הליצנית והרפתן – כך הכרתי את בעלי לעתיד
לילה אחד, אחרי שחשבתי שאני כבר מכירה את כל הפרצופים בפאב, ראיתי אותו. תחילה רק את השיער השחור והגולש עד המותניים, אחר כך גם את החיוך הלבן בתוך הגוון הכהה, את העיניים הנוצצות בצבע ענבר ובעיקר, את כמות האנרגיה שכבשה, תרתי משמע, אותי ואת רחבת הפאב כולה בריקודים
לילה אחד, אחרי שחשבתי שאני כבר מכירה את כל הפרצופים בפאב, ראיתי אותו. תחילה רק את השיער השחור והגולש עד המותניים, אחר כך גם את החיוך הלבן בתוך הגוון הכהה, את העיניים הנוצצות בצבע ענבר ובעיקר, את כמות האנרגיה שכבשה, תרתי משמע, אותי ואת רחבת הפאב כולה בריקודים (לאף אחד אחר לא נותר מקום לרקוד ליד הגוף הארוך שהתעופף לכל עבר בקצב המוזיקה).
"מי זה?" שאלתי את הידיד הברמן, שתפקידו כלל גם את ידיעת הסטטוס הזוגי של כל אנשי הפאב הקיבוצי.
"זה נאפאס", ענה הידידברמן. השם לא הפתיע אותי במיוחד. כבר התרגלתי לעובדה שלכל קיבוצניק הוצמד איזה כינוי מביך בגיל צעיר שילווה אותו עד סוף ימיו (לידידברמן שלי, לדוגמה, קוראים "תפוזינה", רק כי פעם מישהי אמרה לו שיש לו ריח של תפוזים מהידיים).
"הוא מכאן?"
"בטח שהוא מכאן!" נעלב תפוזינה. קיבוצניקים לא אוהבים שתושבי חוץ שכמותי מערערים על הסדר החברתי מימי העלייה השנייה, "הוא עזב את הקיבוץ לפני שנה" ('אבל תמיד יהיה מכאן ואת לא', חשבתי לעצמי).
"ו...?" תליתי שתי עיניים מבקשות בתפוזינה.
"ויש לו חברה", אמר ונפנה לעבודתו האמיתית, שהסתכמה במזיגת בירה.
מאז הספקתי לחזור לעיר הולדתי המושחתת, ואת נאפאס לא ראיתי מאז אותו יום ועד לחתונתם של חבריי מהעמק - חומייני (כשהיה בן שלוש היה מגדל חיפושיות חומות) וחומיינית (בגיל 26 היא הכירה את חומייני ונגזר עליה לקבל שם), או בקיצור: יואב וגליה.
לבשתי את השמלה הפרחונית, שנראתה לי כמיזוג אידיאלי בין הלוּק הכפרי ללוק החתונתי, נעלתי עקבים ויצאתי לפגוש בחבריי מימי העמק. כבר בכניסה לגן האירועים נתקע העקב שלי ברצפה המחורצת. בעודי מנסה לשחרר את אחיזת הרצפה מהרגל שלי, היה לי זמן לבחון את שאר המוזמנים ולגלות שגם כאן, בחתונה של חומייני וחומיינית, כולם לבושים בג'ינס וחולצה. נבוכה מחגיגיות היתר שלי, הסתובבתי בין האורחים, כשלפתע הבחנתי בתפוזינה עומד יחד עם נאפאס ליד הבר.
"היי, מה העניינים?" זינקתי על תפוזינה, שנבהל מהדבר הפרחוני המתנופף והמתלהב. קיבוצניקים, חשוב להבין, לרוב נותרים אדישים גם אם הם פוגשים את אחיהם האבוד שלא ראו 50 שנה.
"בסדר. לא זיהיתי אותך עם הדבר הזה", ענה תפוזינה והביט לי לתוך המחשוף.
"קוראים לזה שמלה", הסברתי.
תל-אביבי אולי היה מבין שזה הזמן לערוך היכרות, אבל קיבוצניקים לא פועלים על פי הקודים האלה.
"אני קרן, נעים מאוד", הושטתי יד לעבר נאפאס.
הוא בהה בי רגע בחוסר הבנה וענה: "אני נאפאס". היד שלי נותרה מיותמת.
"באיזה שולחן אתם יושבים?" שאלתי את שניהם והבטתי רק בנאפאס.
"אני חושב ש-24", ענה תפוזינה.
אם הוא היה שואל באיזה שולחן אני יושבת, הייתי יכולה לענות 26, אבל אף אחד לא שאל.
חלצתי את הנעליים ועליתי על הרחבה
עד שהגענו לשלב הריקודים הייתי כבר אחרי השוט הרביעי שלי, מה שלא הקל על המפגש בין העקבים לרצפה המחורצת. אי לכך חלצתי את הנעליים ועליתי על הרחבה, נחושה לכבוש את ליבו של נאפאס, שכבר השליך את איבריו לכל אבר בקצב הדיסקו ששלט בחתונה ביד רמה. לרגע היה נדמה שהוא מבחין בי ובכישרון שהזנחתי בגיל 12 בחוג ג'אז. אבל דווקא אז פגשה כף רגלי היחפה בשברי כוס שהתנפצה לאחד האורחים השיכורים. התיישבתי על הדשא וניסיתי להוציא את הזכוכית הזערורית אמנם, אך אכזרית וכואבת.
"את בסדר?" שאל אותי נאפאס ורכן מעלי.
"זכוכית", הייתה המילה היחידה שהצלחתי לחלץ מתוכי מחמת המבוכה בה הייתי שרויה. מה גם שהיה לי ברור שבעודי מרימה את הרגל ומחטטת בכף רגלי, נאפאס היה יכול לראות בבירור את התחתונים שלי, שהיו פריט הלבוש היחיד שלא הקדשתי לו מחשבה.
"תני לי רגע, אני אנסה להוציא לך אותה". במיומנות של מנתח אחז בקרסול שלי, הרטיב ברוק את שתי אצבעותיו ושלף החוצה את הזכוכית.
"תודה. איך הצלחת? אתה רופא?" (דודה שרה כל-כך תשמח לשמוע).
"פחות או יותר. אני רפתן". ('מה עושה הכלה? ליצנית בימי הולדת של ילדים. והחתן? רפתן', הסיטואציה חלפה במוחי והחלטתי שבכל זאת נספר לדודה שרה שהוא רופא).
"איך אמרת קוראים לך?" שאל נאפאס.
"קרן".
"נאפאס, נעים מאוד".
"אני יודעת, כבר ערכנו היכרות", אמרתי והתחרטתי מיד על הטעות הטקטית, שחשפה שאני זוכרת אותו, על אף שהוא בפירוש לא זוכר אותי.
"אה, את הידידה של תפוזינה, את באה לרקוד?" הואיל בטובו להיזכר, בטח בזכות השמלה!
ג'ון טרבולטה הקיבוצניק ואוליביה ניוטון-ג'ון התל-אביבית
עלינו על הרחבה, ג'ון טרבולטה הקיבוצניק ואוליביה ניוטון-ג'ון התל-אביבית. המוזיקה שינתה מקצבים ועדות, ונאפאס, יחד איתה, התאים עצמו לכל סגנון – מרוקני, לטיני, מזרחי, בלקני, ציפורי, קופיפי – ממש כמו תוכנית על פי בקשתי.
"את דווקא רוקדת לא רע", אמר. אפשר לקרוא לזה מחמאה אם נורא מתאמצים.
לפתע, במעבר חד ובלתי צפוי, הפכה המוזיקה לאוסף של צלילים דביקים בקולו הצרוד של בריאן אדמס, והדיג'יי קרא לחומייני וחומיינית לרקוד את הסלואו הראשון שלהם כזוג נשוי. לאט לאט נמלאה הרחבה בעוד זוגות צמודים ורומנטיים, עד כמה שבריאן אדמס יכול ליצור אווירה רומנטית. הרווקות והרווקים, ואני ביניהם, נותרנו לעמוד מסביב והמתנו שרגע הסלואו השנוא יסתיים וגם לנו תינתן הרשות לשוב ולקחת חלק בשמחה. אבל בעודי מחכה משכה אותי יד שחומה וארוכה אל תוך הרחבה ואחזה במותניי. ממש כמו פטריק סוויזי הרפתן וג'ניפר גריי הליצנית, פצחנו בסלואו מושחת, שהסתיים בהנפה אל על שחשפה סופית את התחתונים הלא סקסיים שלי. הזוגות האחרים עמדו מסביב ומחאו לנו כפיים, ואני הייתי אדומה מהמאמץ ומהמבוכה. באחת הגיחות לשירותים סימסתי לחברתי מירב ש"פגשתי את האחד!"
החתונה עמדה להגיע לקיצה. עמדתי ליד הפרטנר שלי לענייני ריקודים וחיכיתי שיבקש את הטלפון שלי. קיבוצניקים לא תמיד מבינים את הרמז, נזכרתי והחלטתי לקחת יוזמה. חשבתי על מעשי גבורה לאורך ההיסטוריה, על פרטיזנים ועל בר כוכבא ושאבתי את כל האומץ הדרוש כדי להגיד הכי מהר שאני יכולה: "אזמתי אנירואה אותךשוב?"
"בטח נתראה מתישהו אצל תפוזינה", ענה נאפאס והרס שנים של טיפול פסיכולוגי.
כאילו המצב לא היה מספיק עלוב, גם גיליתי שהנעליים שלי נעלמו מהמקום בו הנחתי אותן. מצאתי עצמי חוזרת הביתה בלי נעליים ובלי ביטחון עצמי.
* * *
עבר חודש מאז החתונה, ובמהלכו הספקתי ללבן את התקרית עם נאפאס לאורכה ולרוחבה.
"היית צריכה לקחת את הטלפון שלו!" קבעה מירב.
"אבל זה היה ברור שהוא לא מעוניין!" התעצבנתי.
"קרן, את תל אביבית והוא קיבוצניק. את ליצנית והוא רפתן. ואם זה לא מספיק אז הוא גם מציג את עצמו כנאפאס. את יכולה להסביר לי מה בדיוק ברור פה?!" התעצבנה מירב בחזרה.
השתכנעתי. שוב גייסתי אומץ וביקשתי מתפוזינה שייתן לי את מספר הטלפון של נאפאס. כשהתקשרתי, הייתי בטוחה שתפוזינה כבר עדכן אותו, אבל אצל קיבוצניקים כמו קיבוצניקים, או אולי אצל גברים כמו גברים, לא רק שנאפאס לא ידע שביקשתי את הטלפון שלו, אלא שגם לקח לו מספר שניות ארוכות, שגרמו לבלוטות הזיעה שלי לעבוד בקצב מוגבר, להיזכר מי אני.
"מי?" הוא שאל.
"קרן".
שתיקה.
"ידידה של תפוזינה".
שתיקה.
"נו, רקדנו יחד כל החתונה של חומייני וחומיינית", פלטתי בשארית כוחותיי.
"אההה, קרן הרקדנית. במה זכיתי שאת מתקשרת אלי?"
מופתעת מהתפנית החיובית בשיחה עניתי: "חשבתי ש... שאולי אהה.. ש.. כאילו היה נחמד בחתונה ו..."
"נסיעה עלייך ארוחת ערב עלי?" קטע אותי נאפאס באמצע הגמגום.
שוב הייתי חגיגית מדי
עם הרבה מחשבה ותכנון, הגעתי לפגישה חמושה בג'ינס וחולצה לא גזורה, ובכל זאת לא הצלחתי במשימה – נאפאס לבש בוקסר מהוהים וגופיית סבא מוכתמת, ושוב הייתי חגיגית מדי.
"אז מה זה נאפאס?" הכנתי את המשפט הזה עוד בבית.
"על שם כלב שחור שהיה קיבוץ", הוא נשמע משוכנע למדי בסיבה שבגללה יסתובב לנצח עם הכינוי.
משם השיחה כבר קלחה מעצמה לקיבוצניקים ותל אביבים, לרפת, לחתונות, לתפוזינה ולמירב.
"אז מה את מחפשת בקשר?" התקיל אותי נאפאס בשאלה שהכי לא הייתי מוכנה אליה.
עכשיו הוא בטח יספר לי שבדיוק הוא יצא מקשר רציני ושחיי הרווקות דווקא קוסמים לו, אבל ישמח לזרום בלי מחויבות ובלי מניירות של זוגיות, ניבאתי בליבי את ההמשך המר.
"למה אתה שואל?", ניסיתי למשוך זמן לחשוב על תשובה הולמת.
"בדיוק סיימתי קשר רציני" (הנה זה בא) "וחיי הרווקות דווקא נחמדים" (כן כן, שמענו עליך ועל כל המין הגברי. מי בכלל רוצה איתכם זוגיות?!) "אבל עכשיו כשאני יושב מולך ואת כל כך מדהימה, אז נראה לי טיפשי לצאת בהצהרה שאני רוצה להיות רווק" (הא???) "ואני אשמח אם תגידי שגם את מעוניינת בקשר רציני".
"אפשר לשאול עוד דבר אחד?" שאלתי לקראת סוף הפגישה, שבסופה דרך אגב הוא סימס לתפוזינה שאני "האחת".
"אפשר לנסות".
"מה השם האמיתי שלך?"
האימייל של קרן
לפנייה לכתב/ת 
