופיעו במקום אחר לגמרי. מכיוון שעצמים גדולים הם רק קצת גליים, ההסתברות שמשכן הכנסת ייעלם בוקר אחד ואז יופיע- בשלמותו, על כל חברי הבית- במרכזה של קופנהגן, נניח, היא הסתברות קטנה וזניחה בכל קנה מידה. ובכל זאת, מותר לקוות.

     

    דאגלס אדמס לקח את התופעה המשונה הזו, והציב אותה במרכז הרעיון שלו לגבי ספינת החלל "לב הזהב". מנוע חוסר ההסתברות האינסופית אפשר לחללית להתנהג באופן דומה להתנהגותו התיאורטית של אלקטרון: להעלם במקום אחד, ולהופיע במקום אחר לגמרי.

     

    עוד ב"הידען": מסע בין כוכבים יישאר בגדר מדע בדיוני

     

    ואולי בכל זאת מדובר בנביא

     

    גם המדריך לטרמפיסט עצמו, המתקן האלקטרוני הקטן שעליו כתובות המילים "בלי פאניקה" באותיות מאירות עיניים, הוא מעין "חידוש טכנולוגי". אדמס האמין שהטכנולוגיה מצעידה אותנו לקראת מהפכה אמיתית באופן חלוקת המידע בחברה שלנו. בספר, מי שמתחזק וממלא את מדריך הטרמפיסט בתוכן הם כתבים משוטטים- טרמפיסטים בעצמם. הם אלה שיוצרים ומעדכנים את הערכים האנציקלופדיים לפי ראות עיניהם, מכיוון שהעורכים של המדריך נמצאים בהפסקת צהרים פחות או יותר במשך כל היום. זאת ועוד, לעיתים נכנסים זרים מוחלטים למשרדי ההוצאה לאור של המדריך ומוסיפים ערכים משלהם. הפופולאריות האדירה של אתרים כמו "ויקיפדיה" ו"Tripadvisor" מוכיחה שאדמס בכל זאת היה נביא. נביא של עידן בו כל תייר יכול לכתוב את המדריך וכל קורא את הערך האנציקלופדי, בתוך דקות אחדות, בלי מאמץ או הסכם שכר.

     

    באחד עשרה במאי, 2001, סיים דאגלס אדמס אימון כושר גופני על מכשיר הריצה בחדר הכושר. הוא התיישב על המזרון כדי לבצע כפיפות בטן. מאמן הכושר שלו ניגש לפינה כדי להביא את המגבת שלו, וכשחזר מצא את אדמס מתפתל על הרצפה, כתוצאה מהתקף לב מאסיבי. דאגלאס אדמס נפטר בגיל 49 בלבד. הוא נקבר יחד עם המגבת שלו, והעולם הפסיד סופר שללא ספק היה עשוי לתרום עוד רבות וגדולות לתרבות האנושית. מעריציו של דאגלס אדמס מתייחדים עם זכרו, בכל שנה בעשרים וחמישה במאי, תחת הכותרת "יום המגבת הבינלאומי". ביום זה מסתובבים מעריציו עם מגבת בכל מקום אליו הם הולכים, שותים לכבודו גרגל בלאסטר פאן-גלקטי או תה (בהתאם לנסיבות) ומחכים לחללית הווגונית שתשמיד את כדור הארץ.

     

    המאמר לקוח מתוך התוכנית "עושים היסטוריה !", פודקאסט דו-שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דגלס אדמס (משמאל) עם המו"ל ניק לנדאו
    צילום: Gettyimages Imagebank
    לאתר "הידען"
    מומלצים