שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "זו תהיה מסיבת רווקות שלא נראתה כמותה!"
    ל' היתה ממוקדת מטרה יותר מדי, מכדי שהניסיון העלוב שלי להרוויח זמן ישפיע עליה. כמו מכונת מלחמה משומנת היטב היא ידעה שזה הזמן להטיל את הפצצה ולברוח. "אני רוצה שאת תארגני לי את מסיבת הרווקות שלי", אמרה וזרתה מלח
    ישבתי עם ל' בבית הקפה השכונתי. רעשים של חסה פריכה מילאו את חלל האוויר. התינוק התורן שגורם לכל יושבי בית הקפה להזעיף מבט אל אימו, מלצריות עגמומיות עוטות על עצמן חיוכים מזויפים. שלווה. בחיי, אם אפשר היה לחיות מבוקר שישי אחד למשנהו, הייתי מזמן חותמת על העסקה.

     

    לפתע, ל' הפרה את ההרמוניה, הפסטורליות הנוגה שעטפה אותי כמו שמיכת פוך מפנקת. ל' אמרה שיש לה טובה שהיא רוצה לבקש ממני. וכשמישהו רוצה לבקש ממך טובה בארשת פנים רצינית, כאילו משבר הטילים בקובה עומד על הפרק מחדש, זה לא סימן טוב.

     

    כל שנותר לי הוא לשקוע עמוק יותר בכורסת הקש, שלפתע כבר לא נראתה לי כל- כך נוחה, ולבלוע במהרה את הקיש, בטרם יתקע לי בגרון. "אההממ.. בטח", מלמלתי והמחשבות התרוצצו במוחי בסערה, "אבל לפני שתבקשי, את לא רוצה להמשיך לצותת לאלו משמאל?", שאלתי, "בדיוק זאת עם הפן מספרת לשנייה שמחירי המלפפונים בירידה וזה הזמן לקנות".

     

    ל' היתה ממוקדת מטרה יותר מדי, מכדי שהניסיון העלוב שלי להרוויח זמן ישפיע עליה. כמו מכונת מלחמה משומנת היטב היא ידעה שזה הזמן להטיל את הפצצה ולברוח. "אני רוצה שאת תארגני לי את מסיבת הרווקות שלי", אמרה וזרתה מלח באגביות על השאריות שבצלחתה.

     

    אני מאוד אוהבת את ל', וכיוון שהיא הבחורה היחידה בחבורה שהשיחות איתה נסובות סביב שמלות כלה ותאורה ולא תהיות קיומיות כגון: להיות או לא להיות? - אין מנוס מלהיעתר לבקשתה. היא הראשונה שמתחתנת, ככלות הכל.

     

    אז הסכמתי. הו, האימה. מעודי לא נטלתי חלק בפרויקט הלאומי הקרוי: "מסיבת רווקות". מעתה, אמנע מלהתייחס אליו כפרויקט לאומי, כיוון שבשיקום תשתיות כבישי ישראל, למשל, נראה לי שהושקעו פחות משאבים.

     

    צ'יקו הוא לא באמת רב- פקד, אלא גופה שרירית

    שמעתי כבר לא אחת סיפורים מרטיטים על כיבוד אליטיסטי ומיניאטורי, כנראה אות וסמל למידת השמלה המיניאטורית אליה שואפת הכלה להידחס. משחקי חברה היתוליים, בהם אותה חבורת נשים עולזת נאלצת לחשוף אנקדוטות מביכות מעברן, עד שלא יוכלו לראות זו את זיו פניה של זו לעולם.

     

    תפאורה סוטה כיד הדמיון כדי לגרום לעלמות החמד לצחקק, ומפלי אלכוהול כדי לשטוף את חוסר הטעם המשווע, הנוטף מהאירוע כולו. כמובן שבאישון לילה תגיע המשטרה, כדי להרוס את האווירה ולנזוף בבחורות הסוררות, בראשן כלת השמחה, רק כדי לגלות שצ'יקו הוא לא באמת רב- פקד מן המניין, אלא גופה שרירית ושמנונית לעת מצוא, שתתערטל בפראות מול פניה המשולהבות של ל', ופניה החיוורים כסיד של הבת-דודה מעפולה, שהתעקשה להיקלע לזירת האימה ועתה מבכה על חטא.

     

    מה עושים, מה עושים? התחלתי להילחץ. נטלתי בחיל ורעדה דף ועט מהמגירה, והתחלתי לשרבט את שמות החברות המשותפות שלי ושל ל' שיוזמנו למסיבה. סיימתי מהר מאוד, כיוון שפרט לשלושה שמות - אין לי ולל' חברות משותפות. ואם מורידים אותי ואותה מהרשימה, אז יש לנו רשימה אפילו קצרה עוד יותר.

     

    התקשרתי לחברה טובה אחרת, ושאלתי אם אחותה הישישה תוכל להלוות לי כמה טיפים נשכחים מהניינטיז למסיבת רווקות כהלכתה. אורית, האחות שנישאה אי- שם בעשור הקודם, הציעה שנביא סקסולוגית. יש לה עדיין את המספר, ציינה בהתלהבות.

     

    נו, אז מה עושים? חברה אחרת הציעה לי לכתוב שאלות בעלות 'אופי מיני', שמי שתענה עליהן נכונה תהיה פטורה משתייה, בעוד שבחורה שתטעה תשטה עוד שוט אלכוהולי, ותאלץ לשלם במחיר הכבד שלה.

     

    "כמה שרירים באמת יש בדגדגן?"

    בעיני רוחי כבר דמיינתי את עצמי שואלת חברה של ל', שלא ראיתי מעולם קודם לכן, "אז כמה שרירים באמת יש בדגדגן, חמודה?". קחי את הזמן לענות, אני בינתיים ארקע ברגליי בכוחניות על הרצפה. אולי האדמה תואיל בטובה לפעור את פיה ולבלוע אותי סוף סוף.

     

    יומיים לפני האירוע המכונן, כולן כבר הוזמנו, ואני עדיין בחדר. עוטפת "חבילה עוברת" עם שאלות שהיו גורמות לאנה ניקול סמית להסמיק בקברה, מחפשת בפנקס שני טלפונים של חשפנים, אל אחד מהם אני צריכה להתקשר שוב בערב, כי הוא בדיוק עובד על הסמינריון.

     

    צלצול טלפון מעיר אותי בבהלה מבהייתי בהקיץ. השם של ל' מרצד על המסך. "מה המצב?", היא שואלת, כאילו אין דאגות ומשחקי חברה להמציא בעולם. "בסדר", אני נאנחת. "אני עובדת על זה", אני מנסה לשכנע אותה ואת עצמי גם יחד. "באמת", אני ממשיכה, "זו תהיה מסיבת רווקות שלא נראתה כמותה!".

     

    בראש אני כבר רוקמת את התכנית האמנותית הבאה: ירבוע שיקפוץ מתוך עוגת קצפת תלת- קומתית. כן, זה יקיים את ההבטחה חסרת הכיסוי שפיזרתי עכשיו. "חשבתי על זה, ורד", אומרת ל' בטון יבש ועניני, "ואין לי כוח לכל ההמולה והטררם הזה. גם ככה יש את החתונה, החינה, השבת-חתן, המקווה, הארוחות, הברכות... נראה לי שפשוט נשב כמה חברות בקפה השכונתי ונתנהג כרגיל. פשוט הגעתי למסקנה שאין על הפסטורליות של שישי בבוקר. הכי טוב. מה, לא?".

     

    הטור מוקדש באהבה לל', לרגל נישואיה.

     

    המון אושר ומזל טוב.


    פורסם לראשונה 19/12/2008 14:11

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "מעודי לא נטלתי חלק בפרויקט הלאומי הקרוי: "מסיבת רווקות".
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים