הבנים על הבנות

לולא היתה בי חיבה עמוקה כל כך לצמד הזה, לולא ידעתי בוודאות שהם העיתונאים הכי חכמים על המסך, שאין להם אלוהים אבל יש להם טונות של ידע, תובנות וסקרנות – הייתי גם אני מזפזפת בצער למחוזות אחרים. נשארתי בגלל המוניטין, בתחושה ברורה של החמצה.

הבטיחו מועמד, לא קיימו: מן הסתם איש לא רצה להתבזות ברייטינג זערורי מול ההמתנה לזוכה ב"אח הגדול". מה שיארע במקום זה, לא צריך להתרחש על מסך בשנת 2008.

לונדון וקירשנבאום. קצב של תוכניות אירוח משנות ה-70 (צילום: יוסי צבקר) 

באולפן ישבו חמישה גברים. הצמד, כבר אמרנו, ושלושה שהמכנה המשותף שלהם הוא היותם צעירים, וכיוון שצעירים נואשו מפוליטיקה, הללו הובאו כדי לגולל את מר ייאושם. מי הם? אליעז כהן, משורר ועובד סוציאלי חובש כיפה שמביע תמיכה עמוקה בפיגורות כמו תמר גודז'נסקי ודב חנין ומלא גועל מכל האחרים, איתי מאוטנר, יוצר ועורך מוזיקה שמצדד בפעילויות חברתיות לא מפלגתיות ודרור נובלמן, שהוצג כתסריטאי אבל חשב שהוא סטנדאפיסט, ולפיכך היגג על אודות הצליל המתקבל כשאומרים "לאה נס" במהירות ויצא לו "להיאנס", והוא אמר שהוא אוהב את לאה נס.

חמישה גברים באולפן, כולם נורא נאורים ונורא משכילים, לאף אחד אין טרוניה קונקרטית כלשהי נגד ממשלה כלשהי, ואף אחד לא פוצה פה כשנובלמן משמיע את הבדיחה השוביניסטית המכוערת שלו. למה?

בלי שום התלהבות

לו הייתי שומעת דברי טעם ממישהו שם, לא הייתי ממתינה בציפייה דרוכה להופעת מראויינת-המדף, זו שתמיד שולפים כי "צריך אישה בפאנל". עד שהיא הגיעה, קמיל פוקס ניתח מגמות שכולנו מכירים ואורן נהרי מהערוץ הראשון גויס להסביר למה אובאמה ניצח. "כי הוא כוכב רוק!" התלהם לונדון. נהרי ניסה לתקן" "כוכב". לונדון: "כוכב רוק, רוק!", עם נפנופי הידיים והטונים הגבוהים שהוא משתמש בהם, אולי מבלי דעת, כשאין לו טיעון משכנע אבל יש לו, לשיטתו, שורה מנצחת.

אחר כך עשו מין משאל דבילי על הדשא בקמפוס בתל אביב, ולשלוש סטודנטיות ניתן פתחון פה של 30 שניות במקובץ, יחד עם שלושה סטודנטים, כדי להגיד למה הם לא מאמינים לממשלות ולמפלגות. איש מהם לא הצליח להבהיר את עצמו בזמן הזה.

ב-22:07 הניחו לפרופ' תמר הרמן לדבר, אבל קירשנבאום בדיוק שפך כוס

מים על הניירות שלו, מה שאיפשר לו לקטוע אותה יותר מפעם אחת, בדרך הרגילה בה גברים מאזינים ברוב קשב לעצמם אבל לא נותנים לאישה לסיים משפט. דווקא היו לה דברי טעם, היחידים ששמעתי במהלך כל המשדר, על סירובם של אנשים צעירים להפקיע מעצמם את האחריות לחייהם ולמסרה בידי פוליטיקאים בעידן הפוסט מודרניסטי, אבל זמננו תם לטובת שמואל בן עזרא, מייסד תנועת "פתק לבן" ותמהוני בזכות עצמו.

היה – איך לומר זאת? רע לתפארת. שטוח ודלוח, בקצב של תוכניות אירוח משנות השבעים, עם המרואיינים הכי לא מעניינים שאפשר היה למצוא, כולם איכשהו נציגיו של אותו חתך סוציואקונומי עצמו, בלי הדיון הרציני שהובטח בהתחלה – והעיקר, בלי שום התלהבות כלשהי מצד זקני החבובות. זה לא סוד שהאינטרקציה ביניהם הופכת את הצמד, בימים טובים, לגדול מסכום מרכיביו. אתמול הם פשוט נראו משועממים. זה יעבור כשינעצו שיניים במועמדים, אני מקווה. נחשו את מי ינשכו חזק יותר – את הבנים או את ציפי ליבני?