בובליל ושפרה אך משל הם

ימים ספורים לפני גמר "האח הגדול" פורסם בישראל דו"ח זכויות האזרח לשנת 2008, שקבע כי ערביי ישראל מופלים שיטתית, וכי האפלייה בשטחים מזכירה אפרטהייד. הפער בין אשכנזים למזרחים נותר בעינו, נשים נמצאות בתחתית סולם ההכנסה, 85% לא מעסיקים מוגבלים ורוב העולים מאתיופיה מוכרים לשירותי הרווחה. במציאות שכזו יוסי בובליל לא נולד מזרחי אלא נעשה מזרחי, בדיוק כפי ששפרה לא נולדה אשה, אלא נעשתה אשה.

המאבק המזרחי והנשי על ייצוג במדיה התרכז בשנים האחרונות בשתי דרישות מפתח: להשיג ייצוג במאגר הדימויים הלאומי, ולשים קץ לדימויים הסטריאוטיפיים של מזרחים ונשים. במקרה המזרחי: דימויים שנקשרים עם וולגריות, עילגות ונחשלות. במקרה הנשי: דימויים של נשים כנועות כאובייקטים מיניים.  

הקמפיין המזרחי טען שהניסיון המזרחי הושתק כדי לבנות זהות ציונית לאומית (אשכנזית) חוצת-תרבויות, ועמד על החשיבות שבהכנסת המזרחים לסיפור הציוני-לאומי. כשמזרחים החלו לכבוש עמדות מפתח, שימש הקמפיין דווקא את השמרנים, שטענו ועדיין טוענים שמזרחיות היא כבר מזמן 'נון-אישיו' בחברה הישראלית.

בדרך דומה, הקמפיין הפמיניסטי טען שנשים הודרו לירכתי החברה במסגרת המאמץ לבסס זהות ציונית (גברית) אחידה, ועמד על החשיבות שבמתן ייצוג הולם לנשים בתקשורת, בפוליטיקה ובכלכלה. כשזה סוף-סוף התממש, ויש לנו מועמדת לראשות ממשלה ונשים שעומדות בראש הרשות השופטת והמחוקקת, נשמעות הטענות שאפליית נשים היא כבר מזמן 'נון-אישיו' בחברה הישראלית.

הכוכבות של בובליל מזה וזכייתה של שפרה מזה, מוכיחים ששאלת הייצוג של מזרחים ונשים היא הרבה יותר מורכבת משאלות של הכללה או הדרה, או שאלות של דימוי שלילי או חיובי. בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך דינאמי במסגרתו הן נשים והן מזרחים עוברים ממעמד של נפקדים-נוכחים בתקשורת למעמד של גיבורי תרבות.

הדימויים החדשים הללו פתוחים לפרשנויות מגוונות, כי הם מתקיימים במתח שבין שעתוק סטריאוטיפים ישנים ובין ניפוצם.

כוחו של גיבור תרבות

כך למשל, ניתן לראות בדימוי של יוסי בובליל המשך ישיר של דמות המזרחי מסרטי הבורקס, אולם עם זאת, המעמד של גיבור תרבות שכבש לעצמו מעניק לו מידה לא מבוטלת של כוח שהוא מודע לו היטב. באופן דומה, ניתן לראות בדימוי של שפרה כ"סורגת הלאומית" המשך ישיר של דמות האשה ה'ביתית', ובחמוקיה החשופים תדיר המשך ישיר של האשה כאובייקט מיני, אולם אותם חמוקיים מלאים יכולים להיתפס גם כקריאת תיגר על אידיאל היופי המערבי שסוגד לרזון.

לפיכך, השיח של הייצוג במובנו המסורתי אינו תקף עוד, והוא מצריך הגדרות חדשות, דינאמיות וגמישות יותר. בובליל לא הפסיד את המקום הראשון בגלל היותו גבר מזרחי, בדיוק כפי ששפרה לא הרוויחה את המיליון בגלל היותה אשה אשכנזייה.

בכל אחד מאיתנו יכול להיות קצת משפרה, קצת מיוסי, קצת מליאון, וקצת מרנין, ללא תלות במוצא, בהעדפה המינית שלנו או במגדר.

המיעוטים בחברה הישראלית חצו את סף הכניסה לתרבות הלאומית שעוברת תהליך של פלורליזציה מואץ, במסגרתו פועלות במקביל אינספור במות תרבותיות להפקה של סמלים ודימויים, המבזרות את הכוח.

לא רק הדימויים משתנים, גם הקטגוריות המסורתיות והמובחנות של הפקה-טקסט-קהל מתערבבות. ככלות הכל, מי שהכתיר את שפרה כזוכה הגדולה של "האח הגדול', היה קהל הצופים שסימס בהמוניו. השתתפותו הפעילה של הקהל שנטל על עצמו תפקיד של מפיק בפועל מאתגרת גם את השיח הביקורתי, שתופס את קהל צופי הטלוויזיה כאובייקט אינפנטילי, הנתון למניפולציה של "בעלי המאה-דעה" שמאיימים לבדרו עד מוות.

שני מיליון מסרונים אמרו "לא" לבובליל, כי ביקשו למחות נגד ה"ישראליות המכוערת" על כל גילוייה המאצ'ואיסטיים, החל בכוחניות, בקללות וכלה ב"מעשה האורגיה שהיתה או לא", שגולל בפני האומה בשידור חי. הם אמרו "כן" לשפרה, והביעו בכך תמיכה באחרות שהיא ייצגה, כאישה מאופקת, מודעת וקרת רוח. לכן, בובליל לא הפסיד את המקום הראשון רק בגלל היותו גבר מזרחי, בדיוק כפי ששפרה לא הרוויחה את המיליון רק בגלל היותה אשה אשכנזייה.

בהקשר זה אין זה מקרי כנראה שמרבית הצופים בתוכנית למן תחילתה ועד לגמר הגדול, הן דווקא נשים, ערביות, יהודיות, מזרחיות ואשכנזיות.

בובליל כמו שפרה - אך משל הם לפערים המדאיגים בחברה הישראלית שדו"ח זכויות האדם מצביע עליהם. כשמדובר במשל טלוויזיוני זה כמובן אינו מקרי שלקרב הגלדיאטורים הזה לוהקו הגבר- גבר המזרחי מהפריפריה, אל מול האשה האשכנזייה מירושלים. זה כמעט מובן מאליו כשעוסקים בזמן צפיית שיא בערוצים מסחריים. אבל זה לא כל הסיפור.

השיח העירני והאותנטי באמת בחברה הישראלית התרחש בחודשים האחרונים סביב הווילה בנווה-אילן, והוא ריתק אליו הרבה יותר צופים מאשר בכל מהדורות החדשות גם יחד. בלי שפרה ובובליל, עינב, ליאון ורנין, כנראה שלא היינו עוסקים כל כך בהרחבה בתופעת האלימות נגד נשים, יחסי ערבים-יהודים, הומופוביה, יחסי מרכז-פריפריה וכמובן בסוגיית הפער העדתי שעדיין חי, נושם ובועט. 

יש לקוות שהפוליטיקאים יתחילו להידרש סוף-סוף לבעיות החברתיות והכלכליות שממשיכות לבעור בחברה הישראלית גם על סף שנת 2009. הם עשויים להיות מופתעים נוכח ה"רייטינג" שיקצרו.

ד"ר יפעת בן חי-שגב, מנכ"ל הועדה הישראלית למדרוג ומרצה לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן