שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פוטנציאל להמשך
    ביומו השני של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, מתחזקת התחושה שלמרות המהמורות שבדרך ונגד כל הסיכויים לפחות מבחינה רפרטוארית, מדובר בהצלחה. על "המשוגעת של יפו", "חובבות ציון", "הניה פקלמן" ו"כ"ב תמונות"

    מהומות, דחייה מעוררת מחלוקת, גשם. סקפטיות אינהרנטית של כתבי ומבקרי תיאטרון, כל אלה, כך מתברר, לא מפריעים לתיאטרון עכו להמשיך ולהיות פורה ויצירתי, ולשמר את מסורת המעבדה שהוא מהווה כבר כמעט שלושים שנה.

     

    יופי של הפקות יש השנה בעכו, ובאופן מפתיע וכנגד כל הסיכויים, גם ביומו השני של הפסטיבל (ד'), היו כל האולמות מלאים.

    אז נכון, בשל קיצור ימי הפסטיבל, מספר ההרצות התכווץ למחצית ההיקף המתוכנן ועדיין, לפחות מבחינה רפרטוארית, היום כבר אפשר לומר שמדובר בהצלחה.

     

    בסופו של פסטיבל, נדמה כי השנה אולי יותר מבכל שנה אחרת, יש לא מעט הפקות שראוי וכדאי יהיה אם מי מבין בתי הפרינג' או אפילו התיאטרונים הרפרטוארים בארץ ישקלו לאמץ.

     

    יופי של שגעון

    אחת הבולטות מאלה, שיש לקוות כי ימשיכו לרוץ גם לאחר תום הפסטיבל היא ההצגה "המשוגעות של יפו", פנטזיה קומית-טראגית בהשראת יצירתו של ז'אן ז'ירודו, "המשוגעות משיו". חוה אורטמן, רועי נווה ויעל נביא, עיבדו וכתבו במשותף את הפנינה הזו שמתרחשת בעולמם ההזוי של ארבע דמויות על סף הקבצנות שחיות בבניינים נטושים המועדים להריסה על ידי כרישי נדל"ן.


    "המשוגעת של יפו". נסיונות לשימור הכבוד העצמי (צילומים: מרב יודילוביץ')

     

    "מה הטעם במציאות אם היא לא יכולה לעשות אותך מאושר?", תוהות הדמויות שבחרו במציאות אלטרנטיבית שמעיפה למחוזות עליונים מחיי היומיום הבלתי נסבלים. הן בוחרות לשתות בבתי קפה אהובים שכבר נהרסו, לגדל כלב שמת, להמשיך ולנהל מערכת יחסים עם אהוב שנטש, להעמיד למשפט את החברה שנישלה אותם מהחיים שיכלו לחיות ודחקה אותם לשוליים.

     

    "המשוגעות של יפו" היא הצגה מלאת חמלה, על אנשים שמבקשים לשמור על כבודם העצמי גם כשזה נלקח מהם כתוצאה מ"הנסיבות", יהיו אשר יהיו. זה מחזה מרגש והצגה נהדרת בזכות האפשרות שהיא מעניקה לראות את הקסם בכל מקום, גם כשהוא מתהווה בחדר מתקלף, בבניין מט לנפול, במציאות חיים קודרת.

     

    את העולם שמחוץ לכתליו של החדר לא רואים, אבל הוא נוכח מאוד, לוחץ, מאיים, מתקתק כמו פצצה לקראת פיצוץ. "רק משוגעים יכולים להחזיר לעולם את השפיות", אומרות הדמויות ואיכשהו בלוגיקה המטורפת של שגיונותיהם זה נשמע הגיוני.

     

    חוה אורטמן, ערן בוהם, גליה ישי ויעל נביא, הם חבורה מטורפת של שחקנים נפלאים שעושים לי כצופה חשק עז להציע להם חברות. גם הבימוי של רועי נווה נפלא. כיוון שמדובר במחזה שכוחו באנסמבל ובאיזון העדין שנבנה בין מרכיביו, תפקיד הבמאי משמעותי וחשוב בלאפשר לכל אחת מהדמויות לבוא לידי ביטוי מבלי לקפח אף אחת מהן, והוא עושה את זה מצוין.

     

    הלוקיישן של ההצגה, בתוך חלל לקראת שיפוץ בכלא עכו, מתחם עם פוטנציאל אדיר להפקות הפסטיבל, משובח. יש לקוות שההצגה תמצא לה בית חם בחללים אלטרנטיביים גם במקומות אחרים.

     

    לתפארת מדינת ישראל?

    "חובבות ציון" של שרון מייבסקי וטל ברנע, היא ההצגה שרוחמה אברהם-בלילה, השרה לענייני חגיגות ה-60 למדינה, היתה הכי פחות רוצה ברפרטואר החגיגי שרקחה לתפארת מדינת ישראל.


    "חובבות ציון". בשירות שבירת המיתוס הציוני

     

    הקברט הסאטירי הזה נבנה, פיזית ומילולית, על פיגומיה של מדינה שכמו שאומרים בהצגה: "על הזין שלה הכל". אנשי צבא, שוביניסטים "עם ביצים" שלא רואים ממטר, חוסר כבוד, תקשורת צינית ונטולת אמפתיה, ברברת תוקפנית ואלימה ועוד כהנה וכהנה שטאנצים של התנהגויות שהן חלק יומיומי מחייו של הישראלי המכוער.

     

    קשה לומר שמדובר במחזה תפור, אבל איכשהו זה עובד. ההצגה מתרחשת באתר בנייה סגור, על פיגומי ברזל, שבתוכם נרקמים סיפוריו של עם ישראל חי. מייבסקי וברנע, לבושות בבגדי עבודה, הן פועלות בשירות שבירת המיתוס הציוני המיופייף.

     

    הן אוספות אחד לאחד את חולַיֶיהַ של חברה יהירה, נטולת בושה או ביקורת עצמית ומגישות אותם בזמר ושיר תוך כדי שימוש בחלל, בתנועה ובאביזרים שממלאים את הבמה המופשטת ברעיונות שהופכים לדימויים קונקרטיים. בעזרת הבובות שעיצבו חיה ישורון ושרה פלי, הופך הדואט של מייבסקי וברנע לרב קולי ושופע דמיון.

     

    אז בבית הספר

    הציונות ושברה העסיקה גם את בן אבנר הכט, מי שכתב וביים את "הניה פקלמן", המבוסס על סיפורה האמיתי של חלוצה לשעבר אשר פרסמה בשנות ה-30 של המאה הקודמת אוטוביוגרפיה ביקורתית חתרנית על קהילת החלוצים ותנועת העובדים.


     

    "הניה פקלמן". דידקטי להחריד

     

    פקלמן, שהגיעה לארץ ישראל עם ציפיות גדולות למימוש רעיונות נשגבים, נתבדתה ובסופו של דבר איבדה עצמה לדעת. הבעיה המרכזית של ההפקה הזו היא הרצינות התהומית שבה היא לוקחת את עצמה.

     

    הכט כתב מחזה דידקטי להחריד שמזכיר לא לטובה הפקות לבני נוער ולבתי ספר. זהו מחזה שמספר במקום להראות, מתאר במקום לגרום לקהל לחוש ובעיקר מברבר את עצמו לדעת, בלי נשימה, בלי מעצורים.

     

    בהתחשב בנסיבות מצליחים השחקנים להתעלות על הטקסט אבל גם מבחינת הבימוי נדמה שהכט פשוט לא סומך על הקהל שלו. גם הבימוי מסביר כוונות, ובשלב מסוים יש בזה משהו מעקצץ בעיקר כשמדובר בהפקה שמציגה מול קהל של תיאטרון אחר, שמתורגל במורכבות.

     

    נגיעות טעונות

    הפקה מפתיעה של יוצרת בתחילת דרכה היא "כ"ב תמונות", שכתבה וביימה רותי אוסטרמן, חוזרת בשאלה ובוגרת טרייה של החוג לתיאטרון בסמינר הקיבוצים. אוסטרמן היא ללא ספק תגלית, והטיפול שלה מנקודת מבטה בנושא מורכב וטעון כמו הדור השלישי, מרתק.


    "כ"ב תמונות". הצצה נדירה לעולם נסתר

     

    אוסטרמן מציגה באהבה רבה בית קשה שבו חיים בכפיפה אחת זכרונות, כאבים ואלוהים אחד שבגד, 

    סבתא שמבקשת לנקות את הטינופת שאוחזת בכל עם אקונומיקה ולמחות את זכר היהדות בתכשיר Sun-In, אמא על סף הטירוף שחיה בתוך אמבט וסובלת ממיגרנות ונכדה מלאת חיים שנורא רוצה להיות כמו כולם.

     

    אוסטרמן מציגה 22 תמונות חיים של שלוש נשים שהן צל של משפחה. ההצגה, שמתרחשת בשני חללים - במה תחתית ובמה עילית - מציצה אל עולם שכמעט לא טופל בתיאטרון ומתמודד עם השואה דרך עיניים אָמוּניוֹת. "כ"ב תמונות" מחזירה לבמה את דליה פרידלנד בתפקיד הסבתא ואת בהט קלצ'י בתפקיד האם המשוגעת. הדינמיקה בין שלושת הדורות האלה על הבמה - נפלאה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "חובבות ציון". שימוש מוצלח בבובות
    צילום: מרב יודילוביץ'
    7 לילות
    מומלצים