הערב: האמת על כוכבי שביט

ב-1981, הציג הפיסיקאי לואי אלוורז את התיאוריה שלו, כי הדינוזאורים נעלמו בעקבות התנגשות של מטאוריט, גוף שמיימי שחדר לאטמוספרה והתנגש בכדור הארץ. אלוורז ביסס את טענתו על דגימות קרקע שלקח מהשכבה K-T, המצויה בין שכבות מהקרטיקון ומהשלישון, דהיינו במועד הסתלקותם של הדינוזאורים מרשומות המאובנים. מתכת זו אינה שכיחה על פני כדור הארץ אבל היא כן מצויה באסטרואידים (גופים קטנים המרחפים המערכת השמש) רבים. כל מה שחסר לאלוורז כדי להשלים את התיאוריה היה למצוא את המכתש הענק שהותיר המטאוריט. כשפרסם את התיאוריה שלו, לא היה מודע כלל לעובדה שהמכתש כבר נמצא.

הגיאופיסיקאי גלן פנפילד, שערך סקירות עבור חברת נפט אמריקאית במפרץ מקסיקו, מצא ב-1978 עדויות ראשונות לקיומו של מכתש ענק מתחת לחופי יוקטן. ב-1991 נתגלה המכתש ליד הכפר צ'יקסולוב (Chicxulub), קוטרו יותר מ-180 קילומטרים ומשכבת הקרקע בה הוא נמצא מסיקים כי הוא נוצר על ידי שביט שהתנגש בכדור הארץ מעט לפני היכחדותם של דינוזאורים ומינים רבים נוספים.

מזל שיש לנו את סיביר

עד כה, לבני האדם יש יותר מזל מאשר לדינוזאורים. שתי הפגיעות החזקות ביותר של שביטים בכדור הארץ, המוכרות לנו מתקופת חייו של ההומו-ספיאנס, התרחשו בסיביר, אחד האזורים הדלילים ביותר באוכלוסיה על פני כדור הארץ. ב-1908 התרחש פיצוץ עז באפיק של נהר פודקמניה-טונגוסקה, שיטח עשרות אלפי דונמים של יער והרג אלפי חיות בר. בשל האזור הנידח בו אירע הפיצוץ, והיעדר אמצעי מעקב אחר גרמי שמיים באותם ימים, לא נתפס עד היום הגורם האחראי לפיצוץ האדיר. משלחות מחקר מצאו שרידים של חומר מטאוריטי באזור אך הוא לא מספיק כדי לבנות טיעון שלם נגד שביט תועה שחדר לאטמוספרה.

ב-1947 שוב רעדה אדמת סיביר, הפעם אין ספק בנוגע לגורם. רסיסי מטאוריטים במשקל מצטבר של יותר מ-40 טון, מעידים על שביט שחדר לאטמוספרה והתפרק לרסיסים קטנים יותר שהפגיזו את אדמת מזרח סיביר בעוצמה שלא הייתה מביישת התקפה גרעינית. בשני המקרים, ניתן ללמוד ממימדי ההרס כי אם היו פוגעים המטאוריטים באזור עירוני המיושב בצפיפות, היה גורמים למותם של מיליונים.

שביטים הם גושים, לרוב בקוטר של כמה קילומטרים, הסובבים סביב השמש. גושים אלה עשויים מקרח-מים, גזים קפואים ואבק וכאשר השביט מתקרב אל השמש, החום מנדף את הקרח העוטף אותו והגזים והאבק הכלואים בו משתחררים תוך שהם יוצרים הילה עצומה סביבו. הקרינה המגיעה מהשמש דוחפת את האבק המצוי בהילה הלאה מהשביט וכך נוצר זנבו המרשים.

אחת לכמה זמן נלכד שביט בכוח המשיכה של כדור הארץ וחודר את האטמוספרה. לרוב, החום הרב המלווה את הכניסה לאטמוספרה שורף את השביט ואז אנו רואים את התופעה המכונה "כוכב נופל". לעיתים נדירות, כמו במקרים שסקרנו כאן, השביט הנלכד הוא גדול מדי מכדי שחום האטמוספרה יאכלו. אז הופך הגוש הקטן שגררנו אלינו לפגז תותח, השועט לעבר ביתנו בחלל ומאיים להחריבו. זה קורה כמובן לעיתים רחוקות ורוב הזמן שביטים וכוכבים נופלים הם מחזה מלבב ובלתי מזיק. הערב, על מסך הטלוויזיה, הם יראו מלבבים במיוחד, מלווים בגרפיקה ממוחשבת ובהסבריהם וסיפוריהם של מיטב המומחים. צפייה מהנה.