שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דמות המלאך כאיש אלים

    קופולה לא המציא את דמות "הגנגסטר הטוב" וגם לא מריו פוזו. הזכויות על נוסחת הפלא רשומות על שמו של דיימון ראניון - האיש שגילה שבתוך כל בריון גדול מסתתר לב גדול עוד יותר

    לכל מהפיכה תרבותית יש אבא, גם למהפיכה שהובילה אותנו להזדהות ואפילו לחיבה לדמויות של נבלים. האב הרוחני הוא דיימון ראניון. ראניון, הסופר האמריקני הדגול שפעל במחצית הראשונה של המאה, התפרנס מפושעי היבשת. כעיתונאי שהיה אחראי על משבצת "עולם הפשע" ברשת עיתוני "הרסט", תפקידו היה להביא את הסיפורים המזעזעים ביותר לקהל הפוריטני ביותר, כמעט בזמן אמת. הדרך בה בחר ראניון לעשות זאת הקנתה לו תהילת נצח והקימה לו חקיינים כמעט בכל עיתון בעולם.
    ראניון כתב לעיתון סיפורים קצרים, שהתבססו על דמויות אמיתיות. ומי היו אותן דמויות? חלאת הארץ במובן הרחב של המילה: רוצחים, אנסים, גנבים, בריונים, רמאים מקצועיים, ספסרים, סרסורים, שכירי חרב, מבריחים ושאר צדיקים. ה"גיבורים" של ראניון היו האנשים האחרונים שהייתם רוצים לפגוש ברחוב, אבל הראשונים שהייתם רוצים לפגוש בין דפי הספר לפני השינה. בעצם, אני מניח שאתם עדיין רוצים.

    המלאכים של דיימון

    בראותו עם מי יש לו עסק הבין ראניון, כי הדרך היחידה לספר את סיפורם היא באמצעות היפוך מוחלט של היוצרות. בסיפורים הקצרים והמקסימים שלו, הנבלים הופכים למלאכי שרת. בבוקר הם יורים בדם קר בשוטר ובצהרים הם כבר מעבירים זקנה את הכביש. המלאכים של דיימון עושים בסיפוריו מעשים נשגבים למרות שהם אנשים רעים מאוד. ומכיוון שבכל סיפור קצר של ראניון יש פואנטה מרהיבה, היא לעולם מבוססת על התגלות של "טוב" בתוך ראשו של ה"רע": הספסר המאמץ ילדה נטושה, שכיר החרב המקריב את חייו בהצילו נזירה עלובה, מבריח המשקאות המוותר באצילות על ארוסתו ואף מחתן אותה עם בחיר לבה האמיתי וכן הלאה. יוצא מן הכלל יחיד הוא ברנש בשם "צ'ארלי החלוד", שראניון מתאר לאורך סיפור שלם את אופיו הנפסד והאלים. צ'ארלי זה מקפיד שלא לעשות מעשה טוב עד סוף הסיפור, רק משום שיוצרו מבקש להראות לנו בסוף הסיפור כיצד גם בריון הופך לחתלתול נפחד, כאשר הוא פוגש את אשתו.
    ראניון הואשם לא פעם ב"הבנת יתר" של פושעי ניו-יורק (שסיפורי הפשע שלו – בשונה משאר יצירתו – מתרחשים רק בה או בקשר אליה). הפושע הרם ביותר אליו התוודע אישית היה אל קאפונה, שראניון סיקר את משפטו במתכונת עיתונאית רגילה. הצלחתו של ראניון במתן הלגיטימציה לפושעים היתה כה גדולה, עד שאפילו הוליווד השמרנית של שנות הארבעים קפצה בעבורו מעל משוכת הפוריטניות שלה, והפכה את "מאדם לה-גימפ" שלו לסרט מצליח ("מלכה ליום אחד" של פרנק קפרה).
    אם תרצו, "מלכה ליום אחד" מקפל בתוכו את כל ההווייה הראניונית (ושוב - רק בז'אנר הפשע העירוני שלו): הטיפוסים הכי מסריחים של מנהטן וסביבותיה חוברים להצגה מבויימת, המסייעת להציג קבצנית רחוב כאשת החברה הגבוהה, בפני בתה הבאה לביקור עם ארוסה האריסטוקרט ומשפחתו. ב"מלכה" אנו מתוודעים בבת אחת לרוב הדמויות המאכלסות את סיפורי הפשע של ראניון: דייויד הזריז, ניק היווני, "ראש העיר", הארי הסוס ועוד רבים וטובים. כל אחד מאלה קיבל מראניון לפחות הזדמנות אחת להציג את מידותיו התרומיות בסיפור משל עצמו.
    ראניון נמנה עם קבוצה מצומצמת ואיכותית של סופרים, שהצליחו ליצור שפה חדשה יש מאין (רמזים לשפה הזו ניתן למצוא, גם היום, בעבודתם של עיתונאים פליליים ישראלים). השפה החדשה של ראניון מורכבת משמות תואר ("דו-רה-מי" = כסף, "כפתור" = שוטר, "לקקן" = פה) ומתחביר מבריק, שבו הזמן היחיד הקיים הוא הווה ("יום אחד אני פוגש את 'העצוב' על פני הברודווי והוא מפזם לי כך…"). לשון חדשה שכזו היא תובענית דיה כאשר היא מובאת בשפת המקור, ולכן לא נותר אלא להעריץ את המתרגם א. כרמי שהעביר אותה לעברית במידה לא מעטה של הצלחה. נכון שהאדפטציה הזו הביאה לעולם כמה יצורים ירחמילאיים משהו, אבל מנסיון – אחרי קריאת הסיפור הראשון קצב הקריאה מתייצב והעולם הראניוני זורם ללא הפרעה אל דמיונו של הקורא.

    כוס קולה אצל מינדי

    יכולתו הטוטאלית של ראניון כמספר סיפורים לא פסחה על ההסטוריה הפרטית של החתום מעלה. כאשר עבדכם הגיע לניו-יורק בפעם הראשונה לאחר קריאת ראניון, התחנה הראשונה שלו היתה המסעדה של "ליאו לינדי" שבברודוויי (המופיעה כ"מינדי" בסיפורים עצמם). כך סתם, באמצע היום, ישבתי מול כוס קוקה-קולה על הבר, בלעתי במבטי את הקירות וייחלתי לרגע בו ייכנס למקום איזה בריון עדין נפש, יניף את ה"משכנע" שלו וייתבע את מנת הגפילטע-פיש שלו (המלאכים של ראניון היו משוגעים על אוכל יהודי). מקץ שעתיים פנתה אלי הברמנית הקשישה ואמרה: "אני חושבת שאני יודעת מה אתה מחפש. רק שתדע, שזו לא המסעדה המקורית…".
    מי שנבנה לא רע על האתוס הראניוני היה חברו הטוב, העיתונאי וולטר ווינצ'ל (המופיע בסיפורים כ"וולדו ווינצ'סטר"). אמריקה כולה הכירה בשנות החמישים את קולו המאנפף של ווינצ'ל, שליווה את סדרת הטלוויזיה "הבלתי משוחדים" והיה – מתוקף היותו מקורב לראניון שכבר היה מנוח – מעין "בר סמכא" בענייני פשיעה. ווינצ'ל וראניון גם יחד מונצחים עד היום במכון לחקר הסרטן הנושא את שמם.
    יצירתו של ראניון מאוגדת לרוב באומניבוסים, הכוללים – לצד סיפורי הפשע של ניו-יורק – גם ז'אנרים אחרים שלו: סיפורי ילדותו ב"עיר העתיקה שלנו, הרחק במערב", סיפורי נוודי הרכבות, מכתבי "הברוקלינאים" לעיתונות וסתם סיפורים ללא קו מקשר. אין שום דמיון בין היצירה המהודקת של סיפורי ניו-יורק לסוגי הסיפורת האחרים שלו. מבטו האירוני של ראניון על הטיפוסים הקשוחים מברודווי אינו ניתן לגיבורי יצירתו האחרים; דומה שהוא היה קשוב להם הרבה יותר וטרח לפרוש את מצוקותיהם דווקא בסיטואציות הכי בלתי אפשריות. בעבודותיו אלו הוא יצק את היסודות למה שעתיד להיות, לקראת תום המאה, סרטים כגון "בואו נדבר על זה". גם הפושע הכי אלים של ראניון חיפש באמצעותו אוזן קשבת והוא קיבל אותה תמיד. לנו, הקוראים את עלילות הברודווי ממרחק של כ-80 שנה (ועד כ-5,000 מייל), קל להתמודד עם הדואליות המשונה הזו. אנחנו לא צריכים לראות את העמוד הראשון של העיתון המבשר על הרצח האחרון שביצע כריש מאפיה ידוע, שבמקרה או לא הופיע בשם בדוי כצדיק הדור אצל גדול הפסיכולוגים של הפשע.

    עוד על מאפיה ומאפיונרים בחיים, בספרות ובקולנוע - ב"כתבות נוספות"

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ארכיון
    דיימון ראניון. ברא שפה חדשה
    ארכיון
    עטיפת הספר
    "ברנשים וחתיכות", הגרסה העברית
    עטיפת הספר
    מומלצים