עשה מזה סיפור

"ההחלפה" ("Changeling"), סרטו החדש של קלינט איסטווד, שב ומזכיר לנו שבמאי גדול הוא זה שקודם כל יודע לספר סיפור. פשוט כך, במובן הקולנועי המסורתי והקלאסי. כל כך התרגלנו לקולנוע נהנתן, אופנתי ומתחכם, עד ששכחנו שהדרך לספר סיפור טוב היא-היא מהות הקולנוע; ומי כמו איסטווד, שעבודת הבימוי הבוטחת והנקייה שלו מזכירה את זו של המאייסטרים הגדולים של הוליווד, יודע לעשות את זה כמו שצריך.

בדומה ל"מיליון דולר בייבי", יצירת המופת שזיכתה את איסטווד באוסקר השני שלו כבמאי בשנת 2004, שנראתה והרגישה כמו מלודרמה בשחור-לבן שהגיחה מאולפני הוליווד של שנות ה-30 וה-40, כך גם "ההחלפה".

אפילו משחקה של אנג'לינה ג'ולי בתפקיד הראשי מעלה באוב את השחקניות ההוליוודיות הגדולות של התקופה בה הסרט מתרחש – שנות ה-20 המאוחרות ותחילת שנות ה-30. יש משהו בהופעתה שמזכיר את ליליאן גיש, הכוכבת האיקונית של הסרט האילם ("הולדת אומה"), וכמותה היא סובלת ומתייפחת, עד שנדמה כאילו הילה של קדוֹשה מרחפת כל העת סביב ראשה.

לא בלי בני

ג'ולי מגלמת בסרט אם חד הורית בלוס אנג'לס של סוף שנות ה-20. מקצועה, אחראית משמרת במרכזיית טלפונים רועשת שמתנייעת בין המוקדניות על גבי סקטים, מאפשר לאיסטווד להעלות על הבד את אחד הדימויים הזכורים מסרטי התקופה ההיא - זה של שלל טלפניות עמלניות המתפעלות מרכזיה ענקית.

יום אחד, אחרי שהיא מתעכבת לשוב מעבודתה, היא מגלה כי בנה הקט נעלם מהבית כאילו בלעה אותו האדמה. חמישה חודשים לאחר מכן, מודיעה לה המשטרה כי הילד נמצא בריא ושלם באילינוי. אלא שהאיחוד המרגש והמסוקר בתחנת הרכבת מסתיים בהכרזתה של האם הנרעשת כי הילד שהוחזר לה אינו בנה.

ג'ולי ב"ההחלפה". דימויים ותיקים שבים אל המסך

המשטרה מתעקשת: זה הילד שלך. הוא אמנם נמך בכמה ס"מ ואפילו נימול, אבל לכל אלה ישנו הסבר הגיוני בתכלית. אפילו הילד טוען שהוא הוא. ממש גירסה דרדקית של פרשת מרטן גר, אותו משפט התחזות מפורסם מן המאה ה-16 שבמרכזו עמד איכר צרפתי. ואולי חמישה חודשים של עצבים מרוטים ערערו לגמרי את שפיותה של האם?

אל התמונה נכנס אז מטיף רדיופוני זועם (בגילומו של ג'ון מלקוביץ' המעולה), שיוצא למסע צלב לחשיפת השחיתות בצמרת משטרת לוס אנג'לס. המשכו הלא ייאמן של הסיפור – הכל, אגב, מבוסס על אנשים ומקרה שהיו – מוביל לגילוי של אחד ממעשי הפשע המחרידים שהתרחשו אי פעם במדינת קליפורניה.

בשם האם

"ההחלפה" מתבסס על "רציחות לול התרנגולות", סדרה של חטיפות, התעללויות ורצח ילדים שהתחוללה בסביבות לוס אנג'לס בסוף שנות ה-20. הסיפור חשף את זהותו של אחד הרוצחים הסדרתיים הנוראים שפעלו באמריקה, גורדון סטיוארט נורתקוט, שזכה לסיוע מצד סבתו ואחיינו הצעיר.

עם זאת, הסרט (שתסריטו נכתב בידי ג'יי' מייקל סטרצ'ינסקי, יוצר ”בבילון 5”), נמנע מההיבטים הסנסציוניים של הפרשה שהבליטה, בין היתר, את הריקבון שפשה במשטרת אל.איי. הוא משתמש בו כרקע בלבד לתיאור ניסיונותיהן של המערכות הגבריות – הלגאלית, הרפואית והעירונית – לדיכוי האמהוּת. המערכות הללו, בפשטות, מבקשות להכתיב לאם מיהו בנה.

"ההחלפה". מאבקה של אם אחת במערכות הגבריות

הממסד הגברי השמרני יוצא פה להתקפה כנגד מי שמעזה לשלב קריירה ואמהות. על פי הסרט, היעלמותו של בנה היא "עונש" על מסירותה לעבודה, אך הכוח המניע אותה בחיפושיה איננו רגש אשמה אימהי (מה שרק היה מחזק את העמדה הפטריארכלית הדכאנית, זו הגורסת שמקומה של האישה בבית).

המערכות הגבריות, וזה אינו חדש, מעדיפות לתייג כהיסטריות וחסרות אחריות אימהית את מי שתובעות מהן לקחת אחריות. המערכת היחידה שעל פי הסרט אינה נגועה היא זו הדתית. אך דווקא איש הדת כאן לא משמש מקור של כוח וגאולה רוחנית בעבור הגיבורה, אלא מייצג גירסה שפויה (אף כי נצלנית) של אקטיביזם חברתי.

ג'ולי, לעומת זאת, היא הקדושה הלוחמת. זוהי הפעם השנייה (אחרי "מיליון דולר בייבי") בה מתמקד איסטווד בגיבורה, וגם כאן הוא מזהה פמיניזם עם מאבק הישרדות נשי – אם לא בזירת האגרוף, אז מול מערכות מושחתות. שתי מערכות של אמהוּת מתאר הסרט – זו המיתולוגית שמייצג מאבקה של ג'ולי, המסרבת להיכנע לאופן שבו גברים מצפים ממנה להתנהג, ואחרת, מעוותת, שמיוצגת בדמותו של הפסיכופט (הופעה נפלאה של ג'ייסון בטלר הרנר), שכולא

ילדים-אפרוחים בלול. העימות ביניהן מתחולל בסצינה דרמטית אחת, ושני הסיפורים מתפתחים במקביל, מאירים ומשליכים זה על זה.

"ההחלפה" מבוים באותה חסכנות שמאפיינת את עבודותיו הגדולות של איסטווד, שגם כתב את הנעימה המלנכולית והעדינה שמלווה את הסרט. ג'ולי, שהופעתה כאמור מזכירה את כוכבות הקולנוע של שנות ה-30, מעצבת באופן משכנע דמות שהיא בה בעת מיתולוגית, כמו השחקניות שאת זכרן היא מעלה, והיסטורית – הסיפור וגיבורתו, שהיכו גלים בזמנם, נשכחו מאז והקולנוע מעולם לא נדרש להם עד עתה. התוצאה היא סרט יפהפה, סוחף ומרגש המוכיח, בפעם המי יודע כמה, שבבסיסו של כל סרט מעולה קיים קודם כל סיפור כובש.