הבעל של דודה אנריקה מופיע רק בלילה, במיטה
הוא לא מתעניין בה באופן מיוחד. אף פעם לא התעניין בה ממש. פעם אחת הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, ופעם אחת אמר לה שהוא רוצה להתחתן איתה, ופעם אחת אמר שישמח לעשות לה ילדים, וזהו פחות או יותר. סיפור לשבת
כשהיא קמה בבוקר ויוצאת אל הצומת הקרוב לביתה, פינת הרחובות גורדון ודיזנגוף, ולוחצת את ידי הנהגים ומבקשת מהם, לעתים, לצאת מתוך המכונית כדי שתוכל לחבק אותם חיבוק בוקר אמיץ, יש מי שיושב לצד שולחן שעל המדרכה ואומר, תוך שתיית הקפה של הבוקר, שזוהי ללא ספק התנהגות שגובלת בקצה, ואולי אף חוצה אותו למרחק מה. אבל, עשויה לומר הדודה בתשובה שיש בה ביטחון מובהק, "הרי אחד הנהגים שחיבקתי הבוקר, לא ינהג מהר מדי. לא יקלל נהג אחר. לא יעקוף. לא יגנוב נתיב. לא יכעס על עצמו. לא יגרום לתאונה שתשנה את הצבע של החיים לאיש אחד ולאשה אחת ולשניים או שלושה ילדים, ולחבר, ולמכר, ולסב שכבר הגיע לגילי".
לקראת השעה עשר מסיימת הדודה אנריקה להכין פלטה גדולה של כריכים, המחולקת לשלוש קבוצות: קבוצת הריבתיים, קבוצת השוקולדיים וקבוצת הממרחים החופשיים. הקבוצה הראשונה כוללת מגוון ריבות וקונפיטורות שנמרחו, לא דק מדי ולא עבה מדי, על פרוסות לחם שהוצמדו זו לזו. הקבוצה השנייה, שוקולדים מרירים או מתוקים, עם פירורי אגוזים או חתיכות ביסקוויטים שהומסו כולם בשיטת האמבטייה הצרפתית וקוררו לצורת ממרח על פרוסות אחרות. ולסיום, הממרחים החופשיים. אלה משתנים בין ממרחי קטניות לירקות טריים שנמעכו ופולפלו היטב. עם כל אלה צועדת הדודה אנריקה בימי חופשת הקיץ אל גבעת הדשא שליד גן העיר ומציעה לילדים המשחקים שם את ארוחת העשר המבוקשת ביותר בתל אביב. הילדים פשוט מתים על הסנדוויצ'ים שלה. לוקחים אחד ועוד אחד ומבקשים אם אפשר עוד אחד לפני שהם הולכים הביתה. והיא נותנת כי יש מספיק לכולם. רק לה לפעמים היא שוכחת להשאיר.
"אני חושבת על החיוך שלו כשאני מכינה כריכים"
הילדה שלה בת ה-45 אומרת לה, "ממושקה, את מוציאה בכל יום הרבה כסף על שניים או שלושה כיכרות לחם ועל כל הממרחים שאת מכינה במיוחד, ובסוף את נשארת רעבה". אנריקה משיבה לילדה שלה: "כל החיים אכלתי סנדוויצ'ים ואף פעם לא הייתי שבעה כמו שאני מרגישה כשאני רואה אותם אוכלים מולי. במיוחד את הבן של החברה שלך, העורכת דין. הוא מכניס שני כריכים לפה ומחייך את חיוך המתוק שלו. את יודעת שאני חושבת על החיוך שלו כשאני מכינה את הכריכים? גם על החיוך של אחותו... יש להם הרי אותו החיוך... לחשוב שאם לא הייתי טורחת, אף אחד לא היה דואג להם בחום המתיש של הקיץ".
הילדה של דודה אנריקה אומרת לה שבשביל זה יש להם הורים, ואנריקה משיבה משהו שלא בדיוק מתייחס למה שהילדה אומרת אבל משאיר אותה במקום טוב, מקום צודק.
קולה הערב, האסור, של השכנה מלמטה
בשעות הצהריים הדודה אנריקה מעט עייפה. היא נחה את שנת הצהריים שלה, אבל לא לפני שהיא עולה קומה אחת אל הרב שגר ברחוב גוטליב מאז שיש רחוב גוטליב, כדי להקריא לו מדף הגמרא. הוא גוער בה בכל פעם שהיא דוחפת את עצמה פנימה לתוך הדירה שלו ומתעקשת לקרוא לו מהכתובים. מסביר לה שוב ושוב, ובסבלנות של מי שכבר קרא הרבה דפי גמרא בחייו, שאין זה לפני ההלכה שאשה תקריא לרב מתוך ספרי הקודש, אבל היא אומרת, שכבוד הרב וקדושתו, כך היא קוראת לו, יודע כל כך הרבה מההלכה, שחבל שבור הסוּד הזה יאבד ולו טיפה אחת, ולכן מוכרחים לפרק לבנה אחת בחומה, כדי שהחומה כולה תישאר על יסודותיה. הוא עושה עצמו כמי שאינו מקשיב לה, אבל כשעיניו כבר כמעט כלו מראות, ורק אוזניו מדריכות אותו בדרכיה האהובות של תורתו, לא יכול הרב שלא להקשיב למלים שעולות באוזנו, קולה הערב, האסור, של השכנה מלמטה.
בערב היא משרה את כפות רגליה בגיגית כחולה מלאה במים רותחים וסבון ומקרבת אליה את הטלפון. כשתחושה נעימה של שלווה מפנקת אותה לאורך כל גופה העייף, הרעב, היא מתקשרת לאחת החברות שלה ומספרת להן כמה נשמות הצילה הבוקר בכבישים, כמה ילדים שימחה והאכילה, ואיך שוב הצליחה לשכנע את השכן שלה, היחיד שנשאר מהשכנים האמיתיים של תל אביב הישנה, ללמוד מהספר שאהוב עליו יותר מכל.
ואז היא שמה לב שלילה.
היא הולכת לחדר השינה ונשכבת ליד בעלה.
הוא בחזקת נעלם לאורך שעות היממה כולה, ובלילה מופיע במיטה כמו היה רוח רפאים עקשנית.
אבל הוא חי. הוא לא מתעניין בה באופן מיוחד. אף פעם לא התעניין בה ממש. פעם אחת הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, ופעם אחת אמר לה שהוא רוצה להתחתן איתה, ופעם אחת אמר שישמח לעשות לה ילדים, וזהו פחות או יותר. היא, לעומת זאת, לא הפסיקה לומר לו כל השנים כמה היא אוהבת אותו, כמה היא שמחה שהם התחתנו וכמה היא שמחה שיש להם את הילדה. זה לא שינה אותו. הוא נשאר מה שהיה. אחד כזה שלא אומר כלום ואם הוא כבר אומר, אז תמיד לא מה שהיא מקווה כל כך לשמוע.
היא מספרת גם לו על מה שעשתה באותו היום. הנהגים שנישקה ליד הסופר פארם, הילדים מהשכונה ליד כיכר רבין עם האמהות שלא תמיד מרשות להם לקחת ממנה את הכריכים, הרב העיוור שיושב רוב היום במרפסת מעליהם ומנגן ניגונים שאיש לא מקשיב להם עוד. ובעלה... הוא מבקש שלא תבלבל לו את המוח עם הסיפורים שלה.
היא מתעקשת לספר בכל זאת.
הוא מתעצבן.
היא מנקה לו את הפה מהאוכל.
הוא יורק בכוונה מעל הסדינים.
היא עוד אוהבת אותו.
מחליפה לו את החיתולים כשאין לו כוח.
הוא אף פעם לא התאמץ בשבילה באופן מיוחד.
ובלילות.
בלילות, הדודה אנריקה עוד חולמת חלומות. רוב החלומות שהיא חולמת הם על אנשים שהיא אוהבת. היא חושבת שהיא חייבת את זה בשבילם. לא לבזבז את זמן השינה, אלא להקדיש אותו לטובת שהייה, גם אם סהרורית מעט, במחיצת אלה שקרובים ללבה. כמה שהיא מדברת איתם בחלומות, כמה שהיא מנסה לעזור, ללטף, לשאול, לדעת. הם משתפים אותה. רק פה ושם נכנס בעלה באמצע החלום ומכבה את האורות או מפוצץ את הבלונים של שני הנכדים או צועק עליה לפני כולם שהיא משוגעת.
ממילא היא יודעת את זה.
היא יודעת שהיא קצת משוגעת. אף אחד לא פותח דלתות של מכוניות שעצרו ברמזור. אף אחד לא מחלק אוכל לילדים ברחוב. אף אחד לא מתפרץ לבית של השכן כדי לעזור לו, גם כשזה מתחנן, ממש מתחנן, שלא יעניקו לו כל עזרה.
אז מה היא אומרת לעצמה?
אז היא מודה. לאלוהים. ולכולם.
וזה עושה לה טוב.
והיא משתגעת.
והיא חיה.
ולא שוכחת להתפלל ולקוות לשמוע שוב את המלים שבעלה אמר לה, אז בפרדס האחרון של תל אביב, בשעה האחרונה של הערב, בחודש האחרון לפני שנפרדה מהוריה, משהו שנשמע בדיוק כמו, "אני אוהב אותך, אנריקה, אוי, כמה שאני אוהב אותך, והלוואי שהריח הזה של הפרדס, והחיוך הנהדר שלך, והגומות, והידיים הארוכות, והלב שלי שדופק כמו משוגע, כי מה הוא יודע? מה הוא כבר יודע?... הלוואי שכל זה לא ייגמר. אף פעם. לעולם. אנריקה שלי, אנריקה יפה שלי".
לפנייה לכתב/ת 
