להיגמל עם פושקין

ירמי פינקוס היה מאז ומתמיד סרבן של ספרי ילדים. הם נראו לו - כך הוא מעיד - בעייתיים לאיור, משום שברובם יש משהו "יותר מדי חמוד". פינקוס, שללא ספק ראוי לתואר "מאייר צמרת", העדיף קומיקס וטקסטים אפלוליים יותר. כך זה היה, עד שהגיע אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, המשורר הרוסי המהולל, שחיבר פנינים כמו "בוריס גודנוב", "יבגיני אונייגין" ו"פרש הנחושת", אבל גם אגדות וסיפורי ילדים מלאי הומור. אחת מהן "מעשה בדייג ובדג הזהב" (הוצאת אחוזת בית) רואה אור בימים אלה, מלווה באיוריו המרהיבים של פינקוס.

"זאת קלאסיקה ואין כאן ילדים" (איור של פינקוס מתוך הספר)

"אין לי, פשוט ילד זה משהו חמוד, וזאת מכשלה רצינית באיור ספרים. לא רציתי לצייר שום דבר קיטשי ומתקתק מדי".

פינקוס, שלאחרונה חיבר רומאן ראשון ("הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", הוצאת עם עובד), הוא איש רחב אופקים שנע בקלות בין אופרה לאנימציה יפנית, אבל אירופה הקלאסית מושכת אותו יותר מכל. "ולא רק משום שהאומנות הזו הוכיחה את עצמה במהלך השנים והדורות והפכה לקלאסיקה", הוא אומר.

כמיהה לאירופה הקלאסית

"יש בי איזו כמיהה בלתי מוסברת לאירופה. אני אוהב מאוד את התסרוקות והבגדים של ראשית המאה התשע עשרה. אני חושב שזו תקופה נהדרת מבחינת העושר הוויזואלי ושמחתי מאוד לרמוז אליה באיורים. אני גם מעריץ גדול של וילהלם בוש, ולכן מקס ומוריץ מסתתרים להם באחד העמודים בספר".

מקס ומוריץ לא הלכו לעולמם בסוף הסיפור של בוש?

"לקחתי לי את החירות לדמיין מה היה קורה להם לו היו מתבגרים בנחת".

רינה ליטוין שתרגמה את האגדה, שוקדת בימים אלה על תרגום ארבע אגדות נוספות של פושקין שיצאו בעתיד כסדרה. מתברר שפושקין, המשורר חמור הסבר, כתב מעשיות מצחיקות מאוד, בשפה עממית, מתובלת במימרות מתוחכמות, ושילב בסיפוריו שדים וכשפים, דמויות מן הסיפור המזרחי, כמרים נעדרי בינה וחיות מדברות. כל זה הפך את עבודתה לחוויה מהנה.

"הכל מאוד פיוטי ומלא דמיון", אומרת ליטוין. "מתברר כי פושקין שמע אגדות כאלה מפי האומנת שלו, שאמנם לא ידעה קרוא וכתוב אבל הייתה מספרת טבעית".

למרות שמדובר בספר ילדים, חברת שפה גבוהה, למה בעצם?

"נשארתי נאמנה לקצב וללחן הפנימי של פושקין והשתדלתי שזה יישמע טבעי לגמרי בעברית. אני מאמינה שילדים מסוגלים לקלוט שפה במהירות ובטבעיות, וגם אם הם לא מבינים פה ושם איזו מילה, הן נקלטות ועובדות אצלם בפנים וכשהם יתקלו במילים האלה בשלב מאוחר יותר, משהו בצליל שלהן יהיה לו מוכר. אני מסכימה עם הטענה שילדים צריך להקסים, לא ללמד, ומילים שהן מקסימות אפילו אם הן משונות או מצחיקות, מעשירות את עולמם ואת מחשבתם".

"הקושי הגדול היה לשמור על השפה העממית, כי פושקין אהב מאוד ביטויים וליקט אותם וחלקם מאוד מהותיים לרוסיה, לפולקלור ולהווי ולנוף שלה. עבדתי קשה כדי למצוא מקבילות בעברית, שלא יהיו זרות לילדים. למשל, כשהדייג מבקש שוקת חדשה, עלתה השאלה מי יודע היום מה זאת שוקת. מאחר שהביטוי "לעמוד מול שוקת שבורה" לקוח מכאן, החלטנו ברוב קולות להשאיר את הביטוי ולקוות שילדים ישאלו מה זה ויקבלו הסבר".

"לא קיטשי ולא מתקתק" (איור נוסף של פינקוס מתוך הספר)

שהאווירה לא תהיה "רוסית" מדי

לא רק ליטוין, גם פינקוס התלבט רבות בעניין הרוסיות של פושקין, ובסופו של דבר החליט לא להספיג את האיורים באווירה רוסית מדי. הנוף שאייר הוא נופו של ריגן, אי בים הבלטי, בין צפון גרמניה לפולין, אי שביקר ואהב. "חיפשתי נוף ים שלא יהיה משעמם ובאי הזה מצאתי בקתות קש, עשבים צהובים, עצים, צוקים לבנים. זה מקום ששימש ברלינאים במאה התשע עשרה לנופש וקייט, והנופים שם דרמטיים מאוד".

זה לא קצת מאיים לאייר קלאסיקה?

"עבדתי עם צוות מאוד מקצועי, גם בעיצוב וגם בעריכה של הספר ולכן העבודה הייתה נורא

מעניינת והתקיימו דיונים עמוקים מאוד לצורך פענוח היצירה. בכל זאת, את גודל המחויבות בספר ילדים גיליתי דווקא כשאמיל, בנה בן הארבע של המאיירת בתיה קולטון, בא בטענות שלגברת בסיפור יש נעלים אדומות ואני ציירתי נעליים לבנות. מתברר שאי אפשר לרמות ילדים".

יש סיכוי שתאייר גם את שאר הספרים בסדרה?

"ימים יגידו. אני מחפש ספרים שיפעילו אותי מבחינה רעיונית, שיאפשרו לי ליצור משהו חדש. פושקין גמל אותי לגמרי מסרבנות ספרי הילדים שלי, ויותר מזה - אפילו עשה לי חשק לכתוב ספר ילדים בעצמי".