גמלי שלמה בדיכאון

הכותבת היא סטודנטית של המדרשה לאמנות, במסגרת מדור חדש של המדרשה ו-ynet, בו כותבים הסטודנטים  את התרשמויותיהם מתערוכות שונות.

אתחיל מסיפורי חרק בצנצנת: סטודנטית ניגשת לאנטמולוג (חוקר חרקים), בידה צנצנת זכוכית ובה גמל שלמה. היא מדווחת שהוא עצוב, מדוכא ואינו אוכל. האנטמולוג מכניס לצנצנת ענף. את הנמלים שניתנו לגמל השלמה כמזון הוא מחליף בצרצר. תם המשבר.

יש לכך הסבר פשוט ונטול פסיכולוגיה: לגמל השלמה לא נוח על הזכוכית החלקה, הוא שעות יתיש עצמו למוות בנסיון נואש לטפס עליה. ברגע שהוכנס הענף, מיד הוא מטפס עליו ונעמד בשקט במהופך, ואינו נאלץ עוד לעמוד על רגליו הדקיקות שלא נועדו למשימה. בעניין העצב שלו - נמלים הן לא מזון מתאים לגמל השלמה. צרצרים דווקא כן.

גמל שלמה מעדיף צרצרים (מתוך התערוכה של חן שינברג)

תגובתם של רוב האנשים למראה חרק היא רתיעה, אבל עושה רושם כי עדיפים סרטי אימה עם חרקים "מגעילים" על סרטי אנימציה מעוותים, המנסים לקרב בין בני האדם והחרקים תוך שימוש בנארטיבים מרוחים באנושיות וללא כל זיקה למציאות המדעית. שם, לפחות, אין גמלי שלמה בדיכאון. מנגד, מזמן לנו האמן חן שינברג, המציג כעת את תערוכתו "חרקים" בגלריה מנשר, הזדמנות להימלא פליאה וסקרנות אל מול עולם החרקים.

הפדגוג, הפואטי והקרקסי

שינברג בחר ללוות את עבודותיו בסרטיהם של ארבעה קולנוענים. את לדיסלאב סטרוויץ' האנטמולוג הרוסי אכנה "הפדגוג". הוא מנסה לקרב את החרקים לעולמנו על-ידי הפיכתם לבני אדם והצגת נארטיב רפלקסיבי ביצירתו אודות חרגול עם מצלמת קולנוע.

את אטיין ז'ול מאריי אפשר לכנות ה"פואטי", עקב דימויים של חרקים הנעים לאיטם באופן קסום ואגדי. את פרסי סמית' נכנה ה"קרקסי". סמית' מציג את כוחם ומיומנותם של חרקים, ונדמה כאילו בדק כל חרק כשהוא מודבק לכיסא והדגים מה בכוחו של אותו "מדיום" לבצע.

סטן ברקהאג' פירק והדביק חלקי חרקים מתים על גבי סרט הצלולואיד משמע היו חומר/מוצר צריכה ואז הוסיף את התפעלותו מהאור כמדיום המשיב את חלקי החרקים לחיים ומבצע "רה-קונסטרוקציה". העבודות של כולם מדגישות את הפער בין שני העולמות - זה של החרק וזה של האדם.

בתערוכה ניכרת מחוייבותו של שינברג לתת במה ל"אחרות" בקולנוע, זו שנותרה מחוץ לקאנון הקולנועי (ובמיוחד סרטו של מאריי שנעשה לפני 1895, השנה בה רשמית הומצא הקולנוע על-ידי האחים לומייר). זוהי נקיטת עמדה מול ההיסטוריה הקולנועית, האנלוגית ל"אחרות" ולזרות הקיימות בעולמנו כלפי עולם החרקים. בתוך זה מציג שינברג מבט אחר על המציאות והקולנוע באופן שבו הוא מצלם חרקים.

אנו שופטים חרק לפי כלים אנושיים (מתוך התעורכה "חרקים")

החרקים כסוג של משיכה לשוליים

בכל אופן, נראה כי משיכתו הראשונית כללית יותר. מדובר במשיכה לדמויות שוליות ומנודות. החרקים משמשים כמקרה פרטי של אותה משיכה. בחירתו דווקא בגמל שלמה אינה מקרית ואינה מפתיעה. רוב מבקרי התערוכה נעצרים בתדהמה מול המסך הגדול, המביא את מבטו של גמל השלמה תכול-העיניים, בעודו מבתר צרצר איבר אחר איבר.

המסך מספיק גדול בכדי להכניסנו לעולמו של החרק, במקום להכניס את החרק לעולמנו, אבל מספיק קטן בכדי שלא להפוך את הדימוי המוקרן לגיבורו של סרט אימה. לאחר מספר שניות מפנה גמל השלמה את ראשו לעבר הצרצר. פרט לעיניו הגדולות, הכחולות והמושכות, לגמל השלמה יכולת יוצאת דופן בעולם החרקים - הזזת ראשו בתנועה חופשית. הפניית המבט הופכת את הסיטואציה לנגישה גם לנו, להבדיל מזבוב על הקיר, שם נתקשה ב"קריאת" כוונותיו; מול זה אנו מסוגלים להבין את אותה "אחרוּת".

שינברג מנסה להגיע אל צופיו ולהפנט אותם במשיכה לעבר המקום שבין ה"יופי" וה"כיעור". כך, למשל, מוצג על גבי המסך הראשון סרט ובו מצלמה סטטית המוצבת בסמוך לכוורות דבורים. באמצעים פשוטים וללא מניפולציות יוצרת תנועת הדבורים בשמים דימוי המזכיר ציור מופשט. בניגוד לברקהאג', שיוצר מהלך אבסטרקטי בעזרת מונטאז', שינברג יוצר דימוי מופשט דומה מבלי שיזדקק לעריכה.

הסאונד בעבודה זו עוטף את הצופה, משלים את הדימוי המופשט, ובו בזמן נבלע בחלל הגלריה בין רחשי האנשים בקפיטריה או בספרייה. כך מתאפשרת כניסה לעולמו של החרק, שבדמיוננו מוקף תדיר בבליל רחשים אמביינטיים של בני אדם, מכונות וחרקים.

כאב ומציצנות

ב"פרכוס", אחד מסרטיו הראשונים של שינברג (1998), לא מדובר במניפולציה על חרקים, אלא

באובייקט מן הנמצא. המסך עליו מוצגת העבודה מוצב על הרצפה ומאלץ את הצופה להתכופף על מנת לצפות בו - מהלך שאמור לקרב את הצופה לנקודת המבט של החרק. שינברג צילם נקבת תיקנחול מצרי כאילו הייתה בת אדם. הסרט אינו מותיר את צופיו אדישים לכאב התיקן ולמצוקתו ואף גובל במציצנות.

זהו שוב, למעשה, "סיפור החרק בצנצנת"; המהלך המראה חרק סובל בכדי לעורר הזדהות עמו הוא מהלך אנושי, שאין לו דבר עם עולמם של החרקים. חרק אחר הנמצא בקרבת מקום לא היה מעלה את השאלה שנשאל שינברג פעמים רבות על-ידי צופים בסרט: "מה קרה לתיקן אחר-כך?" מבחינת התיקן יש חי או מת. כל היתר הם רגשות אנושיים, שאנו מעמיסים על החרקים אשר הופיעו על פני כדור הארץ מאות מליוני שנים לפנינו.

התערוכה של חן שינברג מוצגת בגלריה מנשר עד ה-30 בדצמבר.