הסטטיסטיקה מעידה שזוגיות כבר לא עובדת
היו כבר מספיק בליינד דייטים שנשמעו מבטיחים בטלפון, ובפגישה הסתבר שאין מצב. אני תמיד יוצאת לדייט עם הר של תקוות וממש לא רוצה להתאכזב. יש גבול לכמות האכזבות שאפשר לספוג, ועדיין להמשיך להאמין שבן הזוג שלי יגיע, נכון?
יש אור בקצה המנהרה! מאז שיחת הטלפון איתו יש שיר אהבה חמוד שלא יוצא לי מהראש ואני מחייכת לעצמי כל הזמן. אפילו הפרפר הקטן בבטן שלמד כבר להיות סקפטי ומתעצל לנפנף לכל שביב אור שצץ במנהרת חיי הסכים להתעורר קצת. יש מצב שיהיה לי חבר אוטוטו!!! בעוד יומיים ניפגש וזהו, ביי ביי למועדון האלכסון...
הוא פנה אליי באתר היכרויות, נראה טוב בתמונה, בייבי פייס גבוה כמו שאני אוהבת. עברנו למסנג'ר והוא התחיל את השיחה בענייני מוסיקה, לד זפלין ופינק פלויד. אבל אני ניווטתי את השיחה לענייננו: קצת השקפת עולם, קצת פרטים דמוגראפיים, פרטים שיכולים ללמד קצת על מי הוא, מי אני ואם יש בכלל מצב ל"אנחנו".
הוא אמר שבעידן שלנו קשה למצוא אהבה, ושנראה שהסטטיסטיקה מעידה על כך שזוגיות כבר לא עובדת. נחרדתי. אני לא יכולה אפילו לשמוע כשמישהו אומר את זה, כי ללא בן זוג אוהב אני לא רואה סיבה לחיי, אז עניתי בנחרצות "לא מעניין אותי באיזה עידן אנחנו חיים, אני רוצה מישהו שיאהב אותי ואני אוהב אותו בחולי ובבריאות, באושר ובעוני עד שהמוות יפריד, מוגזם?", והוא ענה בקיצור "לא". יופי, יש על מה לדבר.
השיחה, או בעצם ההקלדה, המשיכה לפרטי הרקע שלנו וגילינו שלמדנו באותו התיכון! פתאום ראיתי שהוא באמת מוכר לי בתמונה, כנראה ראיתי אותו כבר בבית הספר או בעיר וזכור לי שהיה ילד יפה. אז כבר היה מוזר להמשיך בשיחה וירטואלית ועברנו לטלפון.
דיברנו על זה שבעבר כשאשה יצאה עם גבר שמוצא חן בעיניה, היא הקפידה לאכול מעט בפגישה ואילו היום זה להיפך, דווקא כשגבר מוצא חן בעיניה היא אוכלת יותר. אמרתי שזה בגלל שהגברים היום רוצים דבר והיפוכו - אישה רזה מאוד אבל שאוכלת לפחות כמותם. הוא צחק והסכים. הוא אמר שגם הנשים רוצות דבר והיפוכו - גבר מאצ'איסטי אך רגיש.
פלרטוט קט זה התקבל בחיוך מצידו. מיד התחרטתי כי עוד נורא מוקדם לפלרטט, חלילה שלא אעורר בו את האשלייה שאני אסכים לקשר שמבוסס על סקס, או בכלל שיש מצב לדבר על סקס בשלב זה. רק לא לעורר בו את "חוסר הרצינות".
קבענו שנפגש למחרת.
מוזר לצאת עם מישהו שהיה איתי בבית הספר
כל היום היה לי בראש כמה שזה יהיה מוזר אם אתחיל לצאת עם מישהו שהיה איתי בבית הספר. מדי פעם ניסיתי להנחית את עצמי לקרקע בטענה שמוקדם להיסחף במחשבות, הזכרתי לעצמי שעדיין לא נפגשנו ושמוקדם מאוד אפילו לשער שיצא מזה בכלל משהו.
כשעתיים לפני הפגישה הצפויה התקשר וסיפר על אילוץ לא צפוי אז דחינו. למחרת כשצלצל הטלפון, שמעתי אותו לועס והוא התנצל שהוא אוכל מלפפון, אז סיפרתי שזה הירק האהוב עליי, מה שהוביל לרמיזה מינית קלה ומשם גלשנו לבדיחות בנושא ירקות ופירות.
הרגשתי שאנחנו לא מצליחים לנתק את השיחה, והרי לא מומלץ להאריך בשיחות לפני שנפגשים, שכן הדבר עלול להעלות ציפיות לא מציאותיות באשר לנשוא המפגש, אז פשוט הודעתי שאני הולכת להתקלח. הוא אמר שהוא הולך להתקלח עם המלפפון, אז אמרתי שאני הולכת להתקלח עם הקלמנטינות. ונפרדנו בחיוך.
הפגישה צפויה בעוד יומיים ואני מוצאת את עצמי שרה "תדע שרק לך אני מוכנה לתת את כל כולי...", ולא שולטת בתמונות שעולות לי בראש, אני בשמלה לבנה שרה לו את זה, מאוהבת, מרחפת לי שם באיגרא רמה של האהבה....
בטי, מיד לרדת לקרקע! אני אומרת לעצמי. על סמך מה אני מפתחת תקוות? הרי היו כבר מספיק בליינד דייטים שנשמעו מבטיחים בטלפון, ובפגישה הסתבר שאין מצב, בדרך כלל מצידי.
עדיין מהדהדות ברקע אותן הסטטיסטיקות שציין, על כך שזוגיות אינה עובדת בעידן שלנו, מה שאולי מעיד שהוא בכלל לא בקטע רציני. כבר פגשתי מספיק בנים בדייטים האלה שמקווים לפגוש מישהי "שתזרום". אין מצב שאני אזרום!
אבל אני לא יכולה לשלוט בהרגשה הזאת, אופטימיות לא מבוססת בעליל, מתכון לאכזבה, ואני ממש לא רוצה להתאכזב. יש גבול לכמות האכזבות שאפשר לספוג, ועדיין להמשיך להאמין שבן הזוג שלי יגיע, נכון?
בן זוגי אמור להגיע, אז למה לא עכשיו?
ואז ההתרגשות, והאופטימיות, והפרפר מתחלפים להם במין עצבות מהאכזבה העתידה לבוא, אכזבה בלתי נמנעת ככל הנראה, ופתאום בא לי לבטל את הפגישה הזאת בכלל...
ואז שוב אני מזכירה לעצמי שמדובר בבחור שראיתי בעבר והוא מצא חן בעיניי חיצונית, ובטלפון היתה כימיה טובה ואנחנו באים מרקע דומה, אז בכל זאת יכול אולי להתפתח משהו? והרי בן זוגי לחיים אמור להגיע מתישהו, אז למה לא עכשיו?
ואז אני תוהה אם כשאני בכזאת התבחבשות עם עצמי, יכול בכלל להתפתח משהו טבעי? הרי אני אהיה לחוצה נורא בפגישה הזאת. ובכל מקרה חוסר היכולת שלי לשחק משחקים, תמיד גורם לבנים לברוח ממני, אלא אם הם לא רציניים או לא נורמלים (במקרים הללו הם נשארים בשמחה).
ובכלל, מה עם אזעקת הפולניות: אם הוא כזה יפה ומושך וחמוד למה הוא עדיין פנוי? אחחחח... קשה, קשה. אומרים שכשמוצאים את בן הזוג האמיתי והנכון זה צריך להיות קל, אין צורך במשחקים ופשוט כיף ביחד. אני באיגרא רמה מתוך תקווה שמצאתי את שאהבה נפשי עוד לפני שנפגשנו, והשאלה היא לאן אני הולכת מכאן? האם לאיגרא רמה יותר או שמא בבום לבירא עמיקתא?
אז מה היה בפגישה, אתם שואלים? התאכזבתי. קודם כל, הסתבר שזה אינו הבחור שזכרתי מהתיכון. בנוסף, לא נראה כל קשר בין הבחור שהופיע לפגישה ובין התמונה, שהיתה לא עדכנית בלשון המעטה (באמת שאני לא מבינה מה ההיגיון בלשים תמונה לא עדכנית). ולבסוף, האישיות הטלפונית החביבה לא הגיעה לפגישה ובמקומה נאלצתי להעביר ערב עם אחותה המשעממת. הרגשתי מרומה, חזרתי הביתה חצי בוכה...
ועל זה נאמר: כשמתכוננים לבלתי צפוי הוא הופך לצפוי.
לפנייה לכתב/ת 
