זהו, אני מוכנה לחורף, הוא לא יכול להפתיע אותי
יש משהו בחילופי עונות, משהו מתרגש לו באוויר, צבעים חדשים, ריחות. ולי די ברור, שאם עלי שלכת נושרים מעץ אחד, משהו אחר חייב לפרוח. לשם שינוי, טור עם משב רוח אופטימי
לא נשאר הרבה, אלא לחכות לטיפות רטובות שיחליקו, המתנה דרוכה כמעט כמו לטלפון מבחור חדש. כבר קר להשתחל החוצה מהשמיכה והמים לא מתחמים אם לא מחממים אותם. שלושת רבעי שעה לפחות, אני מחשבת דקות, לפני שאפשר יהיה לשטוף בסבון את תלאות היום.
יש משהו בחילופי עונות שמרגיש לי אופטימי, משהו מתרגש לו באוויר, צבעים חדשים, ריחות. אפילו פרינס שר על גשם סגול. ולי די ברור, שאם עלי שלכת נושרים מעץ אחד, משהו אחר חייב לפרוח, ודווקא פה. עוד חוק.
שיח טיפשים שחושבים שליקום יש איזו תוכנית מגירה
בדרך כלל אני מדקלמת את החוקים האלה רק לעצמי. אבל הפעם כשלתי בלשוני. שיקרתי. אמרתי לו, עוד ידיד שבודד לו, שמה שצריך לקרות יקרה, ושמה שלא קורה פשוט לא צריך לקרות. חוק פשוט. הידיד שיקר לי בחזרה במילים די דומות. שיח טיפשים שחושבים שליקום יש איזו תוכנית מגירה, אולי אפילו סתם תיבה עם תרחישי הבראה לכל נפש בודדה. לא העזתי להגיד את מה שמסתמנת כאמת אלטרנטיבית לעולם הזה. לא אמרתי לו שהיום כבר לא מתים מאהבה, היום כבר לא מאמינים באהבה, היום לא מתחתנים מאהבה, שהיום - היום זה כבר ברור לכל, בן לוקח בת בשביל לעשות תינוק.
לא אמרתי, שאפילו הגבר הכי משגע שאני מכירה חושב להפסיק להסתכל על בחורות עם בטן שטוחה ולראיין מי שתסכים לבטן הריונית. במקום זה מילאתי פי ביין אדום ובקלישאות בוורוד-תינוקות. משהו בי סימן לא להרוס לבחור את האופטימיות, ובכל זאת יש עוד חורף שלם לפנינו.
אז סיכמנו שיהיה טוב, אפילו מאוד, הסרנו דאגות, שניים שיכורים מעצבות, איחלנו זה לזה אהבה גדולה ונפרדנו לשלום. ראיתי אותו מתהלך ונבלע לתוך לוע סמטה עירונית צרה. אני מצידי לא הצלחתי לזוז. עיניי צדו זוג בספסל ממול. מצאתי את מה שלפני רגע אחד חשבתי שאבד. בחושך של הלילה מצאתי אותה – הוכחה - מוארת בדיוק כמו הדיווה שדימיתי. אמיתית כזו, חיה. לנגד עיניי, ראיתי אהבה.
אפילו שפשפתי עיניים כמה פעמים, והם עדיין היו שם
ראיתי להם בליטוף, הרגשתי בעיניים, שמעתי ב"מותק", ואני יודעת לזהות מותק, חוויתי כמה מותק לא מתוקים בכלל. בעיניים שאינן מזוינות בשום משקפי ורוד פוקסיה לשם שינוי, ראיתי אותם. ממש ראיתי. אפילו שפשפתי עיניים כמה פעמים, והם עדיין היו שם מולי, חובקים זה את זה ברגש לא מזויף. כמעט כמו חלום, רק שהייתי ערה, זה קורה לי לפעמים, כך פתאום. התדהמה היכתה בי יותר טוב מכל ברק. הפעם משהו נצץ.
אל תנסי לשחק אותה קשה להשגה, הפצרתי בעצמי, את כזו קלה. בקלות בלתי נסבלת שכזו האמנתי לציניקנים שבחוץ, אלה שאמרו שאהבה נמדדת במידת המכנסיים ובמידה שמתחת, ככה בגדול. מזל שניצלתי, ברגע האחרון ממש. אם תרצו אני בעצם בת מזל.
לא, עוד לא התאהבתי, אבל ראיתי שזה אפשרי. הם אפילו לא התפשרו זה על זה, הזוג על הספסל. ככה הם אוהבים, את עצמם ואת החיים. סוריאליסטי. צבטתי את עצמי פעמיים. ואיך זה שכמעט טעיתי וכיליתי זמני בחדר כושר, מחפשת גזרה שתמצא חן בעיני איזה גבר שעוד לא הספקתי להכיר בעצם. באותו זמן, אגב, הם בדיוק היו עסוקים בלטייל ברחוב ולפגוש זה את זה. דברים שאפשר לפספס כשאני רצה על מסילה ומולי מחזה הבטן השרירית של המתאמן היומי. מצחיק, איך שברור לי, הוא לא יתפשר על זמן אימון יקר בשבילי.
מחוזקת מהתובנה החדשה המשכתי לכתת עקביי באושר. זהו אני מוכנה לחורף הזה, הוא לא יכול להפתיע אותי, סינגלית אחרי טסט. פוך - יש. מרק - יש. ערימת סרטים - יש. בויפרנד - אין. נראה שלא התאמצתי מספיק בקיץ האחרון להשאיר איתי איזה מפזר חום אנושי. מילא, העיקר שנשארתי אופטימית, לא רצחתי את הרומנטיקה. לא באמת שיקרתי.
מוקדש לכל מי שאני נורא אוהבת, אתם יודעים מי אתם. תודה על הדוגמה והתזכורת היומיומית שאהבה זו לא אגדה באיזו פנטזיה הוליוודית, קונספירציה שיווקית שנועדה לגרום לי, דווקא לי, לקנות טישיו, ודווקא עם לבבות, בכל פעם ש"הצינון" תוקף ככה פתאום.
לפנייה לכתב/ת 
