רוצים לקבל אהבה רבה? תתחילו לתת בלי חשבון

המפתח לאהבה הוא נתינה. שימו לב, לא אמרתי "המפתח לאיך יאהבו אותך", אלא המפתח לאהבה. מדוע הורים אוהבים את ילדיהם הרבה יותר מכפי שילדיהם יוכלו לאהוב אותם? משום שהם העניקו לילדיהם במשך כל כך הרבה זמן.

אנחנו חושבים שאנחנו אוהבים את האדם שנותן לנו, אבל זה בדיוק להפך. זאת סתם אהבה עצמית. אנחנו אוהבים את האנשים שלהם אנחנו נותנים.

הרב משה אהרון שטרן זצ"ל, שהיה מסדר-הקידושין בחופתנו, סיפר לנו סיפור. כאשר הוא היה בחור צעיר בישיבה, הוא ישב ובלע בחיפזון את ארוחת הערב שלו. הרב-המורה שלו ניגש אליו.

"משה, אתה אוהב את הדג?", שאל.

"כן", ענה  הבחור בין נגיסה לנגיסה.

"לא נכון", ירה המורה שלו בחזרה. "אתה לא אוהב את הדג, אתה אוהב את עצמך. אילו היית אוהב את הדג לא היית אוכל אותו. אתה עסוק בהנאה שלך".

נטילה אינה מובילה לאהבה. נטילה מובילה לתחושת תלות. נתינה מובילה לאהבה.

הנתינה פותחת את ליבותינו

הנקודה הזאת מאושרת גם על ידי הפסיכולוגיה המודרנית. תרפיסטים יסבירו לכם שכאשר אנחנו נותנים, אנחנו רוצים להצדיק את ההשקעה והמאמץ. על כן, אנחנו מביטים בחיבה יתרה על מושא הנדיבות שלנו. אנחנו מרוממים את חשיבותו בעינינו על מנת להרגיש טוב עם מעשינו. כך, נתינה מובילה לאכפתיות.

הנתינה לא צריכה להיות גדולה. היא לא צריכה להיות מדהימה. היא לא צריכה להיות מהממת. היא לא דורשת הרבה כסף או הרבה שעות, והיא פותחת את ליבותינו. אפילו חיוך אל הזולת מוביל לתחושת קשר רבה יותר. כפי שאמרו חז"ל בפרקי אבות "טוב המלבין שיניים (בחיוך) לחברו... מִמַשקהו חלב".

ברגע שנקלוט איזה שינוי גדול יכולה נתינה קטנה לחולל, נוכל להתחיל לראות את הפוטנציאל והחשיבות שלה בנישואים.

תנו לבני הזוג. ערכו חשבון לעצמכם בסוף היום. האם הענקתי לה הרבה היום? האם חייכתי כשבן זוגי חזר הביתה? האם זכרתי להתקשר הביתה מהעבודה? האם קניתי את האוכל החביב עליה?

אין אלו משימות מרעישות. הן לא דורשות מאמץ מונומנטאלי או הוצאה כספית מופרזת. אבל הן יכולות לשנות לכם את העולם. ואם תשנו את העולם, תשפיעו גם על האחרים לעשות כמותכם. תנו ויהיה לכם אכפת. תנו ותאהבו. ולמרות שזאת אינה המטרה - תנו ובני זוגכם יגיבו בנדיבות משל עצמם.

אל תתייחסו לשום דבר כאל מובן מאליו

יש מספר דרכים יסודיות לתת בנישואים ובכל מערכת יחסים שהיא. האחת היא לבטא הערכה. אל תתייחסו לשום דבר כאל מובן מאליו. הכירו תודה על כל מה שבן/בת הזוג שלכם עושים למענכם. אולי תרגישו ש'זה התפקיד שלו/שלה', אולי אתם אפילו מצפים לזה - אך בכל אופן, הכירו תודה.

יונית ומיקי נישאו לפני מספר חודשים והתאכזבו מקרירות היחסים ביניהם. לאחר בדיקה מעמיקה התברר שמיקי מעולם לא החמיא ליונית על הארוחות שבישלה. "היא ממילא נמצאת כל היום בבית. זה התפקיד שלה. היא פשוט ממלאת את הצד שלה בעיסקה".

ויונית אף פעם לא הודתה למיקי על זה שהוא עובד כל כך קשה כדי לממן את צרכיהם. "זה מה שהוא אמור לעשות. איך נצליח להתקיים אחרת?". היועץ שלהם הציע שיתחילו לשבח זה את זה פעם אחת בכל יום. המנהג החדש הוביל לפעמיים ביום, ואז לשלוש. אחר כך הם איבדו את החשבון וחמימות ואהבה התחילו לפרוח.

כל בני האדם זקוקים להערכה, ובמיוחד בני זוגכם. בעיקר אם הם טורחים למענכם.

מנחים אותנו לא לשבח ציור של ילד במילה כללית כמו "מקסים", אלא להתבונן היטב בציור ולציין היבטים שונים בתוכו: "מוצאים חן בעיני הצבעים שבחרת. אני הכי אוהב/ת את הסגול. השמש נראית כל כך חמימה. אני רואה שהשקעת בציור הזה".

אנחנו המבוגרים לא שונים (למרות שאנחנו אוהבים להעמיד פנים כאילו זה לא ככה). אנחנו נהנים ממחמאות, וכמה שהן יותר מפורטות, יותר טוב:

• הקינוח הזה היה מדהים. הוא גם נראה מיוחד. בטח לקח לך המון זמן להכין אותו.
• אהבתי את הדרך שבה הסברת את הרעיון. עשית את זה כל כך ברור וקל.
• תודה שעשית בשבילי את השליחות הזאת. חסכת לי המון זמן.
• מיקי התקשר להגיד שמאוד עזרת לו וליונית בנישואים שלהם. הם אומרים שיש בך המון הבנה ואכפתיות. אמרתי להם שאני מסכימה איתם בהחלט.

הנקודה העיקרית היא שכמה שנחמיא, זה אף פעם לא יהיה יותר מדי.

הכניסו עצמכם לנעליו של בן/בת הזוג

אספקט נוסף הוא אמפתיה. לך ולבן/ת זוגך יש תגובות שונות למצבים שונים, הרקע והנסיבות של כל אחד מכם שונים. אבל עצם המאמץ לנסות להבין את התגובה של בן/בת הזוג וכיצד הדבר גרם לו/לה להרגיש, יוכל להוביל אתכם לקרבה רבה יותר.

על מנת לבנות מערכת יחסים מאוחדת באמת, אנחנו צריכים לנסות להכניס את עצמנו לנעליו של בן/בת הזוג. איך נראה העולם מנקודת המבט שלו/שלה? ככל שנרכוש מיומנות רבה יותר באמפתיה, ככה הנתינה שלנו תהיה משמעותית יותר והקירבה בינינו רבה יותר.

סיפור מוכר על הצדיק הגדול החפץ חיים, מספר שכאשר עסק באיסוף כסף למוסד לימודי שלא היתה בו אח לחימום, הוא יצא בלילה חורפי של כפור צורב, לביתו של איש חסד עשיר. הגביר יצא לקבל את פני הרב בפתח הבית והזמין אותו להיכנס. אבל החפץ חיים סירב להיענות להזמנתו. רק לאחר שהשיג תרומה נכבדת מהמארח הרועד מקור, הסכים החפץ חיים להיכנס לחדר המחומם. הוא חשש שבחמימות הטרקלין, תצטנן מידת הזדהותו של העשיר עם התלמידים. ואילו בפתח הבית הקפוא...

כולנו צריכים להשתדל לעמוד באותו "פתח קפוא" עם בני הזוג שלנו. אנחנו צריכים להשתדל לעבוד על מידת ההזדהות שלנו, ועל ההוקרה. אם נשקיע את הכוח שלנו בנתינה לבני זוגנו, נזכה לחוש באהבה עזה ומענגת, שלא היתה יכולה להיווצר בשום אופן אחר.

• באדיבות אש התורה - www.aish.co.il - אתר עם חוכמת חיים