כשנינט מגיעה לתיאטרון

בפתיחת פסטיבל תיאטרון קצר עלה מנהלו, שלום שמואלוב, על במת אולם צוותא בתל אביב והדגיש כי השנה באופן מיוחד, בחרו כותבי המחזות הקצרים להתרחק מאקטואליה ומכל מה שנהוג לכנות במקומותינו "תיאטרון עיתון". שמואלוב ציין כעובדה ראויה לדגש, שארבעה מתוך שבעת המחזות המוצגים בפסטיבל, נכתבו על ידי תסריטאים והוסיף שהוא שמח לפתוח את הבמה ליוצרים מתחומים אחרים. נכון שאחת ממטרותיו העיקריות של הפסטיבל היא להוות חממה לכותבים שחסרים היום מאוד בתיאטרון הישראלי, אבל אם לשפוט על פי התוצרת, נדמה שחציית הגבולות הביאה לבמה בעיקר רעש לבן.

מחכים לנינט. לא בדיוק הומאז' לבקט (צילומים בכתבה: מרב יודילוביץ') 

אולי לזה התכוונה הנהלת הפסטיבל כשהגדירה אותו בפרסומיה במילה "קייצי", כלומר כזה שמנשבת ממנו רוח קלילה, מבדרת מחשבה, לא מחייבת, שטותית. אך ההבדל בין רוח שטות לִשְטות גמורה הוא תהומי. בעוד שצמד המילים הראשון מתייחס להומור עצמי ולתפישת מציאות מפוכחת, הסיפא חיה בהכחשה מוחלטת ובעיוורון.

קלישאות על תרבות הכלום

אם לשפוט על פי התוצרת שנתקבצה על הבמה הגדולה של צוותא במקצרון הראשון, נדמה שמרבית הכותבים, שרובם ככולם ביקשו להביע מחאה כזו או אחרת על טשטוש הגבולות בין עיקר לטפל בעידן מרובה הערוצים הרעשני והאלים בו אנו חיים, יצאו פוסלים במומם. הפסטיבל המקסים הזה, שבימים כתיקונם מציע מתאבנים חינניים של אמנות התמצות, בִּרְבּר את עצמו לדעת במקצרון זה בריבוי קלישאות סיטקומיות על תרבות הכלום. עד כדי כך שאם הייתי מסתפקת בצפייה במקצרון זה בלבד, אין ספק שהייתי יוצאת מהפסטיבל עם תחושה שגם קצר הוא ארוך מדי.

אם עד לאחרונה ברירת המחדל של יוצרים, שלא הצליחו למצוא את מקומם בתיאטראות הרפרטוארים, היתה עולם הילדים - בין אם ככתיבה מחזאית או כחלטורה ספרותית לגיל הרך ואילך - נדמה היה לי אחרי הצפייה בערב הראשון שהמגמה של מחפשי חלטורות היא להגיש מחזות לפסטיבל התיאטרון הקצר שנסחף עם זרם עכור. מרוב הפוך על הפוך, התעקמה לה דרך הישר, ואם מתוך 120 ההצעות שהוגשו לוועדה האמנותית של הפסטיבל איכשהו קרה שארבעת המחזות הראשונים הם בין הנבחרים, אולי כדאי לסגור את הבסטה.

"מאחר". גם היוצאים מן הכלל הם לא יותר מטיוטה בשלבי פיתוח

אם התיאטרון הוא מראה למציאות החיים, הבחירות הרפרטואריות של המקצרון הראשון חושפות את עגמומיות חיינו במלוא עיצבונה. צריך לומר את האמת – התיאטרון הזה פשוט חולם להיות טלוויזיה. זהו בעצם לא מקצרון אלא כתיבה מתחכמת שמתה להיות "קצרים". במקום לדבר אלטרנטיבית, מציע המקצרון הזה שעתוק בימתי של תכנים ושפה טלוויזיונית. כשנינט טייב, נציגת פס הייצור של טדי הפקות וערוץ 2, זוכה למעמד גוֹדוֹ של בקט במחזה שכתב ירון פריד, "מחכים לנינט", איך נאמר בעדינות? האדם ממש לא צריך לחפש משמעות.

מרבית המחזות במקצרון הראשון מכוונים למכנה המשותף הנמוך, נשטפים מהזיכרון בשנייה שאור אולם נדלק כמו מים באסלה, ברובם מה שאתה רואה זה מה שיש, או במילים אחרות: רבדים, רב שכבתיות, אסוציאציות מהדהדות או מורכבות הם מחוץ לתחום.  

אז נכון, יש גם הבזקי מחשבה, יש פה ושם יוצאים מן הכלל, אבל גם הם, במקרה הטוב, לא יותר מטיוטה בשלבי פיתוח, הגיגים עם פאנץ' או מניפסטים פסבדו מגניבים. במובן זה מדובר במגמה די מדאיגה של חפיפניקיות חבר'המנית מעצבנת. בהתחשב בעובדה שמעטות מדי הן החממות והפלטפורמות לחשיפה של מחזאות מקורית בישראל 2008, בזבוז הבמה הייחודית הזו על דחקות, חנופה לקהל, מחזות שכל מהותן היא להעביר את הזמן, יהיה פספוס אדיר.

דרושה רפורמה

אם המקצרון הראשון היה בעיקרו בזבוז מהותי של זמן, בא השני לפצות ולאזן. זה התחיל עם "גיימרים", של אסף ציפור על חבורת נערים חובבי המשחק "מבוכים ודרקונים", שנמצאים רגע לפני גיוס ופירוק החבילה. כשהעולם שמחוץ לחדר המשחקים הווירטואלי חודר את החממה המוגנת של חיי הילדות, משהו באיזון שבין פרודות החבורה מתערער.

"גיימרים". מחזה דינמי, קצבי, צעיר ברוח ובשפה שמפחד לרדת לעומקים

המחזה של ציפור דינמי, קצבי, צעיר ברוח ובשפה אבל איכשהו לא באמת מצליח לרדת לעומקים. הוא רוצה לגעת בפחדים של נערים על סף גיוס אבל רק מלטף את שולי הפחד. רוצה לנקז מוגלה, שקיימת בתוך כל חברה סגורה, אבל מסתפק בלגרד את הגלד. בנקודות שונות לאורכו אפשר היה להדק את הטקסט אבל בסופו של יום, בעיקר בזכות הביצוע הקולח של קבוצת השחקנים הנהדרת שציפור אסף והיא כוללת את בני אלדר, קרן ברגר, ידידיה ויטל, לביא זיטנר ואבי עדוי, מדובר בדרמת נעורים חביבה שעובדת.

"לסמן V". בובה של הפקה 

ההצגה "לסמן V", על פי מחזה מאת מיכל אהרוני שביים השחקן אוהד שחר, היא בובה של הפקה שמפגישה בחדר המיטות את מיקי, יועצת פרלמנטרית צעירה ומבריקה ואת המאהב שלה בשנתיים האחרונות, שאך זה נבחר לראשות הממשלה. בזכות הטקסט והסבטקסט, הבימוי שמצליח לנטרל מניירות ולהביא סיטואציה טעונה ברגשות משתנים בלי לזייף ובזכות המשחק הנפלא של הילה פלדמן ומנשה נוי, מצליח המחזה למקד מבט על סיטואציה אנושית מוכרת מאוד ובלתי אפשרית. הבעיה היחידה של ההצגה היא שלמרות הסוף הצפוי, היא משרה תחושה מעקצצת של מחזה לא גמור.

"ליצנים". הנה לכם רוח שטות נפלאה, מבדרת ומקורית 

את המקצרון סוגרת קומדיה אבסורדית מקסימה בשם "ליצנים" שכתב מאור גילרמן וביים הפנטומימאי והשחקן ג'וליאן שגרן. המקום: אחורי הקלעים. הזמן: 20 דקות לפני פתיחת מסך. הדמויות: שחקן התיאטרון הגדול ביותר בעולם הליצנים, שולייתו-המלביש ושחקן משנה בהצגה. גיל אלון, לירון גילרמן וגבי כהן גרונדלנד מציגים ליצנות במיטבה ומשתמשים בכל האמצעים העומדים ברשות הליצן, למעט ג'אגלינג והליכה על קביים, תוך כדי דיאלוג שמתחיל כמסקרן והופך למותח על מקרה שקרה במסגרת סיבוב ההופעות האחרון של הליצן הכוכב. זה מצחיק, זה שובה לב, זה חכם ומעל לכל זה יופי של תיאטרון. הנה לכם רוח שטות נפלאה, מבדרת ומקורית שמחזקת את המשפט שלהצחיק זה עסק רציני ביותר.

"ליצנים", אגב, היא ההפקה המושקעת ביותר בפסטיבל מבחינת תפאורה ותלבושות (עליהם חתומה מיכל יעקבי) כמו גם תאורה שלכאורה אינה מורגשת אבל בהחלט נוכחת של מרטין עדין.

בסופו של יום, אם צריך לסכם, בשנתו ה-11 הציג פסטיבל תיאטרון קצר רפרטואר תמוה, חסר כל איזון, שהפערים האדירים בין שני חלקיו מציבים סימן שאלה גדול לגבי אופן בחירת תכניו.

אז נכון, בחירת התוכן נעשית בשלב מוקדם שבו המחזות הם עדיין בגדר רעיון על נייר והתוצאה הסופית נוצרת בתהליך גיבוש שנפרש על פני זמן. אבל אולי זוהי בדיוק הנקודה. יכול להיות שבתהליך ליווי שלבי הפיתוח נדרשת רפורמה, או לפחות יד מכוונת שיש לה את זכות הווטו בכל אחד משלבי התהליך.