שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אדם בעקבות גורלו
    כשג'ף גולדבלום קרא את "אדם בן כלב", הוא ידע שהעבודה על תפקיד הגיבור בסרט תהיה מסע של פעם בחיים. "זה מפחיד להיכנס לטריטוריה הזו ולהעיז לספר את הסיפור", הוא אומר

    כדי לקבל את תפקיד אדם שטיין, ליצן יהודי ששימש במלחמת העולם השנייה ככלב השעשועים של מפקד מחנה ריכוז קפריזי, המתגלגל בין עבר מסויט להווה הזוי בבית חולים פסיכיאטרי במדבר הארצישראלי, ג'ף גולדבלום נבח. גיבור ספרו של יורם קניוק "אדם בן כלב" הטריד והסעיר אותו, שאב אותו לתוכו עד כדי כך שכשהטלפון מהבמאי פול שריידר הגיע, הוא לא התאפק. "פול אמר שאצטרך ללמוד איך להיות כלב. כדי להוכיח לו שאני מסוגל, נבחתי", מתוודה גולדבלום.


    באמצע המדבר. על סט הצילומים עם אילת זורר (צילום: מרב יודילוביץ') 

     

    את הרומן הטעון, המורכב והמשובח של קניוק עיבד לתסריט הישראלי נח סטולמן. התסריט, כמו הדמות, גירו לכוכב ההוליוודי המחוזר הזה, שמגלגל קריירה של מיליוני דולרים, את בלוטות החשק. "אהבתי את התסריט מהרגע הראשון שקראתי אותו. הוא ייחודי. אף פעם לא קראתי או ראיתי טיפול כל כך אמיץ בנושא", הוא אומר.

     

    ספק אם גולדבלום, שרק לאחרונה חתם על חוזה שמן של 250 אלף דולר לפרק בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "חוק וסדר", הצטרף לעגלה הנוסעת של ההפקה הצנועה יחסית של אהוד בלייברג בגלל הכסף. מול שוברי קופות כמו "פארק היורה", "היום השלישי" או "הזבוב" בהם השתתף, חמישה מיליוני הדולרים, תקציב ההפקה של הסרט הנוכחי, הם "בוטנים" בשבילו, בעגה האמריקנית.

     

    נדמה שלמסע הזה אל תוך הפצע המסויט של ניצולי השואה, גולדבלום הצטרף מסיבות אחרות לגמרי. אולי זו הביוגרפיה האישית, כבן למשפחה יהודית מפיטסבורג, אולי זה האתגר, אולי זו העבודה המשותפת עם הבמאי, פול שריידר, שסיקרנה אותו. שריידר, אחרי הכל, היה זה שהציע את גולדבלום לתפקיד הראשי למרות שמעולם לא עבדו קודם לכן ביחד.

     

    "כשקראתי את התסריט, היה לי ברור שיש רק שחקן אחד שיכול לשחק את אדם שטיין", אמר שריידר כשנחת בישראל לצילומי הסרט. הניסיון של גולדבלום בקומדיות, כך חשב הבמאי, יכול להביא לתפקיד משהו אחר. "לא היה לי ספק שהוא יכול להעיף את התפקיד רחוק מאוד מעבר למילים הכתובות.


    גולדבלום ווילם דפו. מתוך הסרט

     

    עם או בלי מועמדויות לאוסקר, תהליך העבודה על התפקיד היה התנסות חווייתית מטלטלת וראשונה מסוגה עבור גולדבלום. "המשמעות של להיות יהודי מעולם לא היתה בי טרייה יותר מאשר כשצילמתי את הסרט הזה", הוא אומר. "זה הסרט הכי יהודי שעשיתי, אין ספק. אני לא מומחה להיסטוריה יהודית. מה שאני יודע זה מה שחוויתי בחיים הפרטיים שלי, בבית, אם זה חגים, בר מצווה, היתקלויות עם אנטישמיות שאני זוכר כילד. העבודה על הסרט הביאה אותי לישראל לראשונה. כל העבודה הזו היתה חתיכת מסע בשבילי".

     

    זהות במלכודת

    עבודת התחקיר על התפקיד היתה אדירה. הוא קרא מאמרים, מחקרים וספרים בנושא השואה, נפגש עם ניצולים, ביקר במחנות השמדה והגיע לישראל. "זה היה אתגר מלמד וטעון", הוא אומר. "התנסות של פעם בחיים, אחריות אדירה. זה מפחיד להיכנס לטריטוריה הזו ולהעיז לספר את הסיפור. אחרי הכל זו דמות מטורפת שחיה בעולם מטורף ועברה נסיבות חיים מטורפת. יש לה התקפי אלימות ומצד שני רוך ושובבות. אדם הוא בלתי צפוי וכל הסרט הזה הוא תהליך ארוך של ריפוי שבסופו מתעוררת השאלה – מי אני?".


    עם יורם קניוק על סט הצילומים. עזר לפצח את הסצנה (צילום: יפעת יוגב) 

     

    גם המפגשים עם יורם קניוק עזרו לו לגבש את הדמות. באחת הסצנות הטעונות ביותר בסרט, בה שטיין מנסה לגרום לילד-כלב שהגיע למוסד הפסיכיאטרי בו הוא מאושפז לעמוד על רגליו, טיפ של הרגע האחרון שקניוק החליק לכיוונו עזר לו לפצח את הסצנה.

     

    "שנה אני עובד על הסצנה הזו, מנסה לקרב אותה אליי, מנסה למצוא בתוכה דברים מתוך החיים שלי שיעזרו לי לעשות את זה", הוא משחזר. "אני שם במדבר. זו הסצנה המרכזית של הסרט מבחינתי. אני חייב לגרום לילד הזה להפסיק להיות כלב.

    דרכו, אני רוצה לרפא את עצמי אבל גם מפחד להתנתק מהכלב שבי. זה כואב מדי. ועל הסט חם. יש הרבה אנשים. אני לא מצליח להתרכז. יש הפסקה ואני ניגש ליורם קניוק ואז בבת אחת הכל נפתר. אני מבין.

     

    "יורם מצביע על הפרדוקס. הוא אומר שבעצם אני רוצה ולא רוצה להיגמל. אני אוהב את הכלב שבי, את הליצן, הבדרן, המשוגע. להפסיק להיות כל אלה, זה להתחיל להתמודד עם החיים. מתוך חפירות חיי, פתאום הבנתי שבשבילי, ג'ף, מה שאני הכי אוהב לעשות זה להיות שחקן. הבנתי שבשביל אדם להפסיק להיות כלב זה כמו בשבילי להיפרד מכל זה. כשהבנתי את זה, הבאתי לרגע הזה איכות שונה לגמרי של רגשות ודינמיות. ההבנה הפתיעה אותי בדקה ה-90 וזה שינה לגמרי את המשחק שלי".

     

    מה שזה בעצם אומר, שלא משנה כמה מוכן אתה חושב שאתה, ברגע הזה שבו אור המצלמה נדלק הכל יכול לקרות.

     

    "אתה יכול לתרגל סצנה 800 פעם אבל כשאתה מגיע לסט אתה בנקודת ההתחלה. אתה לא יודע כלום, אתה רענן לגמרי. תרגלתי את הסצנה הזו כל כך הרבה פעמים בשנה שקדמה לצילומים, אבל אז אתה מגיע לסט והכל משתנה. אתה מחפש עוד הפעם את המשמעות. אתה שואל את עצמך מה אתה עושה. זו סדנה אחת גדולה".

     

    למרות שבמפגשים אחד על אחד נדמה שאצל גולדבלום הכל בשליטה, השאיפה שלו בחיים ובמשחק היא לספונטניות. הוא מחפש אחרי תחושת רעננות ומשווה את המשחק לזירת אגרוף. זו הסיבה שבמקרים רבים, כשהוא עובד על תפקיד, את שלב החזרות המוקדמות הוא עושה בחדר האורחים בביתו בהוליווד שהוסב לחדר חזרות.

     

    אל הסטודיו הזה הוא מביא סטודנטים שמשחקים מולו את תפקידי הפרטנר. "אני עובד איתם והם כל הזמן מפתיעים אותי. הם הופכים את החוויה לספונטנית. במובן מסוים משחק זה כמו אגרוף, אתה יכול להיאבק מול אנשים שהם לא היריב האמיתי, כמו סרוגייט, זה שומר אותך ערני וכשאתה מגיע לסט, אתה רענן".


    עם חנה לסלאו. מתוך הסרט 

     

    כשאני שואלת אותו על השורשים היהודים הוא מתפתל. עושה הרושם שגולדבלום לא ממהר להכניס את עצמו למגרות או לתחום את עצמו בהגדרות. "הגדרות הן לא הדבר המהותי. אני צריך להגדיר את עצמי לא כאמריקני, גבוה, יהודי, דמוקרטי, לא אוכל בשר, בן של... אדם צריך להיפטר מהתפקידים והזהויות הקטנות האלה כדי לומר: 'אני. נקודה'".

     

    עסק משפחתי

    ובכל זאת, כשחופרים לעומק, הוא מספר על זיכרון ילדות שמחזק את התיאוריה שמהגן היהודי אי אפשר לברוח. "לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל במהלך הצילומים פתאום נזכרתי", הוא אומר. "כשהייתי ילד היינו, אני ואחותי, עושים הצגות בחצר האחורית של ביתנו. הייתי בן שש, ממש ילדון. אחותי היתה בת ארבע.

    העלינו בפני ההורים שלנו הצגה שבה אני שיחקתי את היהודי ואחותי היתה כל הצוררים לדורותיהם. היא היתה הפרעונים, האינקוויזיציה הספרדית, הגרמנים ומבצעי פוגרומים ברוסיה. היא הרביצה לי שוב ושוב. זה היה ההתחלה, האמצע והסוף של המחזה. ואז פתאום, בישראל זה עלה. אולי כי פתאום אני בישראל, ווילם דפו מרביץ לי בחגורה ואומר: "רד על הברכיים, כלב יהודי!".

     

    הוא תמיד רצה להיות שחקן. כבר בילדות, הוא אומר, משחק הפך אצלו לאובססיה. "בשנים האחרונות שלי בתיכון הייתי כותב על דלת המקלחת שלי מדי בוקר באדים: 'בבקשה אלוהים, תן לי להיות שחקן'", הוא אומר.

     

    בעולם המשחק הוא מרגיש בבית. קצת כמו אדם שטיין. "הנושא הזה של בית עולה הרבה בסרט. לאדם אין באמת בית לחזור אליו. הוא איבד את ביתו כל כך הרבה פעמים, הוא נטול מקום, עקור משורש, זרוק ואבוד. הבית בשבילו הוא תמה, זה בית רוחני. כמו אצל דורותי בסרט 'הקוסם מארץ עוץ', גם אצל אדם שטיין, הבית הוא מטפורה. אדם נקלע לטורנדו, נקרע מהבית המוחשי שלו, נזרק למחנה ריכוז, איבד את המשפחה שלו וחווה טרגדיה ושלב התפכחות וקריסת מערכות. הוא מחפש בית עמוק יותר, אמיתי יותר ואותנטי יותר בתוכו. אני מאוד מאמין בזה. אין לזה שם, זה הבית הרוחני שלך, הישות האמיתית שלך, שאולי אפשר לקרוא לה: הרגע, ההווה האינסופי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גולדבלום. חוויה של פעם בחיים
    המשמעות של להיות יהודי מעולם לא היתה בי טרייה יותר
    7 לילות
    מומלצים