ההישג הגדול בחיי: הכלב שלי

הו, כמה שרציתי כלב. באמת שלא הבנתי איך אבא שלי מסכים שיצורים כמו אחותי ואחי יגורו אצלו בבית, אבל בשום פנים ואופן לא מרשה כלב.

אני יודעת שזו כמעט קלישאה – כל ילד רוצה כלב – אבל אני זוכרת היטב את תחושת חוסר האונים המוחלטת, תחושה של ילדה שתלויה לחלוטין בגזירות של המבוגרים. התחננתי כמו שבחיים שלי מאז לא התחננתי, הייתי עקבית במשך שנים, אפילו הבאתי כלבים הביתה כדי להציב עובדה, אבל אבא שלי היה הרבה יותר עקשן ועקבי ממני.

היום, כשאני מחפשת תחושה של הישג, משהו שישקף את הדרך שעשיתי מגיל תשע ועד היום, אני לא מסתכלת בגאווה על הילדים שלי (הם ההישג של עצמם, לא שלי) ולא על הרכוש שצברתי (כי לא צברתי). אני מסתובבת בבית ומלטפת את ג'ורג' הכלב ואת דוד החתולה, אומרת שלום לספייק התוכיה, מסתכלת על השרקן שרועה חופשי בגינה עם שלושה ארנבים שהבאנו ועדיין לא החליטו אם הם מעדיפים את הגינה שלנו או של השכנים. בסוף אני גם מעיפה מבט על הדגים - דגים זה לא ממש נחשב – ואז אני נמלאת תחושת הישג. קודם כל, על שלא שכחתי את מה שהבטחתי לעצמי בגיל תשע ושנית, על תחושת החופש המסחררת. הי, אני מבוגרת! אף אחד לא מחליט עלי. איזה כיף.

דודי שמחה אוהב חיות

ע. הלל הוא דוגמא מופלאה לכותב שהצליח להיות אמן מילים, אשף שפה ולהטוטן חרוזים, בלי לאבד מיליגרם מהפשטות. זה מאוד מאוד מסובך להיות כל-כך פשוט. אחד השירים שאני הכי אוהבת בעולם הוא "אני שואל" ("מה עושים העצים? – צומחים") והשיר/סיפור "יואש" הוא מפגן של כתיבה וירטואוזית לילדים ודוגמא כמעט חד-פעמית איך גם יצירה דידקטית יכולה להיות גאונית ("יואש / היה / חלש / כמו קש. / כחוש, / תשוש / כמו יתוש").

אבל בגלל החיות, אני רוצה לתת כבוד ל"דודי שמחה". אין שום סיבה שילדים היום לא יכירו אותו. הוא לא התיישן בדיוק כמו שלא התבגר. שימו לב:

דודי שמחה ע. הלל ספרי ילדים (עטיפת ספר)

זה מה שדודי שמחה הכי אוהב-

מאוד!

שגם אותי הדביק

במחלה הזאת".

כך מתחיל הפרק "דודי שמחה אוהב חיות", בספר "דודי שמחה". הדוד, שהוא הכלאה כיפית במיוחד בין ילד למבוגר, מביא לילד עוד ועוד חיות: דגים, עכברים, אפרוח, חתלתול ולבסוף: "אולם שמחה דודי, (סמכו עליו!)/ בביקור הבא כבר מביא לי כלבלב. / כלבלב מתוק, זריז, שובב! / מרטיב כל רגע ונובח: "הב הב!".

והאמא המתוקה שחיוכה המאיר הולך וכבה עם כל חיה נוספת שמגיעה הביתה: "אבל אמא הפעם, נדמה לי, משום מה / שמחתה, ככה-ככה, אינה שלמה".

נכון מקסים? נכון שתרוצו לקנות את הספר כבר היום? אז זהו, לא בטוח שתוכלו. הספר, עם ציוריה המופלאים של רות צרפתי, יצא לראשונה בשנת 1964 ולא פשוט היום לאתר אותו.

נולד לרוץ

בינתיים אפשר להתנחם ב"נולד לרוץ", ספר לנוער הצעיר (החל מגיל 9). על הכריכה שלו מופיע כלב עם פרצוף של "אמא, הבטחת לנו כלב לשבת". לפני שאני ניגשת לסיפור, אני חייבת לשבח את הרעיון לשים בפינת כל עמוד איור קטן של כלב בשלבים שונים של ריצה, כך שאם מדפדפים מהר, הכלב נראה רץ ממש. איזה יופי! שיחקתי בזה שעות.

הספר, במסורת הספרים שמעלים על נס את הנאמנות הכלבית, מתחיל בקשר מופלא של ילד וכלב. בהמשך הכלב נגנב. בדרך כלל, זה המקום בו הכלב מתחיל את המסע המפרך הביתה, עד רגע ההתאחדות המאושר עם בעליו המקורי, אבל בספר הזה יש טוויסט שאני מוכנה לגלות לכם אותו בתנאי שלא תגלו לילדים. לאורך "נולד לרוץ", הכלב מבלה עם שלושה בעלים שונים, נקרא בשלושה שמות שונים ומיטיב עם חיי כל אחד ואחת מהם. לשלושתם הוא נאמן עד אין קץ – עד שמגיע הרגע שבו הוא צריך להמשיך הלאה.

בסוף הספר, כאשר הוא משמש חבר לג'ו הזקן, הוא פוגש בילד שהיה בעליו הראשון. הסצינה המסיימת מרגשת במיוחד, דווקא בגלל שאין כאן איחוד קלאסי. לילד, שגדל מאז, כבר יש כלב חדש. הוא בכלל אינו מכיר את הכלב המבוגר שמגיע אליו בריצה. לבסוף, הוא עוזב את הפארק והכלב (שהוא אחד ממספרי הסיפור) אומר: "אני מתגעגע אליו, ממש כפי שאני מתגעגע לאלפי ולבקי, אבל עכשיו יש לי את ג'ו, ולו יש אותי, ואנחנו בסדר גמור".

וזה נהדר, כי כאלה הם החיים וכאלה הם כלבים. מונוגמיים סדרתיים. גם ג'ורג' שלנו הגיע אלינו לפני שמונה שנים מחברה שהיתה צריכה לנסוע לארה"ב. חצי יום הוא היה קצת עצוב וזהו. לפעמים אני אפילו אומרת לו פתאום "אפרת" (זה השם של האקסית), כדי לראות איך הוא יגיב ואז הוא מכשכש בזנב בעייפות ואומר: "בו'אנה, קראת יותר מדי 'לאסי', אה?"

• "דודי שמחה", ע. הלל. ציורים: רות צרפתי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1964.
• "נולד לרוץ", מייקל מורפורגו. איורים: מייקל פורמן. מאנגלית: נעמי דרום. הוצאת ידיעות ספרים.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.