שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עזה, הקרב שאינו נגמר

    מי שאינו לומד מן ההיסטוריה נדון לחזור עליה, בעקבות פתיחת המערכה בדרום, אנציקלופדיה ynet מציגה, מ-1948 עד 2008, כך ניסתה ישראל לפתור את "בעיית עזה"

    מאז הקמתה של מדינת ישראל היוותה רצועת עזה פעמים רבות בעיה בטחונית קשה עבור ישראל. בהתאם לכך אין פלא כי לאורך השנים פעל צה"ל מאות פעמים בשטח הרצועה בנסיון לתת פתרון צבאי ל"בעיית עזה" ולשים קץ לפעולות האלימות נגד אזרחי ישראל שיצאו משטחה. לפניכם סקירת האירועים המרכזיים בתולדות הפעילות הצבאית בבוץ העזתי.

     

    תחנה ראשונה - מלחמת העצמאות

    בתוכנית החלוקה של האו"ם (1947) נכללה רצועת עזה בתחומי המדינה הערבית. במלחמת העצמאות (1947 – 1949) שימשה רצועת עזה בסיס לצבא המצרי בפלישתו לשטחי מדינת ישראל. במהלך המלחמה נערכו בתחומי עזה שני מבצעים עיקריים: "מבצע יואב" (אוקטובר 1948) ו"מבצע חורב" (דצמבר 1948 – ינואר 1949), אולם עיקר המאמץ רוכז ביעדים אחרים בנגב, והפעולות ברצועה נערכו בעיקר למטרות הסחה וריתוק כוחות מצריים. בתקיפות שותפו מטוסי חיל האוויר וספינות חיל הים. לקראת סופה של המלחמה נתקבלה החלטה בצמרת צה"ל להשמיד את הכוחות המצריים בתוך הרצועה, אך הפסקת האש מנעה את הפעולה. היישוב היהודי היחיד שהוקם בתחומי הרצועה, כפר דרום (1946), פונה במהלך הלחימה.

     

    בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל למצרים (פברואר 1949) נקבעו גבולותיה של רצועת עזה – גבולות התקפים גם כיום: אורכה כ-40 ק"מ ורוחבה נע בין 6 ל-14 ק"מ. שטחה הכולל נאמד ב-378 קמ"ר. הרצועה הוכרזה כאזור מפורז בחסות האו"ם, אולם למרות זאת התבססה בה שליטה מצרית (תחת ממשל צבאי וללא ריבונות מצרית רשמית). באותה שנה היה מספר תושבי הקבע ברצועה כ-60,000 איש ועוד כ-165,000 פליטים ערבים שנמלטו וגורשו אליה במהלך המלחמה.

     

    תחנה שניה - הפדאיון ומלחמת סיני

    "הפעולה הישראלית שנעשתה לאחר ימים של התאפקות נוכח התגרות חריפה, ננקטה למען יהא ברור כי מסע של שפיכות דמים ומעשי הרס אינו יכול להימשך זמן רב ללא עונש". דובר משרד החוץ הישראלי, יום לאחר פעולת צה"ל בשטח רצועת עזה, ספטמבר 1955.

     

    עם תום מלחמת העצמאות נשמר השקט ברצועה לזמן קצר בלבד. המצרים הקימו יחידה פלסטינית בלתי רשמית שכונתה "פדאיון" שאנשיה הסתננו ליישובי הנגב ומישור החוף הדרומי ועסקו בירי לעבר כלי רכב, בהנחת מוקשים ומטעני חבלה ובגרימת נזק לרכוש. הפעולה הקטלנית הראשונה של הפדאיון היתה בדצמבר 1951 ובמשך 5 השנים הבאות ביצעו אנשי הפדאיון מאות התקפות שהביאו למותם של עשרות רבות של אזרחים ישראלים ולפציעתם של מאות.

     

    ישראל הגיבה על פעולות אלה במבצעים צבאיים אשר כונו "פעולות גמול". בעקבות ריבוי פעולות ההסתננות לשטח ישראל, יצא צה"ל בפברואר 1955 למבצע גבול נרחב שהביא לאבדות כבדים בקרב המצרים. "פעולת עזה" סימלה מפנה חשוב, שכן במהלכה תקף צה"ל במישרין מתקן של הצבא המצרי ברצועת עזה; עד אז כוונו כמעט כל הפעולות כנגד מטרות פלסטיניות. מספר חודשים לאחר מכן, מצא את מותו בפעולה מתוחכמת של מערכת הביטחון הישראלית, איש מודיעין מצרי בכיר שעסק בהפעלת הפדאיון.

     

    פעולות הפדאיון היו מן הגורמים לפתיחתה של מלחמת סיני באוקטובר 1956. במהלך המלחמה נכבש חצי האי סיני והרצועה נכנעה לידי כוחות צה"ל כמעט ללא התנגדות. במקום הונהג משטר צבאי אך השליטה הישראלית ברצועה בעזה נמשכה מספר חודשים בלבד: בלחץ כבד של ארה"ב וברה"מ נאלצה ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה. לאחר הנסיגה נקבע כי הרצועה תהיה מפורזת, והוצב בה כוח חירום של האו"ם.

     

    תחנה שלישית - מלחמת ששת הימים

    "לישראל יש היסטוריה ארוכה הקשורה בעזה. היא שהתישה את שמשון הגיבור והוא שגררה איתו אלי מוות". משה דיין מתייחס לכיבוש הרצועה במלחמת ששת הימים.

     

    בשנים 1957 – 1967 נהנתה חזית הדרום משקט יחסי ומתחום הרצועה יצאו פעולות טרור בודדות. עם פרוץ מלחמת ששת הימים (יוני 1967) ביקשו צמרת צה"ל ומערכת הביטחון להימנע מכיבוש הרצועה, אולם לאחר שבתחילת הלחימה פתחו המצרים בהפגזה כבדה מתוך הרצועה על יישובים ישראליים, ניתנה ההוראה לכובשה. ההשתלטות על הרצועה הושלמה לאחר זמן קצר, לא בלי אבדות כבדות שהסבו שתי חטיבות פלסטיניות וכוחות שריון וארטילריה מצריים לכוחות צה"ל, בעיקר בקרבת רפיח.

     

    לאחר מלחמת ששת הימים הנהיגה ישראל בשטח הרצועה ממשל צבאי (בדומה לשטחי יהודה ושומרון). באותה תקופה מנתה אוכלוסיית הרצועה כבר 400,000 איש וצפיפות האוכלוסייה בכמה מקומות הגיעה ליותר מ-1,000 איש לקמ"ר. זמן לא רב לאחר הכיבוש הוקמו יישובים ישראלים בשטח הרצועה, בהתאם למדיניות מכוונת של ממשלת ישראל לחזק את השליטה ברצועה ולשפר את השליטה הבטחונית בה. מיקומם של היישובים נקבע בהתאם לכך, במקומות אסטרטגיים בסמוך לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית.

     

    תחנה רביעית - טרור ברצועה

    "אנחנו פגענו באותם אנשים שעסקו באלימות ישירה. פגענו בהם והרתענו אחרים מלהצטרף לקבוצות האלה". מאיר דגן, על פעילות סיירת רימון בעזה בשנות ה-70.

     

    זמן לא רב לאחר תום המלחמה גברה פעילותם של ארגוני טרור פלסטיניים, רובם כפופים לאש"ף, ומצב הביטחון ברצועה התדרדר במהירות. ב-1971, עם התגברות ההתקפות שהביאו לפציעת ולמותם של עשרות ישראלים, החליטה ממשלת ישראל לפעול בתקיפות לחיסול קיני הטרור. בפעולות צה"ל נגד הארגונים הופעלה טקטיקה של "גרילה נגד גרילה", אותה הנהיג אלוף פיקוד דרום דאז, אריאל שרון.

     

    שיטת הפעולה כללה הפעלת כוחות זעירים (דוגמת סיירת רימון), מארבים, לחץ בלתי פוסק ומודיעין מעולה. דעיכת הטרור היתה איטית אך עקבית: מאות מחבלים נהרגו, נתפסו או הסגירו את עצמם, ובסוף 1971 חזר השקט היחסי לשרור ברצועה. רגיעה זו, למעט מספר פיגועים חבלניים והפגנות אזרחים, נמשכה במהלך שנות ה-70 ובמחצית הראשונה של שנות ה-80.

     

    תחנה חמישית - אנתיפאדה מס. 1

    "הפעם הכל היה אחרת, עזה היתה יותר צפופה, הפלסטינאים היו אחרים, אנחנו הייינו אחרים. כבר לא אמרו שצריך להחזיר את השד לבקבוק כמו בשנות ה-70, אלא 'להשיב את הסדר'". סגן הרמטכ"ל גבי אשכנזי, על מאורעות האנתיפאדה הראשונה, 2004.

     

    ב-1987 פרצה האנתיפאדה בגדה המערבית ובעזה, ומאותה העת התקיימה ברצועה התנגדות עקבית (אך ברמות משתנות) לכיבוש הישראלי. פעולות האנתיפאדה לבשו אופי עממי, שהתבטא בפעולות מחאה לא מאורגנות בדרגות אלימות שונות וכן בשביתות תכופות. במקביל למחאות אלה בוצעו ברצועה מאות פיגועים שהתאפיינו בירי, בהטלת רימונים, בשימוש בפצצות ובשימוש בנשק קר. תגובת צה"ל לאירועים התאפיינה בפיזור ההפגנות באמצעים שונים (כדורי גומי, אלות, חצציות וכו'), שימוש מרוסן בנשק חם מול המפגינים, הפעלת אמצעי ענישה קולקטיביים (עוצר, מחסומים וכו') והפעלת כוחות מיוחדים, כגון יחידות מסתערבים ומעצר פעילי טרור. תועלתה של פעילות צה"ל לדיכוי האנתיפאדה שנויה במחלוקת, עם זאת ניתן לקבוע כי פעולות המחאה והאלימות נמשכו בעוצמה לכל אורך שנות האנתיפאדה.

     

    במאי 1994, במסגרת הסכמי אוסלו (הסכם "עזה ויריחו תחילה"), הועברה הרצועה לריבונות חלקית של הרשות הפלסטינית, למעט שטחי היישובים היהודיים. השליטה בגבולות הרצועה וכן מספר סמכויות ביטחוניות ואזרחיות נשארו בידי צה"ל. במהלך השנים לאחר מכן שימשה הרצועה פעמים רבות כבסיס יציאה לפעולות טרור בשטח ישראל וביישובים היהודיים ברצועה.

     

     ב-1996, בעקבות גל פיגועי טרור בשטח ישראל שמבצעיו (בחלקם) יצאו משטח הרצועה, הוקמה בין ישראל לרצועה גדר הפרדה בטחונית אשר כללה אמצעי תצפית ומעקב משוכללים. פעילות צה"ל לאורך הגדר הביאה לצמצום ניכר בפעולות הטרור שיצאו מעזה לעומק שטח ישראל ומרבית התקריות התרחשו לאורך הגדר או בסמוך לה.

     

    תחנה שישית - אנתיפאדה מס. 2

    עם פתיחת אנתיפאדת אל-אקצא החריף העימות האלים ברצועה, ואילץ את צה"ל להשתלט מחדש על נתיבים מרכזיים וכן לבצע מעת לעת פעילות בערי הרצועה עצמן (מעצרים, השמדת תשתיות וחיסול פעילי טרור). מבצעים אלה באו בתגובה להנחת מטעני חבלה, מארבי ירי, ניסיונות חדירה וירי הולך וגובר של מרגמות ורקטות קסאם שהחל ב-2001 והביא להריגתם של מספר אזרחים, לפציעתם של מאות ולשיבוש מהלך החיים ביישובים הסמוכים לרצועה.

     

    למרות הפעלת מגוון אמצעים טכנולוגיים, ירי ארטלירי ואווירי מסיבי, פעולות חיסול ממוקדות נגד ראשי החמאס ומספר רב של פעולות בשטח הרצועה עצמה, לא הצליח צה"ל לצמצם בצורה משמעותית את היקף פעילות הטרור מעזה ואת הברחתם של אמצעי לחיצה לשטחה דרך מנהרות. במשך כל שנות אנתיפאדת אל-אקצא המשיכו ארגוני הטרור לפגוע בחיילי צה"ל ובתושבי היישובים הישראלים בתוך הרצועה ובסמוך לה.

     

    תחנה שביעית - פוסט התנתקות

    "ישראל לא יצאה מרצועת עזה על מנת לשוב אליה. עם זאת, ישראל אינה יכולה להסכים עם מצב בו אזרחיה מותקפים בשטחה יומם ולילה, והיא פועלת מתוך זכותה להגנה עצמית". שרת החוץ ציפי לבני, יוני 2006.

     

    הירי על ישובים ישראליים משטחי הרצועה נמשך גם לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות בעזה (אוגוסט 2005) שבמהלכה פונו 21 ישובים ישראליים על 8,000 יושביהם. (אוכלוסיית רצועת עזה מנתה באותה שנה כ-1.4 מיליון איש). צה"ל המשיך בסדרה של פעולות ובראשן ירי ארטילרי ופעולות חיסול ממוקד למניעת ההתקפות אלה, ב-26 ביוני במהלך פעולת תקיפה של אנשי חמאס (וארגונים נוספים) בסמוך לגדר המערכת נשבה החייל גלעד שליט בידי התוקפים והועבר לשטח הרצועה. בעקבות האירוע פתח צה"ל בפעולה נרחבת (שכונתה מבצע "גשמי קיץ") במהלכה הופעלו כוחות גדולים של חיל האוויר, שריון וחי"ר. עם זאת נמנע צה"ל מלבצע השתלטות מחדש על שטח הרצועה (כפי שנעשה בשטחי יהודה ושומרון). הפעולה לא הביאה לשיחרור החייל החטוף אולם הביאה לצמצום מסויים וזמני של ירי הרקטות לשטח ישראל.

     

    לאחר השתלטות תנועת חמאס על עזה (יוני 2007), גבר קצב שיגור הרקטות והמרגמות, זאת למרות פעולות צה"ל (בעיקר מהאוויר) להפסקתו. ביוני 2008 הגיעו ישראל וחמאס להסכם הפסקת אש בן חצי שנה (תהדיה), אך בתקופתו המשיך מדי פעם הירי לעבר היישובים. ישראל מצידה שמרה על איפוק ונמנעה מפעולות צבאיות נרחבות. עם תום הרגיעה בדצמבר 2008 הודיעה תנועת החמאס כי לא תחדש את הסכם הפסקת האש ושיגרה לעבר ישראל עשרות רקטות. כתוצאה מכך הורתה ממשלת ישראל ב-27 בדצמבר 2008 לצה"ל לצאת למבצע רחב היקף ("עופרת יצוקה") להפסקת הירי. 


    פורסם לראשונה 28/12/2008 22:26

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חיילי צה"ל נכנסים לעזה, מלחמת ששת הימים
    צילום: לע"מ
    צילום: איי אף פי
    ציר פילדלפי
    צילום: איי אף פי
    הפצצת צה"ל בשטח הרצועה
    צילום: איי פי
    בדרך לשיגור קסאמים
    צילום: AP
    צילום: איי פי
    צה"ל פועל בעזה
    צילום: איי פי
    צילום: רויטרס
    חיסול ממוקד
    צילום: רויטרס
    מומלצים