בנות יקרות, קחו את היחסים לידיים שלכן!
אני לא מתכוון לאסרטיביות הסטיגמטית של "הבחורה הישראלית האגרסיבית", אלא לאסרטיביות העדינה שראיתי אצל קומץ קטן של בחורות: הן יודעות מה הן רוצות, הן אומרות לך את זה בפנים. בלי משחקים ובלי מזימות
בעקבות המאמר האחרון של אבינועם בר זאב על אסרטיביות
בגברים, רציתי לומר כמה דברים על אסרטיביות בבחורות. אני לא בא לדבר על השאלה מי צריך לשלם בדייט או על כל סוגיות ה"ארנק" למיניהן. אני רוצה להציג את השאלה - מה קרה לאסרטיביות אצל הנשים?
אז מה אני מנסה לומר כאן? אני בא בקריאה לכל הנשים באשר הן: צאו מההתנהגות שהטמיעו בכן וחינכו אתכן אליה. אתן עושות כל כך הרבה דברים שהיו בעבר מעוזי גבריות, אז הגיע הזמן שתפסיקו עם הפסיביות הגרועה הזו ותקחו את עצמכן - ואותנו - בידיים. רוצות ליזום סקס? תזמו. רוצות להתחיל עם גברבר חמוד? תתחילו. רוצות לומר שאתן מעוניינות? תגידו. רוצות משהו? תגידו/תקחו/תעשו/תנסו. בלי "לא יודעת, אתה רוצה?" אלא – "אני רוצה!" או "תשתוק ותתפשט", או כיד הדמיון העולה על רוחכן.
מקוממת אותי הדו פרצופיות שמוצגת כאן בקשר לתפקידיהם של הגבר והאשה ביחסי המינים. בכל הטורים והתגובות יש ביקורת מאוד נוקבת על ההתנהלות של הגבר בתוך מערכת היחסים, אבל אף אחד (או אחת) לא שואל את עצמו מה קרה ל"אני" העצמי של האשה כאן?
אני מאוד תומך בשחרור האשה ובפמיניזם המודרני. ממש אין לי בעיה עם זה. אבל עם כל הזכויות שלקחתן ואתן עדיין לוקחות לעצמכן, משכורות גבוהות יותר (ומגיע לכן, אין ספק), השתרללות יתר (אם אתן מעוניינות בכך, כמובן) או כל דבר שמקדם את האשה כאדם עצמאי, אתן לא לוקחות את עניין היחסים בינו לבינה לידיים שלכן.
מה קרה? כשצריך לדבר עם בחור בפעם הראשונה אתן קופאות? אתן מתביישות? או שאתן פשוט מעדיפות להיות הפסיביות כל הזמן? מה יגיד הבחור שמצפים ממנו לעשות זאת כל הזמן?
ומה עם אחרי הדייט הראשון? למה אתן צריכות להתלבט למה הוא לא התקשר למחרת / כבר יומיים? למה שלא תקחו יוזמה בעצמכן, תתקשרו ותגידו שממש נהניתן, מתי יוצאים שוב?
אני חייב לציין, אני בחור די ביישן בכל הנוגע להתחלות. מתסכל לראות חבר שאיתו יצאת לפאב נוטש אותך עם בחורה שאסף במקרה, בגלל שלך לא היו ביצים ללכת להתחיל עם מישהי (ולא בגלל שאתה לא מזיין כרגע, אלא בגלל שננטשת). הרי באותו הערב החלפתי מבטים וחיוכים עם כמה וכמה בחורות, אבל לא יכולתי להזיז את עצמי מהכסא כדי לפתוח את השיחה הלא-ממש-נעימה הזו של ההתחלה.
לא אתמם. יצא לי להתחיל פה ושם עם בחורות, אבל אף פעם לא תכננתי את זה - זה פשוט קרה.
את מבינה באיזשהו שלב שממני לא תצמח הישועה
עוד מבט:
רבותיי, יותר הגיוני שהנשים ירדפו אחרינו
איתן אלון
אילו חייזר היה מנתח את החיזור האנושי, לבטח היה מסיק שמשהו אצלנו מאוד דפוק. הגברים מתחנפים, מתקשרים, אוספים, משלמים, ובשביל מה? ניסיון לספק אשה שנהנית פי 16 מאיתנו, לעמוד במבחנים מלחיצים של ביצוע, ולבסוף להגיע לאורגזמה פתטית של חמש שניות. מה, לא ככה?
עובדת היותי אנונימי כאן נותנת לי את האפשרות לפתוח את עצמי ולשפוך תסכול שיש לגברים רבים שאני מכיר: אחרי ערב של כמה שעות שאני יושב בצד אחד של הפאב ואת יושבת בצד אחר, מסתכלת עלי ואני מסתכל עליך. אז את מבינה באיזשהו שלב שממני לא תצמח הישועה. למה לעזאזל את לא יכולה לגשת ולהציג את עצמך? באיזו דרך שתרצי. אני לא שופט לחומרה במבט הראשון, כמו שרובכן עושות, צר לי להגיד.
באמת, בחורה שיודעת מה היא רוצה, הולכת ולוקחת את זה. זה "עושה את זה" בכל כך הרבה רמות, שאני לא חושב שאתן מבינות עדיין. כמוני, גם רבים אחרים רואים את זה כ-turn on רציני.
אני לא מתכוון לאסרטיביות הסטיגמטית של "הבחורה הישראלית האגרסיבית". אני מכיר המון בחורות רגועות וחינניות שלא לוקחות את מה שהן רוצות בצורה מגעילה ונלעגת. אני מתכוון לאסרטיביות העדינה הזו שראיתי אצל קומץ קטן של בחורות: הן יודעות מה הן רוצות, הן אומרות לך את זה בפנים. בלי משחקים ובלי מזימות מתחת לפני השטח, והן יודעות איך לקבל את זה.
אני רוצה לתת שתי דוגמאות משתי הבחורות הבודדות שהכרתי בחיי שענו לקריטריון הזה. שתיהן יישארו איתי תמיד כמודל למה שאני מחפש בבחורה. לפחות כרושם ראשוני, ובתקווה כעדות לטיב היחסים בהמשך.
ערב אחד, בעודי יושב בפאב מקומי עם חבר על הבר, אני מבחין בבחורה חמודה בצד השני. אני מסתכל עליה ולא בטוח אם היא מסתכלת עלי בכלל. פתאום חיוך. אני נשאר עם פרצוף די אטום ולוגם את הבירה באיטיות. עדיין, היא 15 מטר ממני, די אפלולי, ובכלל, מה הסיכוי שהיא מחייכת אלי? אני ממשיך בשיחה עם חברי שיושב לצידי, ופתאום מרגיש נגיעה עדינה בכתף. אני מסתובב ורואה אותה ניצבת מולי.
"היי, אני ימית".
את הפרצוף המופתע שלי אפשר היה למכור לנשיונאל ג'יאוגרפיק, תחת הכותרת "בן אנוש מפוחד עד מוות".
"אהממ, אני אייל" (חיוך מאולץ).
"תגיד זה כאב?" אמרה והצביעה על הצלקת שעל מרפקי.
"מה?"
"הצלקת שלך, ממה זה קרה לך?"
"אה, למה את שואלת?"
"כי חברות שלי לחצו עלי", אמרה במין חיוך נבוך וכבשה את פרצופה ברצפה.
"את מתכוונת לזה כמו 'זה כאב כשנפלת מגן עדן?'"
באותו רגע, הרבה מצבים רצו במחשב הזה שבתוך הראש שלי עד שהוא נעצר והיבהב על "היא מתחילה איתי". היא כנראה הבינה שאני בשוק, מלמלה "לא משנה" קטן בתוך המוזיקה הרועשת ופנתה ללכת.
התאפסתי. "רגע, את מתכוונת לזה כמו 'זה כאב כשנפלת מגן עדן?' "
"כן משהו כזה", היא חייכה שוב.
"אהההה", נפל האסימון. "אז בואי אני אזמין אותך לבירה". מירפקתי את חבר שלי וסימנתי לו לעוף מהכסא. היא התיישבה לידי ודיברנו המון זמן. יצאנו אחר כך כמה פעמים, וזה נגמר מאי אילו סיבות שלא ממש משנות, אבל אני בהחלט יכול לומר שנהניתי מכל רגע.
הסיפור השני שלי הוא פשוט וקצר: לאחר ישיבה בדייט ראשון, שהתקיים בעקבות כמה שיחות טלפוניות, היה קליק, בלי ספק. החשבון מגיע, ואני שם שטר על החשבון. היא בו זמנית מוציאה את הארנק, רואה את השטר ואומרת: "חמודי, אני מקווה שאתה פורט את זה עכשיו, כי אני משלמת על עצמי".
היא אמרה את זה בטון חצי מצווה חצי מבודח, כאילו אמרה בין השורות "חמודי, אני כאן כי אני נהנית מחברתך". היינו יחד תקופה יפה, ושוב, נהניתי מכל רגע.
טוקבק כדורבנות:
התודעה שלנו כבר במאדים, הגוף עדיין כאן
בלנדר
בגלל האבולוציה, החינוך והתכתיבים החברתיים, ייקח לנו עוד הרבה זמן עד שה-GPS של הגוף שלנו יצליח להסתנכרן עם התפיסה הנאורה. אבל חשוב להמשיך לנסות, ואם פה ושם זה לא מצליח, אז ההפסד שלנו זמני בלבד, ושל הצד השני - די קבוע
תאמינו לי, אתן מפספסות הרבה בחורים טובים משכמם ומעלה, מפני שלא היה להם נעים ו/או מה לומר בסיטואציה. בנוסף, הכי כיף במערכת זוגית זה כשפעם אנחנו בשליטה, פעם אתן בשליטה, ופעם שנינו יחד.
(כן, חבר'ה, אתם יכולים לקרוא לי "כוסית"...)
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
