שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אברהם בורג רץ רחוק - והמשפחה מצטרפת

    הח"כ לשעבר אמנם טוען ש"אדם בתוך עצמו הוא רץ", אבל לצידו רצה אשתו יעל, בתם ובעלה. הכירו את משפחתו של הרץ למרחקים ארוכים

    אברהם בורג מקווה לרוץ מרתון  גם כשיגיע לגיל ‭.100‬ ואם יעל, רעייתו, תהיה שם לצידו, "יהיה עוד יותר טוב‭."‬ שלא לדבר על הבת רוני ובעלה הטרי אריאל קדם. מדובר, הם מסבירים, באובססיה. הרי לא כל אדם מתחיל לרוץ מרתון לראשונה בחייו בגיל ‭,49‬ לא כל זוג צעיר יוצא עם אבי הכלה לירח דבש שגולת הכותרת שלו היא ריצת מרתון בברלין, ולא כל אישה מחליטה שהיא מאמצת את התחביב של בן זוגה ומצטרפת אליו לריצה למרחקים ארוכים. אבל במשפחת בורג זה פשוט ככה.

     

    בורג ‭,(53)‬ שהגיע לא פעם למשכן הכנסת בריצה, גם בימי חורף ירושלמי אכזרי, כשהוא משאיר את מאבטחיו לא אחת הרחק מאחור, התחיל לרוץ לפני כ‭20-‬ שנה. הוא שכב אז זמן ממושך בבית החולים ובבית, מתאושש מפציעה, והחליט ש"כשאהיה בריא – ארוץ‭."‬ באיזשהו שלב, הוא מספר, החליף את הסדר והלך על גירסה חדשה: "כשארוץ – אהיה בריא‭."‬ האורתופד נתן לו את ברכת הדרך, ומאז הוא רץ – ארבע פעמים בשבוע, בכל מזג אוויר, כ‭60-‬ ק"מ שבועיים בימי שגרה וכ‭90-‬ עד 100 ק"מ בשבועות שלפני מירוץ מרתון.

     

    בת אחרי אבא

    "ריצה ארוכה היא עניין לאנשים מבוגרים‭,"‬ אומר בורג בחיוך, "פשוט יש להם יותר זמן‭."‬ הוא עצמו התחיל לרוץ מרתון בעידודו של מאמן הכושר יאיר קרני. "הוא התקשר אלי, סיפר לי שקרא באיזשהו מקום שאני רץ והציע שנרוץ ביחד‭,"‬ הוא מספר. "יאיר הוביל אותי לשלושת המרתונים הראשונים בחיי‭."‬


    שיחות משפחתיות על שעוני דופק וחלבונים. יעל ואברהם בורג

     

    כדי שריצה תהפוך מתחביב "רגיל" לתחביב "כבד‭,"‬ מסביר בורג, אתה צריך לעבור להתנהלות שונה, בעיקר ברמה של תזונה ושינה. הוא משתדל לישון שש עד שבע שעות בלילה, מה שלא תמיד מצליח לו. בתחום התזונה הוא מקפיד הרבה יותר: הוא אוכל שש פעמים ביום, תזונה ספורטיבית עתירת סיבים. זה כולל טוסט מלחם קל מחיטה מלאה עם דבש מוקדם בבוקר לפני הריצה, דגני בוקר עם סיבים ביוגורט וחלב סויה בשעה שאחרי הריצה, גביע גבינת קוטג' בשעה ‭,11:00‬ סלט גדול וחביתה מארבעה חלבונים עם גבינה ולחם בצהריים, תבשילי טופו ופסטה בערב, ובלילה – מנת סיבים נוספת. "גזרת המאבק היא המתוקים‭,"‬ מעיד על עצמו יו"ר הכנסת לשעבר. "אני מרשה לעצמי, אבל רק מעט‭."‬

     

    בתו רוני ‭,(26)‬ סטודנטית, הצטרפה אליו לפני כארבע שנים. "אחרי הצבא הרגשתי פדלאה, אז התחלתי לרוץ. רצתי ‭4-3‬ ק"מ פעמיים בשבוע והרגשתי נורא רצינית‭,"‬ היא מספרת, "אחר כך היו לי בעיות עם הדופק. הייתי בשנה של בירורים רפואיים ועברתי להליכות. ואז אבא שיכנע אותי לרוץ איתו. הצבנו יעד: מירוץ שלושת הגבולות באילת. הוא תיכנן לרוץ שם חצי מרתון והציע שאני ארוץ 10 ק"מ. לא האמנתי שאוכל, אבל הצלחתי. ואז החלטתי על יעד חדש – חצי מרתון.

     

    "זה קשה, אבל מתרגלים. לפעמים זה סיוט. למשל, כשצריך לקום ב‭6:00-‬ בבוקר בקור של ינואר ולרוץ בגשם או כשרצים בימים שבהם הטמפרטורה היא 36 מעלות. אבל הסיפוק אדיר. שבועיים אחרי שהתחתנו רצתי עם בעלי הטרי את מרתון ברלין. בזמן שכלות אחרות עסוקות במדידות, אני התאמנתי לקראת הריצה. אמא שלי היתה בהיסטריה שאפול ואפצע, שאשרט בפנים. שבועיים לפני המרתון מורידים מינונים, כך שאת הריצה הכי ארוכה לפני המרתון, של 38 ק"מ, עשיתי שבוע לפני החתונה. בסך הכל כבר רצתי שני מרתונים והשלישי בדרך. לפני כמה שנים לא הייתי מאמינה שאעשה אפילו 7 ק"מ‭." ‬

     

    אבל היא עושה, ומשאירה הרחק מאחור את אביה הגאה וגם את אמה יעל ‭,(53)‬ שגם היא נדבקה בחיידק המשפחתי. "לפני חמש שנים נסענו יחד למרתון ניו יורק‭,"‬ מספרת יעל. "שלושה ימים לפני הריצה אברום אמר לי שיש מירוץ עממי של 6 ק"מ, שכדאי לי לנסות. אני רוקדת, עושה פילאטיס, צועדת, אבל בחיים לא רצתי. אז התחלנו להתאמן שם בפארק והיה כיף.


    "ספורט עם הכי פחות פצ'קריי - נועלים נעליים ויוצאים לדרך"

     

    "הצפייה במרתון – לראות איך הרחובות נסגרים וכל העיר הגדולה הזאת נרתמת לעניין אחד – גרמה לי להבין שזו חוויה יוצאת מן הכלל. יש בזה משהו כל כך שמח, עם כל המעודדים והמוזיקה ודוכני האוכל והשתייה. אז עשיתי את המירוץ העממי, ואחר כך השתתפנו במירוץ טבריה ואז רצתי בעין גדי. נהניתי מהאווירה, אבל האימונים היו לי קשים. כשנועם בננו התגייס הרגשתי שהגיע הזמן להיכנס לזה ברצינות.

     

    "החלטתי להצטרף לקבוצת ריצה. מצאתי את מועדון רצי תל אביב, ואני רצה עם הקבוצה פעמיים בשבוע בפארק יהושע ובסיום הריצה איתה אני רצה עם אברום על חוף הים. אני גם רצה כאן, בנטף, מדי פעם. כשהתחלתי אמרתי לבני, המדריך של הקבוצה: 'באתי כדי להפסיק לסבול‭,'‬ וזה הצליח. למדתי לנשום נכון, אני אוכלת בריא, ועכשיו אני מתאמנת עם הקבוצה לקראת חצי המרתון בתל אביב. אני לא יודעת כמה ארוץ, אבל ארוץ. בדרך כלל אני מפחדת שאשאר אחרונה ולא אדע את הדרך, אבל את תל אביב אני מכירה, אז יהיה בסדר‭."‬

     

    בורג משוכנע שהתמיכה הקבוצתית שממנה נהנית רעייתו ורצונה העז להיות חלק מהשיחות המשפחתיות על שעוני דופק, חלבונים וחטיפי אנרגיה איפשרו לה להפסיק לסבול ולהתחבר לכיף שבריצה. "במשך שנים הגישה השלטת היתה ‭'no pain, no gain'‬ (אין כאבים, אין רווחים‭,"(‬ הוא אומר, "אבל היום ידוע שאסור להגיע למקום של כאב. כשקשה, צריך לעשות הפסקה, לנוח קצת. כשעושים ספורט באלימות – נגד עצמך, נגד הגוף שלך, נגד הטבע – זה לא מחזיק מעמד. כשלומדים לזרום עם זה, הכל יותר רגוע. אני חושב שזה מה שקרה ליעל‭."‬

     

    ים של מדליות

    בבית המשפחה שבנטף, שאותו כבר עזבו ששת הילדים, תלויות המון מדליות על מעקה המדרגות. כל ריצה והתיעוד המתכתי שלה. אלא שהמדליות הן לא התיעוד היחיד: המחשב הנייד של בורג, היום איש עסקים, מלא בתוכנות שמאפשרות לו להכניס נתונים, לערוך השוואות ולהיות במעקב מתמיד אחרי הישגיו בתחום הריצה. הוא יכול לשחזר מירוצים, לבדוק זמנים ולדעת באיזה דופק רץ בכל רגע.

     

    יעל מתייחסת לעיסוק הזה, בחיוך גדול, כאל אובססיה. הוא מסביר את זה בהנאה שלו מיכולותיו המרתקות של המחשב ומעדיף להתייחס לריצה כ"ספורט עם הכי פחות פצ'קריי – נועלים נעליים ויוצאים לדרך‭."‬ האתגר האמיתי בעיניו הוא בכלל זה הנפשי. היכולת להיות עם עצמך בטבע, ללא הסחות דעת כמו טלפון נייד, מוזיקה וכו‭.'‬ כן, הרצים לבית בורג מעדיפים לעשות את זה נטו, בלי עזרים דוגמת נגני מוזיקה. רק הם, המחשבות והטבע.

     

    "אדם בתוך עצמו הוא רץ‭,"‬ אומר בורג. "את כל ספריי וכל מאמריי אני כותב בזמן הריצה. זה כמו מדיטציה, שם אני נרגע. האתגר האמיתי בריצה ארוכה הוא לא האתגר הגופני אלא היכולת להיות לבד עם עצמך. וככל שאתה מפתח את היכולת הזאת ומשתחרר מהקושי הפיזי, החוויה נעשית יותר נהדרת. ריצה למרחקים ארוכים מפתחת סבלנות ואחריות, דברים שאין בישראליות. כשמבינים שלא צריך לעבור הכל בספרינט, להגיע מהר לשורה התחתונה, שיש תהליך – אפשר רק להרוויח‭."‬

     

    ויעל מוסיפה: "בריצה יש משהו פשוט נורמלי. העיסוק במשהו בריא, העשייה למען עצמך, לטובת הגוף שלך, זה לא דומה לשום דבר אחר. הכל בחיים נורא רציני, וזה קצת כמו משחק. יש בריצה משהו טרי, נקי, רק דברים טובים‭."‬

     

    רוני לא יכולה להסביר מה המוטיבציה שלה, אבל בעיניה "זה סוג של הפרעה נפשית, כלי לתיעול אנרגיות של אובססיה לכיוונים טובים‭."‬ בשני אימוני אמצע השבוע שלה היא רצה כ‭10-‬ ק"מ בכל פעם, ובסוף השבוע היא רצה פעמיים בין 18 ל‭25-‬ ק"מ. המרחקים גדלים לקראת ריצות מרתון, כמובן. אריאל, בעלה, התגלה לדבריה כ"ספורטאי מולד‭,"‬ ולמרות שהצטרף לריצות הארוכות לפני פחות משנה, "הוא קורע לי ת'צורה. לכן אנחנו כבר לא רצים יחד, אני פשוט לא עומדת בקצב שלו‭." ‬

     

    ובכל זאת, אפשר למצוא אותה במסדרונות הקמפוס עם גביעי יוגורט וקוטג' ‭")‬אני פנאטית לגבי התזונה בגלל הריצות‭,("‬ בימי חמישי יש בבית "היסטריה סביב מציאת החזייה האחת שאיתה אני רצה, כי האחרות פשוט פוצעות אותי‭,"‬ ומבחינתה "אין דבר כזה לוותר על אימון‭."‬ אז מה אם החברים חושבים שהיא מוזרה. "מבפנים זה לא מרגיש ככה‭,"‬ היא אומרת. "להיפך, הריצה היא גורם מייצב, היא עושה אותי יותר רגועה‭."‬

     

    בורג האבא, שכבר שקוע עמוק בחיפושים אינטרנטיים אחרי עגלות הריצה עם תינוקות, למרות שרוני ואריאל התחתנו רק לפני כמה שבועות, מחכה כבר לרגע שבו יוכלו להוסיף מדליה של יעל לאוסף שעל המדרגות. הוא מספר בגאווה שלפני ימים ספורים היא הסכימה סוף סוף לעבור לנעלי ריצה מקצועיות.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמית שאבי
    אברהם בורג במרתון ירושלים
    צילום: עמית שאבי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים