היא היתה הראשונה שלי. הראשונה בהכל

הראשונה שהתאהבתי בה. הראשונה שאהבתי. הראשונה שהיתה לי למורה בכל מה שקשור לעשיית אהבה (בעצם, למדנו יחד). הראשונה להיות אוזן קשבת והראשונה לפרידה. 11 שנה

א. פניניפורסם: 23.12.08 , 09:48

11 שנה עברו מאז הפעם הראשונה בה סרקו עיניי את הכיתה ונתקלו בה. 11 שנה, ואני עדיין מרגיש את אותם הרגשות מציפים אותי בכל פעם שאני חושב עליה.

היא היתה הראשונה שלי. הראשונה בהכל. הראשונה שהתאהבתי בה. הראשונה שאהבתי. הראשונה שהיתה לי למורה בכל מה שקשור לעשיית אהבה (בעצם, למדנו יחד). הראשונה להיות אוזן קשבת והראשונה לפרידה.

השעה היתה שבע בערב. חושך של חורף עם ערפל קליל. אני עשיתי תרגילי חימום בתוך סווטשרט וטריינינג שהתחרטתי שלבשתי, כי החימום, כשמו כן הוא, חימם אותי יתר על המידה. הפלאפון שלי צלצל מהתיק שזרקתי בצד עמוד הכדורסל שליד מסלול הריצה. שמעתי ולא התייחסתי. אני לא אוהב כשמפריעים לי לצאת מהעצלות של הבית החמים. המכשיר נשאר לצלצל כמה שניות נוספות ואז נדם.

בתום התרגילים ניגשתי לתיק, הוצאתי את המכשיר, חיברתי אוזניות ושמתי מוזיקה לפני הריצה. בהזדמנות בדקתי את השיחות שלו נענו. "דפנה". שם פשוט על צג פשוט, שגרם לי להרגיש לא פשוט בכלל.

התחלתי את הריצה, ובכל הזמן חשבתי לעצמי, למה שהיא תתקשר אחרי כל כך הרבה זמן שלא דיברנו? אני יודע שיש לה חבר. אני יודע שהיא עומדת לסיים לימודים בעיר רחוקה. אני יודע שהיינו נוהגים לדבר פעם בכמה שבועות כדי להתעדכן, מנהג שנפסק מרגע שהתחלנו, כל אחד, להתעסק ברצינות בלימודים, בעבודה ובכל מה שצריך להתעסק בו בחיים שבתחילת דרכם.

עם כל המחשבות האלה, דבר אחד הדהד לי בראש: שהזמן יגמר, שהריצה תגמר. אחרי כ-30 דקות עברתי להליכה, מתנשף. כשהראש עסוק, הריצה עוברת מהר. הוצאתי את המכשיר. להתקשר? המשכתי לעשות עוד כמה סיבובים על מנת להסדיר את הנשימה. נטרקתי על הבטון הקר וזרקתי את התיק לידי.

צלצלתי.

"היי, איפה אתה? אתה נשמע גמור", אמרה לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה. "אתה עדיין רץ? נשמע כאילו סיימת אימון".

"כן", אמרתי, משתדל לא לנשום בכבדות. "סיימתי עכשיו. התקשרת כשהייתי באמצע".

"אה... אז לא נתת לי להפריע לך, אני מקווה".

"זרקת אותו סוף סוף? אפשר להגשים לי את החלום?"

"לא, זה בסדר. במה זכיתי לעונג שבת הזה שבקולך? זרקת אותו סוף סוף? אפשר להגשים לי את החלום?" יריתי ללא עצירה.

"חחח, אתה לא מפסיק הא?" היא נשמעה מבודרת. חבל, הייתי רציני לגמרי.

"לא, אני גם אף פעם לא אפסיק", חייכתי לעצמי.

"אני עדיין איתו. אני חושבת שהגיע הזמן שתמשיך הלאה. אתה לא חושב?" היא צחקה. "כמה זמן עבר כבר?"

"11 שנה", יריתי במהירות, ללא מחשבה. התחלתי להכות את עצמי בתוך הראש. טמבל.

"וואו, עבר כל כך הרבה זמן, הא? טוב. אני רוצה שניפגש. בא לך לשבת על איזה בירה מחר בערב?"

"כן, למה לא?" זה יהיה ההיי-לייט של הסופ"ש שלי ככל הנראה. "בכיף", הוספתי. "לאן שבא לך", הוספתי. "מתי שאת רוצה", הוספתי.

"יופי, גם רונן בארץ, הוא חזר לשבועיים, חשבתי שנשב שלושתנו, כמו אז בימים הטובים, מה אתה אומר?"

"אה, כן, למה לא. בכיף. איפה שאת רוצה. מתי שאת רוצה". אמנם חשבתי על רק שנינו. אבל מה אומרים במצב הזה? חבר טוב מהעבר גם יכול לבוא, אז שלא יבוא?

"כן, כבר אמרת את זה. אז אני אדבר איתך מחר עם הפרטים בדיוק", אמרה. "אני חושבת שכדאי שתנוח. אתה לא נשמע מרוכז יותר מדי עכשיו". יכולתי לשמוע את הציניות שבקולה. היא יודעת על מה היא מדברת גם מבלי לשמוע את מה שעובר לי בראש. אמרנו את מילות הפרידה הרגילות, והשיחה הסתיימה.

אני חושב שהלב שלי המשיך לדפוק אחרי הריצה באותו הקצב בכל הזמן הזה. הייתי מותש.

את כל אותו הערב והיום שלאחריו ביליתי בעיקר בלעשות דברים. לא משנה מה. ערערו לי את השלווה התמידית שלי, ולא ידעתי איך להחזיר אותה. כתבתי עבודות, עשיתי שיעורים, למדתי לבחנים. אפילו סיימתי משחק מחשב מתוך ההספק העצום שהיה לי באותו שישי-שבת. רק לא לנוח, רק לא לחשוב.

פתאום בצהריים, טלפון, מספר לא מזוהה.

"הלו?"

"היי, אחייייי, מה קורה? זה רונן. אתה צריך טרמפ בערב? או שכבר התארגנת על אוטו בחיים שלך?" אמר בהתלהבות תוך כדי צחקוק חברי.

"לא, אין לי רכב. חשבתי שאנחנו נפגשים פה בעיר, לא?" התפלאתי. למה שלא נשב באחד הפאבים בהם גדלנו? מוזר.

"לא, דפנה חשבה לשבת באיזה פאב בתל-אביב. אותו מרחק בשביל כולנו".

"טוב, אחי, יאללה בכיף, תאסוף אותי, אני אהיה מוכן".

הגענו לפאב. כל הנסיעה היתה הרגשה ממש כייפית, כמו בימים עברו. השלמת פערים של מה קרה בשנים האחרונות. מי אמר מה למי, מי עשה מה ומי הרגיש דולפין בהודו. כל אחד סיפר על האנשים שאיתם הוא שמר על קשר.

אני חושב שזה היה אחד הערבים ההזויים ביותר שחוויתי. כל אחד, על כוס הבירה והצ'ייסרים שלו, סיפר את חוויותיו שלו אחרי כמה שנים טובות מאז שהתפצלו דרכינו. הכל היה נכון - המוזיקה, התאורה, האלכוהול. אפילו החיוכים והעיניים. שלושה חברים טובים שנפגשים שוב אחרי הרבה זמן. ואז יצא המרצע מהשק...

"אז מה קורה איתך עכשיו?" שאל רונן את דפנה תוך כדי נהימה אחרי שנרגע מצחוק ארוך שנגרם מסיפור שמערב אותי, חתול, ג'יפ, חורף, מכסה מנוע, התנעה וריח שלא יצא יותר מהאוטו.

"מה קורה איתי? זו הסיבה שרציתי שניפגש", אמרה בלחישה לעומת המוזיקה הרמה והסתכלה על כוס הבירה הכבדה שלה.

"נו", אמרנו אני ורונן יחד. אני המשכתי: "היה ברור שיש לך משהו לשפוך מהלב. מה קרה?"

"אני... אני מתחתנת" אמרה והרימה את פניה קצת ועיניה הסתכלו מעלה אל תוך עיניי.

רונן חייך את חיוך מיליון הדולר שלו בשנייה אחת ובהתרגשות הרים את הכוס "מזל טוב כפרה. איזה כיף לחזור לארץ ולקבל כאלה חדשות". קולו דעך תוך כדי הגיית המילה כשראה את מבטינו תקועים זה על זה.

"אוווקיייי, אני הולך לשירותים". בתנועה זורמת וקלה ריחף מכסאו עם כוס הבירה שלו. בזווית העין ראיתי אותו פונה לדלפק הארוך ומתיישב ליד מישהי שנראתה בודדה. אף פעם לא הייתה לו בעיה לפתוח שיחה חברותית עם זרים.

הרגשתי כיצד אני לאט לאט מתחיל להתפרק

לאחר שתיקה ארוכה, ואחרי שדפנה נכנעה והורידה את מבטה חזרה לכוס הבירה שלה, הרגשתי כיצד אני לאט לאט מתחיל להתפרק.

"מה, מה... מה אני אמור לומר לך על דבר כזה?" חייכתי באי נעימות.

"שאתה שמח בשבילי. שאתה מקווה שיהיה לי טוב איתו", אמרה ועדיין לא הרימה את מבטה.

"אני בכלל לא פגשתי אותו. אני לא יודע אם יהיה לך טוב איתו. אבל אני יודע עם מי כן יהיה לך טוב", אמרתי והצטערתי על פליטת הפה בו זמנית.

"אנחנו כבר לא אותו דבר", היא הסתכלה עלי. "אנחנו השתננו, וגם הראייה שלנו על דברים. זה כבר לא מה שהיה כשהיינו ילדים".

"אני מסכים עם זה בהחלט. פשוט אף פעם לא חשבתי שזה ייגמר בינינו. אחרי כל הפעמים שאני או את נפרדנו מהאקסים ותמיד חזרנו להתנחם זה אצל זה..." עצרתי לרגע, חושב איך להמשיך. "פשוט, לא, לא חשבתי שזה ייגמר". הרגשתי את העיניים מתחילות לנצוץ. מזל שחשוך כאן.

"גם אני תמיד חשבתי שנסיים ביחד. עד שפגשתי אותו. ואז הכל נפל למקום. אני באמת מצטערת".

"בגלל זה גם לא נפגשנו לבד? חיכית שרונן יחזור לארץ בשביל להתמודד איתי?"

היא חייכה. "כן, משהו כזה".

רונן הגיח לפתע משום מקום, הניח את הכוס הריקה שלו על השולחן וחייך "הפעם, באמת לשירותים.. וכשאני חוזר אני רוצה חיוכים פה. לא מבטי תשעה באב".

שתקנו במשך הזמן הזה. לא ידעתי מה לומר, ואני בטוח שגם לה לא היה הרבה מה להוסיף.

רונן חזר. "אני חושב שאני אפרוש בשיא לפני שהוא מתחיל לבכות", החווה עם ראשו לכיווני וחייך. "אתה רוצה שאחזיר אותך הביתה?" שאל בעודו נותן לדפנה חיבוק חזק.

דפנה מיהרה ואמרה "לא זה בסדר. אני במילא נוסעת להורים אז אני אשים אותו כבר בבית".

רציתי למחות, לומר לרונן שכן, שייקח אותי מפה. הרצפה כמעט נשמטה תחת רגלי. במקום זה, כל מה שראיתי את עצמי עושה זה נותן לו חיבוק ואומר שידבר איתי לפני שהוא טס חזרה. שאנחנו חייבים להיפגש שוב.

נשארנו רק שנינו.

"אין לי מושג מה אנחנו עוד אמורים לעשות כאן. על מה את רוצה לדבר אחרי שהפלת את זה עלי?"

"על כלום", אמרה וסימנה למלצרית לחשבון. "אני פשוט רוצה להקפיץ אותך הביתה. מותר לי?"

"כן, מותר לך", אמרתי. חשבתי על הבעסה של לתפוס מונית בשעה הזאת ומצד שני על הבעסה של לשבת במכונית איתה וסביר להניח לשתוק כל הדרך. הרגשתי בחילה.

נסענו ושתקנו. זה פשוט הרגיש לי שמה שאנחנו באמת מנסים לעשות זה לשתוק ולא להגיע הביתה. היא שברה את השתיקה. "שמת לב שזה היה הבר שנפגשנו בו בדייט הראשון? רק שינו לו את השם".

"זה באמת היה מקום מוכר", הרמתי גבה והתעצבנתי. "מה את מנסה לעשות? להרוג אותי עכשיו? את רומזת משהו? שאני אעצור אותך? שאני אגיד לך שאת עושה טעות? מה?" הסתכלתי עליה במבט זועף.

"אני לא רוצה שתעצור אותי. תהיתי אם שמת לב, זה הכל", אמרה בקול נמוך, נמוך אפילו בשבילה.

חזרנו לשתוק.

הגענו לבניין שלי והיא החנתה ברוורס לא מוצלח. "אף פעם לא הייתי מוצלחת בחניה כזאת" אמרה במבוכה. אני הרגשתי יותר מבוכה ממנה. אני בטוח. רכנתי לעברה נתתי לה נשיקה. פתחתי את הדלת ויצאתי. לפני שהספקתי לטרוק היא צעקה מבפנים, תוך הורדת החלון החשמלי - "אתה תבוא, נכון?" ונעצה בי זוג עיניים ירוקות מבעד לשמשה.

לא עניתי. רק חייכתי חצי חיוך וצעדתי לדלת הכניסה לבניין.

התיישבתי על המיטה. משהו כמו 20 דקות אחרי בהיה ממושכת במסך המחשב, פתאום הפלאפון שלי צייץ. "עדיין ער?" הודעה לקונית בצבצה על הצג.

"כן", סימסתי בחזרה.

חמש דקות אחר כך, דפיקה בדלת. פתחתי את הדלת והיא עמדה שם. שעונה על צידה על קיר חדר המדרגות.

"מה את עושה כאן?"

"אתה תענה לי", אמרה.

"אני לא בא לחתונה שלך. את יודעת את זה".

"אז זה מה שאני עושה כאן", לחשה בעיניים נוצצות. "נפרדת", אמרה ושלפה בידה בקבוק יין מתיק הצד שלה.

עיוויתי את פני והרמתי גבה.

"אני יודעת", אמרה, "אתה לא אוהב יין". הזיזה את ידה שנשענה על הקיר כדי לחשוף בקבוק מרטיני. היא הניחה את בסיסו על המותן וצעדה פנימה.

11 שנה, הרהרתי לעצמי, מתקרבות לסיומן.