בגדתי בקוד הגברי שלא עוזבים בית ואשה
בשוק מחנה יהודה, בעודי עורך קניות לקראת הביקור של בתי הבכורה עם נכדתי, אני פוגש את אורי, חברי עוד מימי קורס הקצינים, המילואים והמלחמות. הצלחנו לשמר חברות אמיתית, ליווינו זה את זה בשמחות ובמשברים. התגרשתי, התחתנתי, יעל בהריון - מטח של מכות שחברותנו לא הצליחה לעמוד בהן
עפר, גרוש פלוס המתקרב לגיל 60, התחתן עם יעל, החברה הטובה ביותר של בתו תמר. יש להם יחד שתי ילדות קטנטנות. הוא מתאר את חייו בצומת מורכב זה: האבהות החדשה והישנה, הסבאות, ההורים הקשישים.
"את אוהבת חלווה?" אני צורח אל תמר דרך הסלולרי בשוק מחנה יהודה ההומה. "מה יסמין אוכלת? לנמרוד מה? בשר או דגים? קינואה!? מה זה קינואה?"
לפני 30 שנה, כשנולדה תמר, בתי הבכורה, הרגשתי שאני מאבד את השפיות. ריחפתי. אנשים ברחוב סובבו אלי את הראש. "הטיפוס הזה מדבר לעצמו". טעו – אני צחקתי לעצמי מרוב אושר. בימים ההם עוד לא הסתובבו עב"מים שמחוברת להם אוזניה מהבהבת והם צורחים הוראות, פלרטוטים, דאו ג'ונס, באוטובוס, במעלית, או בשירותים הציבוריים בתא הסמוך. מי שדיבר עם עצמו היה משוגע.
אני זוכר את הזבוב הראשון שעמד על תמר. הוא נראה בדיוק כמו כל הזבובים, אבל הוא היה הראשון. התרגשתי. הראשוניות הזו ערערה אותי. ידעתי שהיא לא תשוב לעולם. פחדתי לאבד אותה. לאבד משהו מעצמי.
טעיתי. כשמדובר בביקור של תמר עם הנכדה שלי אני שוב מתפתל אל אותה ראשוניות זכורה לטוב, זכורה בהתרגשות גדולה. אני שוב מאבד את קור הרוח. תמר תבוא לבקר עם בעלה נמרוד ועם בתם יסמין. תמר רגישה, היא מבקשת לדעת איך ללמד את יסמין לקרוא לי. עפר? סבא? נונו? היא יודעת שהסכימה לקרוא לי סבא, היא הכירה בהשתייכות לקבוצת התייחסות חדשה. סבא וסבתא. הזקנים האלה שבאים אליהם בשבתות לאכול מריבת החבושים. אני מסרב להיות שם ומחזיר אליה את ההחלטה.
יעל,"הסבתא החורגת", מאיצה בי (בסלולרי) לסיים את מסע הרכישות. היא כבר מתעסקת עם הביקור הזה יומיים. אני מתקשה להבין איך ייתכן שהיא טורחת עליו עם כל כך הרבה אהבה.
הכל התחיל בבית קפה חיפאי, כשיעל זיהתה בשולחן שלידה מישהי שכמותה רצתה לצלם. תמר הסכימה, ובין השתיים התפתחה חברות. יעל צילמה ותמר אהבה להתמסר ולהשתחרר למצלמה. התמונות היו מדהימות ומעוררות השתאות. הקשר בין השתים התהדק. תמר הפכה לדוגמנית. יעל הצליחה לייצר תמונות ברמה גבוהה ביותר. תמונותיה של תמר עיטרו את קירות בית הספר לצילום. אי אפשר היה להתעלם.
אחרי תקופה הכירה לי תמר את יעל ולא העלתה בדעתה מה יילד יום. שנים לקח לנו להתגבר על האשמות, על הכעסים, על התובנות, על האמת. עשינו עבודה טובה. במיוחד תמר. היום כשהשתיים נפגשות ואני שומע אותן משתפות זו את זו במחשבות עומק כנות, רואה כיצד הן חולקות יחד אמהות ראשונית, משקמות ובונות את היחסים מחדש - אני מאושר. לראות איך התינוקת ההיא עם הזבוב הפכה לאשה המניקה את יסמין בביטחון.
עשיתי משהו שהוא עצמו שקל לא פעם לעשות
ארבע מחמש פעמים שאני בשוק אני פוגש את אורי, חברי עוד מימי קורס הקצינים, המילואים והמלחמות שבאו אחר כך. הצלחנו לשמר חברות אמיתית. ליווינו זה את זה בשמחות ובמשברים שהחיים זימנו לנו. התגרשתי, התחתנתי, יעל בהריון - מטח של שלוש מכות שחברותנו לא הצליחה לעמוד בהן. בגדתי בקוד הגברי. שבשום אופן לא עוזבים בית ואשה גם אם מאוד רוצים. עשיתי משהו שהוא עצמו שקל לא פעם לעשות, מן הסתם.
התרחקנו. הקשר רפה. אחרי טקס החופה ביקשה יעל להיות מבורכת בברכת כוהנים ודחקה ברב לזמר לה את "שבחי ירושלים". קלטתי שאורי מזיל דמעות. עוד לא הבנתי שהוא בוכה על עצמו. מאז, בכל פעם שאנחנו נפגשים הוא פוגע בי. אנחנו מנהלים שתי שיחות במקביל, זו הגלויה שאני הפוגע וזו הנסתרת, שממנה אני נפגע. חברים לנשק. אורי מתאמץ לקבל את מצבי החדש. כשגילה שהתעברה (ככה אמר לי) ממש צעק עלי, "למה, למה עיברת אותה?" הסביר לי את חוסר האחריות שלי, "אני מאוכזב ממך", אמר לי בכוונה גדולה והתחלף לו הקול.
הפעם אמר שהוא מצליח לשמור על עצמו צעיר, שקנה אוטו חדש ויקר מאוד, שעבר למשרדים החדשים בת"א, שהבן שלו התקבל במלגה לאוניברסיטה יוקרתית. התשישות תקפה אותי בעוצמה, וכל מה שרציתי היה רק להיכנס למיטה, לשכוח את מה שבאמת רצה להגיד - ולישון.
אורי כבר ישן בחדרים נפרדים, ואילו אני לא מסיים לילה מבלי שאיזו ילדה מנסה לנקר לי עין בתנועה שלא היתה מביישת את קפטן הוק.
מחר מחכה יום עמוס ללב הרגיש שלי. תמר תבוא.
פנים. לילה. חדר שינה חשוך. עפר ויעל שוכבים במיטה זה לצד זה. היא משחקת בסוליטר. הוא משחק בטטריס. אור מחשבי כף היד שלהם מרצד להם על הפרצופים. הם משחקים תוך כדי שיחה.
יעל: פגשת את אורי?
עפר (מחייך): כרגיל.
יעל: איך הוא?
עפר (יבש): חתיך, מטופח, יודע לשמור על עצמו הבן זונה.
יעל: מה הוא אמר הפעם?
עפר: שאני לא נראה טוב, שאני צולע, שאני צריך דיאטה דחוף, ושהעיקר בחיים זה לא רק זיונים.
יעל (מגחכת): אתה באמת קצת צולע היום.
עפר: הבוקר נפלתי עם עלמא בחדר המדרגות.
יעל שומטת את הסוליטר ומתרוממת בבהלה.
חשבתי שאני מת. בקושי הצלחתי לקום. הגוף בוגד בי. אני שוכח שכבר אי אפשר לרדת ארבע ארבע מדרגות, לזנק, כמו שוער, לתפוס ילדה נופלת, להתרומם מהרצפה ולהמשיך כאילו כלום לא קרה, כמו בקומדיה צרפתית ישנה של לואי דה פינס. הגוף לא בוגד. הוא מזדקן. אספתי את כל הכוחות שלי להשתלט על הסחרחורת, להבין שצריך לתפור את הברך. הדימום הפסיק מעצמו. עלמא לא הרגישה כלום. הגעתי בדיוק בזמן לתת עוד שעת קוצ'ינג לעוד מנהל חברה ידועה במשק.
יעל, על הקו עם תמר, מתחילה להעביר סמסים נרגזים ומזרזים. היא מספרת לי שהם מגיעים בעוד חצי שעה.
כאילו יודעות משהו שאף פעם לא נאמר להן. כמו חשמל
הבית הומה ילדים. אחרי הנשיקות והחיבוקים התיישבתי והסתכלתי עליהם. מדהים לראות איך הבנות הקטנות שלי מקבלות את יסמין הנכדה באהבה. הן לא נפגשות כל יום, הן מכירות מתמונות, אבל כאילו יודעות משהו שאף פעם לא נאמר להן. כמו חשמל. אני ממש לא בקטע של מיסטיקה. יסמין ועלמא ונגה ותמר. שלוש בנותיי והנכדה מתערבלות זו בזו. נדיבות זו לזו. נותנות זו לזו גם את החפצים החשובים מכל. עלמא מתרגשת כש"כבשי", בובה-כבשה שתמיד איתה, ביום ובלילה, מתקבל באהבה גדולה גם אצל יסמין. שיעז מישהו לגעת בכבשי - היא לא נותנת למי שלא משפחה לגעת בו. אם ילד בגן או במגרש המשחקים ייגע בו בטעות, עלמא ונגה יתקפו כמו שתי שנאוצריות מאומנות שמגנות על העדר מפניו של זאב.
רגוע בבית. שקט. הילדות עסוקות. תמר מחייכת במבוכה. גם היא לא רגילה ליסמין כל כך רגועה. אני מחליק מגע קל ליעל להגיד תודה. הראשוניות מכה בי שנית. הזיקנה הופכת אותי לרגשן.
המשך: לא קל להכיר חברים חדשים באמצע החיים
לפנייה לכתב/ת 
