שתף קטע נבחר
 

חזון כבוד האדם

"חייו של סופר הם פעילות פגיעה, כמעט עירומה. אין מה לבכות על כך. הסופר בוחר בזאת, והוא תקוע עם בחירתו". הנאום שנשא הרולד פינטר בטקס קבלת פרס הנובל ב-2005

לרגל מותו, להלן הנאום אותו נשא הרולד פינטר בטקס קבלת פרס נובל ב-2005. הנאום לקוח מתוך "הרולד פינטר / אמנות, אמת ופוליטיקה – המחזות הפוליטיים ונאום פרס נובל". תרגם וערך: אברהם עוז, סדרת ושתי, הוצאת רסלינג, 2006, 141 עמודים

 

בשנת 1958 כתבתי את הדברים הבאים:

"אין הבחנות ברורות בין המציאותי לבלתי מציאותי, ולא בין האמיתי לכוזב. שום דבר אינו בהכרח אמיתי או כוזב; הוא עשוי להיות אמיתי וכוזב בו-זמנית".

אני מאמין שקביעוֹת אלה עודן בעלות משמעות, ועודן ישימות לחקר המציאות באמצעות האמנות. ולפיכך, כסופר, אני עדיין עומד מאחוריהן, אבל כאזרח אינני יכול להחזיק בהן. מה אמיתי? מה כוזב?

 

האמת בדרמה לעולם חומקת מידיך. לעולם אינך מוצא אותה, אך החיפוש אחריה הוא כפייתי. החיפוש הוא בבירור הדחף לפעולה. החיפוש הוא משימתך. ברוב המקרים אתה נתקל בָּאמת באפלה, מתנגש בה, או קולט דימוי או תמונה הנראים כצלם האמת, מבלי שתבחין שעשית זאת. אך האמת לאמיתה היא שלעולם אין למצוא אמת אחת ויחידה באמנות הדרמטית. ישנן אמיתות רבות. האמיתות הללו קוראות תיגר זו על זו, נרתעות זו מפני זו, משתקפות זו בזו, מתעלמות זו מזו, מתגרות זו בזו, עיוורות זו לזו. לעתים אתה חש כי אתה מחזיק את אֱמֶת הרגע בידך, ואז היא נשמטת מבין אצבעותיך ואובדת.

 

לעתים קרובות נשאלתי כיצד נוצָרים מחזותיי. איני יכול לומר. גם איני יכול אף פעם לתמצת את מחזותיי, אלא רק לומר שזה מה שקרה. זה מה שאמרו. זה מה שעשו.

מרבית המחזות נולדים מתוך שורה, מילה או דימוי. המילה, לרוב, מולידה דימוי. אביא שתי דוגמאות לשתי שורות שעלו בי לפתע, מן האין, ובעקבותיהן בא דימוי, ובעקבותיו באתי אני.

 

המחזות הם הביתה וימים עבַרו. השורה הפותחת את הביתה היא: "מה עשית עם המספריים?", השורה הראשונה של ימים עבַרו היא: "כהה".

בכל אחד משני המקרים לא היה לי מידע נוסף.


נאום נוקב, הרולד פינטר (צילום: AFP)

 

במקרה הראשון מישהו פשוט חיפש מספריים ודרש לדעת את מקום הימצאם ממי שחשד בו שגנב אותם. אבל לי היה ברור, איכשהו, שהאדם שאליו הופנתה הדרישה לא שָׂם על המספריים, וגם לא על השואל, לצורך העניין.

"כהה" נשמע לי תיאור של צבע שיער, צבע שיער של מישהי, בתשובה לשאלה. בכל אחד מן המקרים הרגשתי צורך עז להתחקות אחר העניין. זה היה מהלך חזותי, מעבר איטי מצל לאור.

 

כשאני כותב מחזה, אני תמיד קורא לדמויות קודם כול "אלף", "בית" ו"גימל".

במחזה שהפך להיות הביתה ראיתי אדם נכנס לחדר שומם ומפנה את שאלתו אל אדם צעיר ממנו היושב על ספה מכוערת וקורא עיתון של מירוצים. איכשהו חשתי ש"אלף" היה אב ו"בית" היה בנו, אבל לא הייתה לי הוכחה. קיבלתי אישור לכך זמן קצר לאחר מכן, כש"בית" (שאחר כך הפך להיות לֶנִי) אומר ל"אלף" (שאחר כך נהיה מקס): "אבא, אכפת לך אם אני אשנה את הנושא? אני רוצה לשאול אותך משהו. ארוחת הערב הזאת שאכלנו קודם, מה היה השם שלה? איך אתה קורא לה? למה אתה לא קונה כלב? אתה הרי טבח כלבים. ברצינות. אתה חושב שאתה מבשל בשביל עדר של כלבים". אז מכיוון ש"בית" קורא ל"אלף" "אבא", נראה לי הגיוני להניח שהם אב ובנו. היה ברור גם ש"אלף" הוא הטבח, והבישול שלו לא נחשב מצטיין. האם ניתן להסיק מזה שלא הייתה אמא? לא ידעתי. אבל, כמו שאמרתי לעצמי באותו זמן, תחילותינו אינן צופות את אחריתנו.

 

"כהה". חלון גדול. שמֵי ערב. גבר, "אלף" (שאחר כך יהיה דִילִי), ואשה, "בית" (שאחר כך תהיה קֵייט), יושבים ובידיהם כוסות משקה. "שמנה או רזה?", שואל הגבר. על מי הם מדברים? אבל אז אני רואה, ניצבת בחלון, אשה, "גימל" (שאחר כך תהיה אנה), באור אחר, גבה מופנה אליהם, שערה כהה.

 

זהו רגע מוזר, רגע בריאתן של דמויות שעד אותו הרגע לא היה להן קיום. מה שבא אחר כך הוא רגע תזָזי, לא בטוח, אפילו הזוי, אף על פי שלעתים הוא עשוי להפוך למפולת לא נשלטת. מעמדו של היוצר מביך למדיי. במובן ידוע הדמויות אינן ששות לקראתו. הדמויות מתנגדות לו, לא קל לחיות איתן, הן לא ניתנות להגדרה. אתה בוודאי לא מסוגל להכתיב להן. במידה ידועה אתה משחק איתן משחק אינסופי, חתול ועכבר, פרה עיוורת, מחבואים. אבל בסוף אתה מגלה שיש לך בידיים אנשים בשר ודם, בני אדם עם רצון ורגישות משל עצמם, העשויים ממרכיבים שאין בידך לשנותם, לשלוט בהם או לעוותם.

 

וכך נותרת השפה באמנות בגדר עסקה רב-משמעית, טובענית, טרמפולינה, בריכה קפואה העלולה להישבר תחתיך, היוצר, בכל רגע.

אך כפי שאמרתי, החיפוש אחר האמת אינו נעצר לעולם. אין להשהות אותו, אין לדחותו. יש להתעמת איתו, מיד, שם, בו ברגע.

 

תיאטרון פוליטי מציב מערכת בעיות שונה בתכלית. יש להימנע בכל מחיר מהטפה. חשוב לשמור על אובייקטיביות. יש להניח לדמויות לנשום את האוויר שלהן. היוצר מנוע מלהגביל אותן או לצמצם את פעולתן על מנת להשביע את טעמו, או עמדתו, או נטייתו. עליו להיות נכון לגשת אליהן ממגוון זוויות ראוּת, מקֶשת מלאה וחסרת מעצורים של נקודות מבט, אולי להפתיע אותן, לעתים, אך עם זאת להותיר בידן את החירות לפנות לאן שירצו. זה לא תמיד עובד. וסאטירה פוליטית, כמובן, אינה שומרת על אף אחד מן הכללים הללו, ולמעשה עושה בדיוק ההפך, שכן זהו ייעודה המפורש.

 

במחזה שלי מסיבת יום הולדת, אני סבור שאני מניח לקשת רחבה של אפשרויות לפעול בתוך יער עבות של בחירה לפני שאני מתמקד בברירת השעבוד.

שפת ההר איננו מתיימר למגוון פעולה שכזה. הוא נותר אלים, קצר ומכוער. אבל החיילים במחזה מפיקים מעט הנאה מזה. אנחנו נוטים לשכוח לעתים שהמְּענים משתעממים בקלות. הם זקוקים למעט בידור על מנת לרומם את רוחם. עדות לכך היו כמובן האירועים באבּו גראייב בבגדד. שפת ההר נמשך רק עשרים דקות, אבל יכול היה להימשך שעה אחר שעה, עוד ועוד, אותה מתכונת חוזרת שוב ושוב, עוד ועוד, שעה אחר שעה.

 

עפר ואפר, לעומת זאת, נראה לי מתרחש מתחת למים. אשה טובעת, ידה שלוחה אל על בין הגלים, שוקעת למצולות ונעלמת מן העין, מבקשת להגיע אל האחרים, אך אינה מוצאת איש, לא מעל ולא מתחת למים, מוצאת רק צללים, בבואות, צפות; האשה דמות אובדת בנוף טובע, אשה בלי מנוס מן הגזירה שדומה היה שנועדה רק לאחרים.

 

אולם באשר הם מתו, נגזר גם עליה למות.

השפה הפוליטית, בפי הפוליטיקאים, אינה מגיעה אל המחוזות האלה, שכן מרבית הפוליטיקאים, על פי העדות שבידינו, אינם מעוניינים בָּאמת אלא בַּכּוח ובשימור אותו כוח. כדי לשמר את אותו הכוח חייב הציבור להישאר באי-ידיעה, לחיות מתוך אי-ידיעת האמת, גם האמת על חייו שלו. על כן מה שסובב אותנו הוא מסכֶת שקרים עצומה, וממנה אנו ניזונים.


ג'ורג' וו. בוש בעיראק, מה היתה האמת? (צילום: רויטרס)

 

כפי שכל אחד בינינו יודע, ההצדקה לפלישה לעיראק הייתה שברשות סדאם חוסיין נמצאה כמות מסוכנת של אמצעי השמדה המונית, שבחלקם היו מוכנים לירי תוך 45 דקות, ולזריעת חורבן בל-ישוער. הובטח לנו שזוהי האמת. לא זו הייתה האמת. נאמר לנו שעיראק עמדה בקשר עם אל-קאעדה ונשאה בחלק מן האחריות לזוועה שהתחוללה בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001. הובטח לנו שזוהי האמת. לא זו הייתה האמת. נאמר לנו שעיראק היוותה איום על שלום העולם. הובטח לנו שזוהי האמת. לא זו הייתה האמת.

 

האמת היא משהו שונה בתכלית. האמת קשורה באופן שבו ארצות הברית רואה את תפקידה בעולם ובאופן שבו היא מבקשת לגלם את התפקיד הזה.

אך בטרם אשוב להווה, אני מבקש להתבונן בעבר הקרוב, וכוונתי למדיניות החוץ של ארצות הברית מאז תום מלחמת העולם השנייה. אני מאמין שחובה עלינו לבחון תקופה זו אפילו במידת עיון מוגבלת, שכן זה מה שמסגרת הזמן מניחה לנו כאן.

 

כולם יודעים מה התרחש בברית המועצות ובמזרח אירופה בתקופה שלאחר המלחמה: הברוטליות השיטתית, הזוועות הרוֹוחות, הדיכוי האכזרי של המחשבה החופשית. כל זה תועד ואומת במלואו.

אך טענָתי כאן היא שפשעיה של ארצות הברית באותה תקופה לא נודעו אלא באורח שטחי, לא כל שכן לא תועדו, לא כל שכן לא הוּכּרו, לא כל שכן לא הוכרזו כפשעים כלל ועיקר. אני מאמין שיש לדבר על כך, ושלָאמת יש משמעות רבה לגבי מצבו של העולם ברגע זה. גם אם היו כפופות לאילוצים מסוימים בשל קיומה של ברית המועצות, פעולותיה של ארצות הברית ברחבי העולם הבהירו בעליל שהיא סמוכה ובטוחה שיש בידה הרשאה גורפת לעשות ככל העולה על רוחה.

 

פלישה גלויה אל תחומה של מדינה ריבונית מעולם לא הייתה, למעשה, השיטה המועדפת על ארצות הברית. לרוב היא העדיפה את מה שתיארה כ"קונפליקט במתח נמוך". קונפליקט במתח נמוך פירושו שאלפי אנשים מתים בקצב איטי מכפי שהיה קורה לו הטלתָּ פצצה על ראשם במחי יד אחת. פירושו שאתה יכול לזרוע זיהום בלבה של הארץ, שאתה יכול לטעת גידול ממאיר ולהתבונן בהתפשטות הנמק. כשהאוכלוסייה הוכנעה – או הוכתה למוות – אותו דבר – וחבריך שלך, הצבא והתאגידים הגדולים יושבים לבטח בשלטון, אתה ניצב בפני המצלמות ומכריז שהדמוקרטיה ניצחה. זה היה מהלך שגרתי במדיניות החוץ של ארצות הברית באותן שנים.

 

הטרגדיה של ניקרגואה הייתה פרשה משמעותית. בחרתי להביא אותה כאן כדוגמה ניצחת להשקפתה של אמריקה על תפקידה בעולם, הן אז והן עכשיו.

 

נכחתי בפגישה בשגרירות ארצות הברית בלונדון בשנות ה-80 המאוחרות.

הקונגרס של ארצות הברית עמד להחליט אם להעניק עוד כסף לקוֹנטרָס במאבקם נגד מדינת ניקרגואה. הייתי חבר במשלחת שצידדה בעמדתה של מדינת ניקרגואה, אבל החבר החשוב ביותר באותה משלחת היה האב ג'וֹן מֶטקָאף. בראש הגוף האמריקאי עמד ריימונד זַייץ (אז המשנה לשגריר, ולימים השגריר בעצמו). האב מטקאף אמר: "אדוני, אני מופקד על קהילה בצפון ניקרגואה. אנשי הקהילה שלי בנו בית ספר, מרכז רפואי, מרכז תרבות. חיינו בשלום. לפני כמה חודשים תקף כוח של הקונטרס את הקהילה. הם הרסו הכול: את בית הספר, את המרכז הרפואי, את מרכז התרבות. הם אנסו אחיות ומורות, טבחו רופאים, באכזריות רבה. הם התנהגו כמו פראים. אנא פנה בדרישה לממשלת ארצות הברית שתפסיק את תמיכתה בפעילות הטרוריסטית המזעזעת הזאת".

 

לריימונד זייץ יצא שם של אדם רציונלי, אחראי ומתוחכם מאוד. מוערך מאוד בחוגים דיפלומטיים. הוא הקשיב, שתק, ואז דיבר, בכובד ראש מסוים. "כבוד האב", אמר, "הרשה לי לומר לך משהו. במלחמה, תמיד סובלים חפים מפשע". השתררה דממה קפואה. התבונַנו בו. הוא לא זע.

 

חפים מפשע, אכן, תמיד סובלים.

 

לבסוף אמר מישהו: "אבל במקרה הזה, 'חפים מפשע' הם קורבנות של זוועה מעוררת חלחלה הממומנת על ידי ממשלתך, אחת מני רבות. אם הקונגרס יאשר לקונטרס עוד כסף, עוד זוועות כאלה יוסיפו להתרחש, לא? האם הממשל שלך אינו אשם, לפיכך, בתמיכה במעשי רצח והרס המכוונים נגד אזרחי מדינה ריבונית?".

 

זייץ לא זז מעמדתו: "אינני מסכים שהעובדות שהוצגו תומכות בקביעותיך", אמר.

כשקמנו לצאת מן השגרירות אמר לי אחד היועצים האמריקאים שהוא נהנה ממחזותיי. לא עניתי.

עליי להזכירכם שבאותו זמן השמיע הנשיא רייגן את ההצהרה הבאה: "הקונטרס הם המקבילה המוסרית של האבות המייסדים שלנו".

 

ארצות הברית תמכה במשטר הרודנות של סוֹמוזָה בניקרגואה מעל ארבעים שנה. אנשי ניקרגואה, בהנהגת הסנדיניסטים, הפילו את המשטר העריץ הזה ב-1979, מהפכה עממית עוצרת נשימה.

הסנדיניסטים היו רחוקים משלמוּת. גם הם נהגו במידה לא מעטה של שחצנות, והפילוסופיה הפוליטית שלהם הכילה לא מעט יסודות סותרים. אבל הם היו נבונים, רציונליים ותרבותיים. הם שמו להם למטרה לכונן חברה יציבה, הוגנת, פלורליסטית. עונש המוות בוטל. מאות אלפי איכרים מוכי רעב שבו לחיים. ליותר מ-100 אלף משפחות ניתנה הזכות להחזיק באדמות. נבנו אלפיים בתי ספר. מסע הסברה מרשים במיוחד למען לימוד קרוא וכתוב צמצם את האנאלפביתיות במדינה לכדי פחות משביעית האוכלוסייה. הוכרז חינוך חינם. הוקמו שירותי רפואה חינם. תמותת תינוקות הצטמצמה בשליש. הפּוֹליוֹ הובס כליל.

 

ארצות הברית הוקיעה את ההישגים האלה כחתרנות מרקסיסטית/לניניסטית. בעיני הממשל של ארצות הברית התבצעה שם דוגמה מסוכנת. אם יוּתר לניקרגואה לקיים נורמות בסיסיות של צדק חברתי וכלכלי, אם יותר לה להעלות את רמת השירותים הרפואיים והחינוך ולהשיג אחדות חברתית וכבוד עצמי לאומי, הרי מדינות שכנות ישאלו אותן שאלות ויעשו דברים דומים. באותם ימים ניכרה כמובן התנגדות עזה למצב הקיים באל סלבדוֹר.

 

דיברתי קודם על "מסכת שקרים" הסובבת אותנו. הנשיא רייגן נהג לתאר את ניקרגואה כ"מרתף עינויים טוטליטרי". תיאור זה היה מקובל בדרך כלל על התקשורת, לא כל שכן על הממשלה הבריטית, כהערה מדויקת והוגנת. אך לאמיתו של דבר לא הייתה כל עדות לקיומן של יחידות חיסול תחת הממשל הסנדיניסטי. לא הייתה כל עדות לעינויים. לא הייתה כל עדות לאלימות צבאית שיטתית או רשמית. אנשי דת לא נרצחו בניקרגואה. למעשה, שלושה אנשי דת שימשו כשרים בממשלה, שני כמרים ישועים ומיסיונר מארינוֹלי. מרתפי העינויים הטוטליטריים נמצאו למעשה בקרבת מקום, באל סלבדור וגואטמלה השכנות. ארצות הברית הפילה את הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של גואטמלה ב-1954, ועל פי ההערכה, למעלה מ-200 אלף בני אדם נפלו קורבן לעריצותן של הדיקטטורות הצבאיות ששלטו במדינה מאז.

 

שישה מבחירי הישועים בעולם נרצחו באכזריות באוניברסיטה של מרכז אמריקה בסן סלבדור ב-1989 בידי גדוד של חטיבת אלקאטל שאומן בפורט בֶּנינג, ג'ורג'יה, ארצות הברית. אותו אדם אמיץ לב ביותר, הארכיבישוף רוֹמֶרוֹ, נרצח בשעה שערך את המיסה. על פי ההערכה, 75 אלף בני אדם מתו. מדוע הרגו אותם? הרגו אותם מכיוון שהם האמינו שחיים טובים יותר אפשריים וניתנים להשגה. האמונה הזאת הגדירה אותם מיד כקומוניסטים. הם מתו מכיוון שהעזו לערער על המצב הקיים, הנוף האינסופי של עוני, מחלות, השפלה ודיכוי, שהיו מנת חלקם הבלעדית מיום לידתם.

 

ארצות הברית הפילה בסופו של דבר את השלטון הסנדיניסטי. לאחר כמה שנים והתנגדות לא מעטה, הצליחו לבסוף התנכלות כלכלית חסרת מעצורים ו-30 אלף הרוגים לשבור את רוחם של בני ניקרגואה. שוב היו אנשיה מותשים ומוכי עוני. בתי ההימורים שבו לפרוח בארץ. שירותי בריאות חינם וחינוך חינם פסקו. העסקים הגדולים שבו בגדול. ה"דמוקרטיה" ניצחה.

 

אבל ה"מדיניות" הזאת לא הוגבלה בשום פנים לאמריקה המרכזית בלבד. היא התבצעה ברחבי העולם כולו. לא היה לה סוף. וכאילו לא הייתה מעולם.

 

ארצות הברית טיפחה, ובמקרים רבים אף הולידה, כל משטר רודנות צבאי ימני בעולם מאז סוף מלחמת העולם השנייה. כוונתי לאינדונזיה, יוון, אורוגוואי, ברזיל, פרגוואי, האיטי, טורקיה, הפיליפינים, גואטמלה, אל סלבדור, וכמובן, צ'ילה. הזוועה שחוללה ארצות הברית בצ'ילה בשנת 1973 לעולם לא תכופר ולא תיסלח.


"ארצות הברית טיפחה והולידה כל משטר רודנות"

 

מאות אלפי מעשי הרג התרחשו בארצות הללו. האם התרחשו? והאם בכל המקרים אפשר לייחס אותם למדיניות החוץ של ארצות הברית? התשובה היא כן, הם התרחשו, ואפשר לייחס אותם למדיניות החוץ של ארצות הברית. אבל לא תוכלו לדעת זאת.

 

זה לא קרה מעולם. דבר לא קרה מעולם. אפילו בשעה שהדברים קרו, הם לא קרו. זה לא שינה דבר. לא היה בזה שום עניין. פשעיה של ארצות הברית היו שיטתיים, רצופים, מרושעים, חסרי חמלה, אבל רק מעטים דיברו עליהם. צריך לתת את הקרדיט הזה לאמריקה. היא הגיעה לרמות קליניות של תמרוני כוח ברחבי העולם בעוד היא מתחזה לחיל המשמר של הטוב העולמי. הצלחה מבריקה, אפילו שנונה, של פעולה היפנוטית.

 

אני מודיע לכם שארצות הברית היא ללא ספק ההצגה הכי מוצלחת בשטח. ככל שהיא אלימה, אדישה, שופעת בוז, חסרת חמלה, היא גם מבריקה ביותר. בתור סוכנת מכירות היא יחידה במינה, והסחורה המְּכִירה ביותר שלה היא אהבה עצמית. זה שילוב מנצח. הקשיבו לכל נשיאי ארצות הברית בטלוויזיה מבטאים את המילים "האומה האמריקאית", כמו למשל במשפט "אני אומר לאומה האמריקאית שהגיע הזמן להתפלל ולהגן על זכויותיה של האומה האמריקאית ואני מבקש מן האומה האמריקאית לתת אמון בנשיא שלה לקראת הפעולה שהוא עומד לבצע בשם האומה האמריקאית".

 

אסטרטגיה זוהרת ממש. השימוש בשפה נועד למעשה להשעות את המחשבה. המילים "האומה האמריקאית" מספקות כרית מרגיעה ולוטפת של ביטחון. לא צריך לחשוב. רק תתרווח לאחור על הכרית. הכרית אולי מחניקה את האינטליגנציה ואת החשיבה הביקורתית שלך, אבל היא כל כך נוחה ורוגעת. זה לא כולל כמובן את 40 מיליון האנשים החיים מתחת לקו העוני ואת שני מיליוני הגברים והנשים הכלואים בגוּלאג הרחב של בתי הכלא הפרוש על פני ארצות הברית.

 

ארצות הברית אינה מייחסת עוד חשיבות לקונפליקט במתח נמוך. היא אינה רואה טעם עוד בשתיקה, או אפילו בערמומיות. היא פורשת את קלפיה על השולחן ללא חשש או משוא פנים. היא פשוט לא שמה על האו"ם, על החוק הבינלאומי, או על המחאה הביקורתית, אשר אותם היא רואה כחסרי אונים ולא רלוונטיים. ויש לה גם את הגְדי הפרטי שפועֶה ונשרך אחריה, קשור בחבל, הלוא היא בריטניה הגדולה, הכנועה והפתטית.

 

מה קרה לרגישות המוסרית שלנו? האם בכלל הייתה לנו כזאת אי פעם? מה פשר המילים הללו? האם הן מתייחסות למושג שכמעט ולא נמצא בשימוש בימינו – מצפון? מצפון שעניינו לא רק מעשינו שלנו, אלא לקיחת אחריות משותפת על מעשיהם של אחרים? כל זה מת ואיננו? הביטו על מפרץ גוונטאנמו. מאות אנשים עצורים ללא משפט למעלה משלוש שנים, ללא ייצוג משפטי או הליכים סדורים, עצורים מנהליים לתמיד. המתקן הבלתי חוקי בעליל הזה מופעל בהתרסה כנגד אמנת ז'נבה. הוא לא רק נסבל, אלא פועל תוך התעלמות כמעט מוחלטת מצד מה שקרוי "הקהילה הבינלאומית".

 

השערורייה הנפשעת הזאת מתבצעת על ידי מדינה המכריזה על עצמה "מנהיגת העולם החופשי". האם אנחנו זוכרים את אלה היושבים במפרץ גוונטאנמו? מה אומרת עליהם התקשורת? הם נזכרים מדי פעם – ידיעה קטנה בעמוד 6. הם הוטלו לשטח הפקר שממנו למעשה אולי לא יחזרו לעולם. ברגע זה רבים מהם שובתים רעב, מוזנים בכפייה, בכללם תושבים בריטיים. אין שום דבר מרגיע בהליכים האלה של הזנה בכפייה. לא סמי הרגעה, לא הרדמה. רק שפופרת תקועה לך באף ישר לתוך הגרון. אתה מקיא דם. זה עינוי. מה אמר על זה שר החוץ הבריטי? לא כלום.

 

למה לא? כי ארצות הברית אמרה: לבקר את התנהגותנו במפרץ גוונטאנמו הוא אקט בלתי ידידותי. אתם או איתנו או נגדנו. אז בְּלֵייר משתתק. הפלישה לעיראק הייתה מעשה שודדים, מעשה בוטה של טרור מדיני, המפגין זלזול מוחלט בעיקרון של חוק בינלאומי. הפלישה הייתה פעולה צבאית שרירותית שהתבצעה בהשראת סדרה של שקרים על גבי שקרים ותמרון גס של התקשורת ולפיכך של הציבור, מבצע שתכליתו הייתה לבצר את השליטה הצבאית והכלכלית האמריקאית במזרח התיכון במסווה – כמוצא אחרון, לאחר שכל ההצדקות האחרות כשלו בניסיון הצדקתן – של שחרור. הכרזה מעוררת פלצות של כוח צבאי הנושא באחריות למותם ולנכותם של אלפים על גבי אלפים של חפים מפשע.

 

הבאנו עינויים, פצצות מִצרר, אורניום מדולל, אינספור מעשים של רצח שרירותי, סבל, השפלה ומוות לעם העיראקי ואנו מכנים זאת "הבאנו חירות ודמוקרטיה למזרח התיכון".

 

כמה אנשים עליך להרוג בטרם תענה להגדרה של רוצח המונים ופושע מלחמה? 100 אלף? די והותר, אני סבור. לכן יהיה זה מן הצדק שבּוּש ובלייר יובאו למשפט בפני בית הדין הבינלאומי לצדק. אבל בוש היה פיקח. הוא לא אשרר את בית הדין הבינלאומי לצדק. לפיכך אם חייל או לצורך העניין פוליטיקאי אמריקאי כלשהו ימצא את עצמו בתא הנאשמים, הזהיר בוש שישלח את המַרינס. לעומתו, טוני בלייר דווקא אשרר את בית הדין, ולפיכך הוא זמין לעמוד לדין. אנו יכולים לספק לבית הדין את כתובתו, אם נתבקש: רחוב דאונינג מס' 10, לונדון.

 

מוות בהקשר זה אינו רלוונטי. בוש ובלייר רואים במוות דבר זניח. לפחות 100 אלף עיראקים נהרגו מהפצצות ומטילים אמריקאיים עוד בטרם החלה ההתקוממות העיראקית. אנשים אלה הנם חסרי חשיבות. מותם אינו קיים. הם שקופים. הם אינם רשומים אפילו כמתים. "איננו עוסקים במניין גופות", אמר הגנרל האמריקאי טוני פרָנקס.

 

זמן קצר לאחר הפלישה התפרסמה תמונה בעמוד השער של כמה עיתונים בריטיים, ובה נראה טוני בלייר מנשק את לחיו של ילד עיראקי קטן. "ילד אסיר תודה", נאמר בכיתוב. כמה ימים לאחר מכן נדפסו סיפור ותמונה, בעמוד פנימי, של ילד אחר בן ארבע, קטוע זרועות. משפחתו נהרגה מפגיעת טיל. הוא היה הניצול היחיד. "מתי אקבל את הזרועות שלי בחזרה?" הוא שאל. הסיפור הושמט.

 

טוני בלייר לא חיבק אותו בזרועותיו, וגם לא את גופו של ילד פגוע אחר, וגם לא שום גוף של גופה שותתת דם. דם הוא לכלוך. הוא מלכלך לך את החולצה ואת העניבה כשאתה נושא נאום גלוי לב בטלוויזיה.

אלפיים ההרוגים האמריקאים מהווים מבוכה גדולה. הם נשלחים אל קברם באפלה. הלוויות נערכות בחשאי, למנוע שערוריות. הנכים מרקיבים במיטותיהם, חלקם לשארית חייהם. וכך ההרוגים והנכים מרקיבים במשותף, בתוך קברים שונים זה מזה.

 

הנה קטע מפואמה מאת פּאבְּלוֹ נֶרוּדָה, "אני מסביר כמה דברים":

 

וּבֹקֶר אֶחָד הַכֹּל בָּעַר,

בֹּקֶר אֶחָד לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ

עָלוּ מִן הָאָרֶץ

מְאַכְּלוֹת בְּנֵי אָדָם

וּמֵאָז אֵשׁ,

וַאֲבַק שְׂרֵפָה מֵאָז,

וּמֵאָז דָּם.

בִּרְיוֹנִים וּמְטוֹסִים וְחֵילוֹת הַמּוּרִים,

בִּרְיוֹנִים וְטַבְּעוֹת-חוֹתָם וְרוֹזְנוֹת,

בִּרְיוֹנִים וּנְזִירֵי שְׁחוֹר יוֹרְקִים בְּרָכָה

מִשָּׁמַיִם בָּאוּ לַהֲרֹג יְלָדִים

וְעַל פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת דַּם יְלָדִים

זָרַם לוֹ פָּשׁוּט, כְּמוֹ דַּם יְלָדִים.

 

תַּנּים שֶּׁתַּנִּים יָבוּזוּ לָהֶם

אֲבָנִים קוֹץ יָבֵשׁ יְכַרְסֵם וְיִירַק

צִפְעוֹנִים שֶׁהַצֶּפַע יִמְאַס בָּם

 

מוּל פְּנֵיכֶם רָאִיתִי הַדָּם

שֶׁל סְפָרַד מִתְקוֹמֵם בְּגֵאוּת

לְהַטְבִּיעַ אֶתְכֶם בְּגַל אֶחָד

שֶׁל גָּאוֹן וְשֶׁל סַכִּינִים.

 

גֶּנֶרָלִים

בּוֹגְדִים:

תִּרְאוּ אֶת בֵּיתִי הַמֵּת,

תִּרְאוּ אֶת סְפָרַד הַשְּׁבוּרָה,

אֲבָל מִכָּל בַּיִת מֵת תָּקוּם מַתֶּכֶת

בִּמְקוֹם פְּרָחִים

מִכָּל נֶקֶב כַּדּוּר בִּסְפָרַד

תָּקוּם סְפָרַד

מִכָּל יֶלֶד מֵת יָקוּם רוֹבֶה עִם עֵינַיִם

מִכָּל פֶּשַׁע אָיֹם יִוָּלְדוּ כַּדּוּרִים

שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם יִמְצְאוּ מַטָּרָה

בְּלֵב לִבְּכֶם.

 

תִּשְׁאָלוּ: לָמָּה לֹא תְּדַבֵּר שִׁירָתוֹ

עַל חֲלוֹמוֹת, עַל עָלִים,

עַל הָרֵי הַגַּעַשׁ הַגְּדוֹלִים שֶׁל אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ?

 

בּוֹא תִּרְאֶה אֶת הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת

בּוֹא תִּרְאֶה

הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת

בּוֹא תִּרְאֶה

הַדָּם בָּרְחוֹבוֹת.

 

אני מבקש להבהיר במפורש שכשאני מצטט מן הפואמה של נֶרוּדה, אין בכוונתי בשום פנים להשוות את ספרד הרפובליקנית לעיראק של סדאם חוסיין. אני מצטט את נרודה משום שבכל השירה בת זמננו לא מצאתי תיאור כה חזק ונוקב של הפצצות אזרחים.

 

אמרתי קודם שארצות הברית נוהגת היום בגילוי לב מוחלט כשהיא פורשת את קלפיה על פני השולחן. בדיוק כך. המדיניות הרשמית המוצהרת שלה מוגדרת היום כ"שליטה כלל-עולמית". הניסוח אינו שלי – הוא שלהם. "שליטה כלל-עולמית" פירושה שליטה ביבשה, בים, באוויר ובחלל, ובכל המשאבים הנלווים.

 

ארצות הברית מחזיקה כיום ב-702 מתקנים צבאיים ברחבי העולם ב-132 מדינות, לצד היוצא מן הכלל המכובד של שבדיה, כמובן. איננו יודעים כיצד הגיעו לשם, אבל הם שם. עובדה.

 

ברשות ארצות הברית מצויים 8,000 ראשי חץ גרעיניים פעילים ומבצעיים. אלפיים מתוכם מצויים בדרגת כוננות עליונה, זמינים לשיגור בהתראה של 15 דקות. היא מפתחת מערכות חדשות של עוצמה גרעינית, הידועות בשם "מחריבות בונקרים". הבריטים, תמיד משתפי פעולה, מתכוונים להחליף את הטיל הגרעיני שלהם, הטרידֶנט. מי, אני תוהה, נמצא אצלם על הכוונת? אוסאמה בן-לאדן? אתם? אני? פלוני אלמוני? סין? פריז? מי יודע? מה שאנחנו כן יודעים הוא שהשיגעון האינפנטילי הזה – ההחזקה והאיום בשימוש בכלי נשק גרעיניים – מושרש בלב לבה של המחשבה הפוליטית האמריקאית כיום. עלינו להזכיר לעצמנו שארצות הברית מצויה במתח צבאי קבוע ואינה מראה כל סימן שהיא מתכוונת להפיג אותו.

 

אלפים רבים ואף מיליוני בני אדם בארצות הברית עצמה כבר מביעים בחילה, בושה וזעם לנוכח פעולות הממשל שלהם, אולם במצב העניינים הנוכחי אין הם מהווים כוח פוליטי של ממש – עדיין. אבל החרדה, חוסר הביטחון והפחד הגוברים לנגד עינינו מדי יום בארצות הברית אינם עומדים להיעלם.

 

ידוע לי שלנשיא בוש יש הרבה כותבי נאומים מיומנים ביותר, אך אני מבקש להתנדב למשימה בעצמי. אני מציע את הנאום הקצר הבא, אשר אותו יוכל לשאת בטלוויזיה בפני האומה. אני רואה אותו חמור סבר, שערו מסורק בקפידה, רציני, מנצח, גלוי לב, לרוב מוליך שולל, לעתים מעווה פניו בחיוך אירוני, מצודד משהו, גבר גבר.

 

"אלוהים הוא טוב. אלוהים הוא גדול. אלוהים הוא טוב. אלוהים שלי הוא טוב. אלוהים של בן-לאדן הוא רע. אלוהים שלו הוא רע. אלוהים של סדאם היה רע, אלא שלא היה לו אלוהים. הוא היה ברברי. אנחנו לא ברברים. אנחנו לא כורתים ראשים של בני אדם. אנחנו מאמינים בחֵירות. כך גם אלוהים. אני לא ברברי. אני המנהיג הנבחר-דמוקרטית של דמוקרטיה שוחרת חירות. אנחנו חברה רבת-חמלה. אנו מעניקים כיסא חשמלי רב-חמלה וזריקת רעל רבת-חמלה. אנו אומה גדולה. אני לא רודן. הוא רודן. אנחנו לא ברברים. הוא ברברי. והוא ברברי. כולם ברברים. יש לי סמכות מוסרית. רואים את האגרוף הזה? זאת הסמכות המוסרית שלי. ואל תשכחו את זה".

 

חייו של סופר הם פעילות פגיעה, כמעט עירומה. אין מה לבכות על כך. הסופר בוחר בזאת, והוא תקוע עם בחירתו. אבל נכון לומר שאתה פרוץ לכל רוח, וכמה מאותן רוחות מקפיאות בעליל. אתה נמצא לבדך, תלוי על בלימה. אתה חשוף ללא מקלט, ללא חסות – אלא אם כן תשקר, ובמקרה כזה בנית לעצמך חסות משלך, או אז, ניתן לומר, הפכת לפוליטיקאי.

 

דיברתי לא מעט על מוות הערב. אצטט עכשיו פואמה משלי הקרויה "מוות".

 

אֵיפֹה נִמְצָא גּוּף הַמֵּת?

מִי מָצָא אֶת הַגּוּף הַמֵּת?

גּוּף הַמֵּת הָיָה מֵת כְּשֶׁנִּמְצָא?

אֵיךְ נִמְצָא גּוּף הַמֵּת?

 

מִי הָיָה גּוּף הַמֵּת?

 

מִי אָבִיו אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אָחִיו

אוֹ דּוֹדוֹ, אֲחוֹתוֹ, אוֹ אִמּוֹ אוֹ בְּנוֹ

שֶׁל הַגּוּף הַזָּנוּחַ הַמֵּת?

 

גּוּף הַמֵּת הָיָה מֵת כְּשֶׁנִּזְנַח?

הוּא נִזְנַח, הַגּוּף הַמֵּת?

מִי זָנַח אֶת גּוּף הַמֵּת?

 

עֵירֹם הָיָה, גּוּף הַמֵּת, אוֹ נָכוֹן וְלָבוּשׁ לְמַסָּע?

 

עַל פִּי מָה הִכְרַזְתֶּם עַל מוֹת גּוּף הַמֵּת?

הִכְרַזְתֶּם עַל מוֹת גּוּף הַמֵּת?

עַד כַּמָּה הִכַּרְתֶּם אֶת גּוּף הַמֵּת?

אֵיךְ יָדַעֲתֶּם שֶׁגּוּף הַמֵּת מֵת?

 

רְחַצְתֶּם אֶת גּוּף הַמֵּת?

עֲצַמְתֶּם אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו?

קְבַרְתֶּם אֶת הַגּוּף?

הִשְׁאַרְתֶּם אוֹתוֹ זָנוּחַ?

נְשַׁקְתֶּם לַגּוּף הַמֵּת?

 

כשאנו מביטים במראה אנחנו סבורים כי הבבואה הנשקפת אלינו היא מדויקת. אך אם נזוז מילימטר אחד התמונה תשתנה. אנו מתבוננים למעשה בקֶשת השתקפויות אינסופית. אך לעתים חייב הסופר לנפץ את המראה – כי רק מן העבר האחר של המראה ניבטת אלינו האמת.

 

אני מאמין שלמרות הסיכונים העצומים הניצבים בפנינו כיום, הרי נחישות אינטלקטואלית עזה, נועזת, עיקשת ובלתי מתפשרת שלנו, כאזרחים, להגדיר את האמת הנכוחה של חיינו, ושל החברות שאנו חיים בתוכן, היא משימה ראשונה במעלה המוטלת על כולנו. זוהי, למעשה, מחויבות הכרחית.

 

אם נחישות כזו לא תתגלם בחזון הפוליטי שלנו, אין כל תקווה שיתחדש בנו מה שכמעט אבד לנו – כבוד האדם.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים