סייד קיקס

ברשותכם, נפתח בהלצה: לפני כמה שבועות זכתה רובין קזאן, קבוצה שמייצגת את בירת מחוז הטאטארים, באליפות רוסיה. בדרך למעלה היא עשתה צחוק מכל המוסקבאיות - אפילו מזניט סנט פטרבורג, האלופה היוצאת ומחזיקת גביע אופ"א. הקזאנים האלה, שיהיה ברור, לא זכו בעבר בשום תואר, אבל בעונה הבאה הם כבר ישחקו בליגת האלופות. בשוודיה קרה משהו דומה: את האליפות לקחה קבוצה בשם קלמר פוטבולספורנינג, שבילתה את 99 השנים האחרונות בליגות הנמוכות של שוודיה. גם כאן מדובר בקבוצה מעיר קטנה - כולה 35 אלף תושבים בלונדינים - שבחודש שעבר סימנה ציון דרך היסטורי בכדורגל הלאומי.

הלאה, באותה רוח קומית: הבונדסליגה בגרמניה, אחת הליגות הטובות והעשירות באירופה, מתרגלת כרגע לכוכבת חדשה - הופנהיים, קבוצה שמייצגת כפר של 3,000 תושבים; האל סיטי, שלפני חמש שנים עוד שיחקה בליגה הרביעית באנגליה, כבר הספיקה לנצח העונה את ארסנל, טוטנהאם וניוקאסל בחוץ; לייסואש, קבוצה שמגיעה משכונת הדייגים של פורטו, ממוקמת בראש הליגה בפורטוגל; ודברים דומים קורים גם בטורקיה ובהולנד, בהונגריה ובאוקראינה.

יהיה קצת מוגזם להגיד שמדובר בטרנד חסר מעצורים, אבל כבר אי אפשר להתעלם מזה: קבוצות אירופיות קטנות ונידחות, שחלקן היו מועמדות ודאיות לירידה, פתחו את העונה האחרונה בסערה. אז מה, מתגבשת לנו כאן שנה של אנדרדוגים? במידה מסוימת כן, כי זה מה שקורה בפועל. ואולי מדובר רק בצירוף מקרים? הרי מעבר לזה שכל הקבוצות הקטנות האלה נעדרות מסורת של הצלחה, ויש להן הרבה פחות כסף מאשר לקבוצות שהן מנסות לערער, אין להן שום מכנה משותף. אפשר לראות בזה פועל יוצא של אחד מהמאפיינים הכי אהובים של הכדורגל - העובדה שהוא ענף הספורט הכי לא צפוי בעולם. הרי גם אני כתבתי פעם שיש בו הכי הרבה הפתעות, ושהוא היחיד שבו הקבוצה הפחות טובה יכולה לנצח. רק מה, כתבתי את זה נורא נורא מזמן.

בתמונה: שחקני רובין קזאן מבצעים חיקוי של שיניים גרוזיניות

(צילום: רויטרס)

תקלטו את הולנד

מאז שהכדורגל הפך לתעשייה ענקית שמגלגלת מיליארדים, התרגלנו לזה שכמעט כל הליגות באירופה צועדות בבטחה לעבר המודל הסקוטי: צמרת קבועה ובלתי משתנה של שתיים עד ארבע קבוצות גדולות ועשירות, שרק הן מסוגלות לזכות באליפות, ולמטה ערמה של קבוצות שנאבקות לכל היותר על מקום טוב באמצע. בסקוטלנד עצמה מדובר בשתי הגדולות של גלאזגו הקתולים של סלטיק והפרוטסטנטים של ריינג'רס. 1985 היתה השנה האחרונה שבה קבוצה שאינה ירוקה או כחולה זכתה באליפות (זאת היתה אברדין האדומה של אלכס פרגוסון); מאז עברה כמעט רבע מאה, ולא נראה באופק שום סימן שזה עומד להשתנות.

המצב הזה מוכר וידוע בסקוטלנד כבר עשרות שנים. למען האמת, גם לפני ההבלחות של אברדין ודנדי יונייטד בתחילת שנות ה־80, האליפות היתה דו־קרב פרטי בין סלטיק לריינג'רס. במדינות אחרות באירופה זה עבד בצורה דומה: הקרב ההיסטורי בספרד היה כמעט תמיד בין ריאל מדריד לברצלונה; באיטליה אלה היו בדרך כלל אינטר, מילאן ויובנטוס; בפורטוגל בנפיקה, פורטו וספורטינג ליסבון; בהולנד איאקס, איינדהובן ופיינורד; ובגרמניה באיירן מינכן ובאיירן מינכן.

המינוס בליגה של שתיים־שלוש קבוצות, תמיד אותן קבוצות, זה שהיא משעממת מעצם הגדרתה. כשאתה יודע עוד לפני המחזור הראשון מי תהיה האלופה - או במקרה הטוב מי יהיו שתי הקבוצות שירוצו יחד עד קו הסיום - אין שום אלמנט של הפתעה, התחרותיות נפגעת, ובסופו של דבר הספורט מאבד מהקסם שלו. נכון שאת האוהדים של שתי הקבוצות הגדולות זה לא מעניין; הם מסתפקים ביריבות הגדולה, וגם בתחושה שהם תמיד קרובים לתואר הבא, למסיבה הבאה. אבל מה עם שאר האוהדים? איזה אתגר יש להם כשברור שלקבוצה שלהם אין שום סיכוי, ושבעצם חבל על הזמן?

הליגה האנגלית, שהיא העשירה והמתוקשרת ביותר בעולם, אימצה אחד לאחד את המודל הסקוטי בשנים האחרונות. מאז שהקימו את הפרמייר ליג ב־1992 - השנה שבה הכדורגל הפך באופן רשמי למכונת כסף אימתנית - רק פעם אחת זכתה באליפות קבוצה שלא קוראים לה מנצ'סטר יונייטד, ארסנל או צ'לסי (בלקבורן, שזכתה בתואר ב־1995, ולא בגלל שהיא הדהימה את כולם עם סגנון מיוחד במינו: בזכות מאות המיליונים שהשקיע בה מיליארדר מקומי בשם ג'ק ווקר). אם בודקים את 11 העונות האחרונות באנגליה, מגלים שרק במקרה אחד - יוצא מן הכלל שבהחלט מעיד על הכלל - הסתננה לצמרת קבוצה שאינה אחת מהשלוש הנ"ל או ליברפול. זאת היתה לידס יונייטד, שלפני שמונה שנים סיימה במקום השלישי.

מנקודת מבט ספורטיבית נטו, מדכא לחשוב כמה שהסיטואציה הזאת שונה מהמציאות באנגליה בשנות ה־80. בתקופה ההיא לקחו את האליפות קבוצות כמו אסטון וילה, אברטון ונוטינגהאם פורסט - ובמקום השני סיימו איפסוויץ', ווטפורד וסאותהמפטון, שאף אחת מהן לא נמנית היום עם קבוצות הליגה הבכירה (קשה להאמין, אבל נוטינגהאם פורסט לא רק שהיתה אז אלופת אנגליה, אלא זכתה גם פעמיים ברציפות בגביע אירופה לאלופות. היום זה נשמע הזוי, במיוחד כשהקבוצה נלחמת על חייה בתחתית הליגה השנייה). מכל מקום, בימים ההם יכלו אוהדי יונייטד וארסנל רק לפנטז על הצמרת, שלא לדבר על האליפות. 

לשינוי שעבר מאז על הכדורגל האנגלי יש הסבר פשוט. לפני שלושה עשורים היו הפערים הכלכליים בין הקבוצות מזעריים, והתקציבים היו צנועים ממילא. אלה היו השנים שלפני הקמת ליגת האלופות, שהיתה הגורם העיקרי לפתיחת הפער העצום בין אלה שמשתתפות בה באופן קבוע, שנה אחרי שנה, וגורפות את עשרות המיליונים - לבין אלה שיכולות רק לחלום עליה, וממשיכות לגרד את התחתית של החבית.

אחרי שהתרגלנו למציאות הסטטית הזאת בכל רחבי אירופה, פתיחת העונה הנוכחית נראתה טובה מכדי להיות אמיתית. קחו לדוגמה את איטליה: קבוצות כמו אודינזה ונאפולי עמדו במשך כמה מחזורים בראש הטבלה, בזמן שיובנטוס קירטעה, והאוהדים דרשו את ראשו של המאמן קלאודיו רניירי. אבל די מהר התברר שזה אכן לא אמיתי. הרגל של אלסנדרו דל פיירו התאפסה, והסדר הישן שב על כנו. במילים אחרות, שום רענון ושום נעליים. האיטלקים שוב עם המשולש הנצחי של אינטר־מילאן־יובה.

לעומת זאת, תראו מה קורה עכשיו, נכון למחזור ה־12, בליגה ההולנדית: אימפריית הגבינות של אלקמאר מוליכה את הטבלה, המעצמה של נא"ק ברדה במקום השני ואיאקס רק שלישית. ומה עם האלופה פ.ס.וו איינדהובן, אתם שואלים? מג'עג'עת במקום החמישי. פיינורד? עושה אותו דבר במקום ה־11. אז אף אחד לא יודע איך תסתיים העונה ההולנדית, וסביר להניח שאיינדהובן תגמור גבוה יותר. דבר אחד בטוח: כבר הרבה שנים שהליגה הזאת לא היתה כל כך מעניינת.

תסתכלו על טורקיה

פחות משעתיים טיסה מתל אביב, בליגה הטורקית, קורה משהו שמזכיר את הליגה ההולנדית. מאז 1984 ועד היום, תואר האליפות הוא נחלתן של שלוש קבוצות בלבד, כולן מאיסטנבול: גלאטסראי, פנרבחצ'ה ובשיקטאש. 24 שנים רצופות של שליטה איסטנבולית זה לא דבר שהולך ברגל, ופתאום יש סיכוי אמיתי שהאלופה הבאה של טורקיה גם תהיה מעיר אחרת וגם תיגמר ב"פור". אולי טרבזונספור, אולי אנקראספור, ואולי אפילו סיוואספור של פיני בלילי, ששלושתן נמצאות בצמרת הגבוהה.

פייר, לא יודע אם הייתי בונה על זה. ייתכן שבעוד חודש או חודשיים יתחילו העניינים להתייצב, והקבוצות המפתיעות של תחילת העונה - אלה שצברו ניצחונות ונקודות כשרכבו על גל האופוריה וההתלהבות - יתחילו לאבד גובה. במקביל לזה יתעשתו הגדולות והעשירות, יצרפו שחקני חיזוק יקרים בחלון ההעברות של ינואר, ינצלו את העובדה שיש להן סגל עמוק ואיכותי יותר ויחזרו למקומן הטבעי. זה בדיוק מה שקרה בליגה האנגלית כבר בחודש שעבר: מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי, שהתחילו את העונה במין דשדוש, נכנסו לשוונג והן כמעט לא מאבדות נקודות. גם ליברפול ממשיכה במומנטום המצוין שלה, ומבין ארבע הגדולות רק ארסנל נותרה עם חמישה הפסדים ב־14 המחזורים הראשונים (אבל זה כבר עניין לפסיכולוגים). כך או כך, זה לא מוריד אפילו פסיק מהסיפור של האל סיטי, שהוא פשוט ענק.

בואו נניח רגע לעובדה שהקבוצה האלמונית הזאת רשמה בזמן האחרון שלושה הפסדי ליגה רצופים (שניים מהם למנצ'סטר יונייטד ולצ'לסי, כן?). היא עדיין נמצאת קרוב מאוד לצמרת, ונתנה אחלה פתיחה העונה. מעבר לזה, זאת הפעם הראשונה ב־104 שנותיה של הקבוצה שהיא משחקת בליגה הבכירה. עד לפני חמש שנים היא שיחקה במחשכי הליגה הרביעית, ולפני עשור היא ניצבה במקום ה־92 והאחרון של הכדורגל המקצועני באנגליה. ואין, פשוט אין מקום נמוך מזה. התחתית של התחתית, המיץ של הזבל. 

שחקני האל סיטי (צילום: רויטרס)

מצבה של הקבוצה תאם די במדויק את מצבם של האוהדים. האל, עיר דייג אפרורית וענייה במזרח אנגליה, סובלת מדימוי בעייתי מאוד: כבר עשר שנים היא מאכלסת באופן קבוע את המקום האחרון בטבלת ההשכלה של 150 ערי בריטניה. אין עיר ברחבי הממלכה המאוחדת עם אחוז גבוה יותר של היעדרויות מלימודים, או תוצאות נמוכות יותר במבחנים. את מצב ההשכלה שם אף אחד לא מצליח לפתור בינתיים, אבל קבוצת הכדורגל הוכיחה שהכל אפשרי.

המאמן של האל סיטי, פיל בראון, נחשב כיום לאחד המאמנים הצעירים הבולטים בכדורגל האנגלי. לא תמיד זה היה ככה; הוא פוטר מאימון דרבי קאונטי אחרי שבעה חודשים, לא עבר את ועדת הקבלה של בורנמות מהליגה הרביעית, וכששלח קורות חיים לקרלייל הזערורית, שבדיוק העפילה לליגה השלישית, אפילו לא אמרו לו "דונט קול אס" או משהו מנומס בסגנון ("זה היה הרגע הכי משפיל בקריירה שלי", הוא מודה). אבל הזמנים הקשים מאחוריו: האל עלתה לפרמייר ליג בדרמה עוצרת נשימה, במשחק פלייאוף מול בריסטול סיטי באיצטדיון וומבלי. 40 אלף אוהדי ה"טייגרס" צבעו את יציעי האיצטדיון הלאומי בצהוב־שחור, וראו את האליל המקומי, החלוץ בן ה־39 דין ווינדאס, מבקיע את השער הכי חשוב בהיסטוריה של הקבוצה.

ווינדאס עזב את האל ב־1995, כשהקבוצה לא היתה מסוגלת לשלם את שכר השחקנים וכמעט פשטה רגל. 13 שנים לאחר מכן הוא חזר, לקראת סיום הקריירה, והוא מקווה לשחק בעונה הבאה בגיל 40 - אם לא בליגת האלופות, אז לפחות בגביע אופ"א.

ווינדאס הוא הסמל של האל, אבל הכוכב הגדול הוא ללא ספק הברזילאי ג'ובאני. כן, בדיוק אותו ג'ובאני ששיחק שנתיים בברצלונה בתחילת העשור, שאפילו זכה להבקיע שער ניצחון נגד ריאל מדריד. ב־11 המחזורים הראשונים הבקיע ג'ובאני שישה שערים, כמה מהם בבעיטות חופשיות מדהימות. נכון לעכשיו הוא נחשב לרכש הכי מוצלח של העונה באנגליה. וזה לא יכול להיות דבר רע.

תעקבו אחרי גרמניה

עם כל הריספקט להאל סיטי ולדרך שהיא עשתה בליגה האנגלית, הדוגמה הכי מובהקת להצלחות הבלתי צפויות של העונה הצעירה הזאת מגיעה דווקא מגרמניה. מהופנהיים, קבוצה שהתחילה את המסע המופלא שלה כקבוצת חובבים בליגה מחוזית - עד שיום אחד, ככה מספרת האגדה, איש בשם הופ חזר לכפר.

צ'יינדו אובאסי וסיאד סליחוביץ', הופנהיים (צילום: AFP) 

לפני הרבה שנים שיחק דיטמאר הופ בהופנהיים. אחר כך הוא עשה עסקים, הקים את ענקית התוכנה SAP והפך למיליארדר. למזלה של הקבוצה, הופ לא התעוור מהכסף; הוא החליט לחזור לכפר ולהפוך אותה לאימפריה. זה נשמע מטורף, אבל הופ האמין. ב־20 השנים האחרונות הוא הזרים כ־200 מיליון יורו לטובת הבייבי שלו, השקיע בתשתית ורכש שחקנים. בתחילת הדרך אף אחד לא ספר אותו, ובהמשך הפך הזלזול להשתאות. אחר כך הגיעו גם הקנאה, הקללות, ואפילו האיומים (אוהדי קבוצות יריבות האשימו אותו שקנה את ההצלחה בכסף, כאילו קבוצות אחרות מצליחות בזכות פטריוטיזם גרמני או משהו).

בניגוד להאל סיטי, שהמירוץ שלה באנגליה קצת נעצר, הופנהיים הולכת היום רק בכיוון אחד. לפני שנתיים היא עוד היתה בליגה השלישית, ובקיץ האחרון עלתה בפעם הראשונה לבונדסליגה. כשהיא ניצחה במחזור הפתיחה את אנרג'י קוטבוס 0:3, אף גרמני לא התרגש יותר מדי. גם הניצחון על מנשנגלדבאך במחזור השני התקבל בחיוכים. אבל כשבאו ניצחונות מדהימים של 1:4 על דורטמונד ו־2:5 על האנובר, כל המחייכים והמגחכים נעלמו.

המבחן הגדול הראשון של הקבוצה היה מול המבורג, שהובילה את הטבלה ונראתה פשוט מצוין. בדקה ה־36 הופנהיים כבר סיכמה 0:3. זאת היתה תצוגת תכלית מהממת, שממנה והלאה התחילה הקבוצה לקבל כבוד גם מאחרוני המפקפקים. יוריס מתייסן, הבלם האומלל של המבורג, אמר ש"מה שקרה לנו הוא פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודע מה הם אכלו לפני המשחק". מארק ואן בומל, הקפטן ההולנדי של באיירן מינכן, אמר ש"הם מזכירים לי את ברצלונה בעונה ששיחקתי בה, כשזכינו בליגת האלופות ב־2006". אולי ואן בומל קצת נסחף, אבל אין ספק שהופנהיים היא קבוצה מצוינת. היא ממוקמת בראש הטבלה, ניצחה בעשרה מ־14 המשחקים הראשונים שלה, כבשה יותר שערים מכל קבוצה אחרת בליגה, והכי חשוב - עשתה את כל זה כשהיא משחקת את הכדורגל הכי יפה בגרמניה.

מספיק להסתכל על המאמן ראלף ראנגניק ועל השחקנים שלו כדי להשתכנע שהופנהיים היא לא עניין חולף, כוכב שביט שייעלם כמו שהופיע. ראנגניק הוא לא שם חדש בכדורגל הגרמני: ב־1999 הוא אימן את שטוטגארט, ובשנים הבאות עבד גם בהאנובר ובשאלקה, שאותה הצעיד למקום השני בליגה ולגמר הגביע. ואז הגיע הטלפון מדיטמאר הופ, שהציע לו לאמן את הופנהיים - שהיתה אז בליגה השלישית. לא כל מאמן שמכבד את עצמו היה מסכים לרדת לליגה השלישית, אבל למיליארדרים יש דרכים משלהם לשכנע. הופ העמיד לרשותו של ראנגניק תקציב ענק, שמתאים לממדי קבוצה בליגה הראשונה. בתמורה הוא קיבל שתי עליות ליגה בתוך שנתיים: מהשלישית לשנייה ומשם לראשונה.

מדיניות הרכש של הופנהיים ברורה. היא לא מעוניינת בשחקנים ותיקים, בני 30 פלוס, שיעשו טובה. היא רוצה אותם צעירים, נחושים, רעבים להצלחה. את ודאד איבישביץ, החלוץ הבוסני, ראנגניק הביא לפני שנה. מעבר לזה שהוא כרגע מלך השערים של הבונדסליגה, מדובר בסיפור אישי מרתק של בחור שעזב את בוסניה כשהיה בן 16 ועבר לשווייץ, משם נדד לארה"ב והפך לאחד השחקנים הצעירים המבטיחים ביותר במדינה. כשהיה בן 20 שוכנע לחתום בפריז סן ז'רמן, ובהמשך הגיע לגרמניה, תחילה לאלמניה אאכן ובהמשך להופנהיים. כבר עכשיו מצביעים עליו כמועמד להיבחר לשחקן העונה בחודש מאי.

איבישביץ אמנם הבקיע 16 שערים ב־14 המשחקים הראשונים של העונה, שזה יותר מכל חלוץ אחרי בליגות הבכירות באירופה, אבל הוא בטח לא הסקורר היחיד בקבוצה. דמבה בא (סנגלי בן 23 עם שם מגניב) וצ'ינדו אובאסי (ניגרי בן 22 עם סתם שם) מציגים גם הם עונה פנטסטית. אובאסי כבר הספיק להופיע בגמר אליפות העולם לנוער ובגמר האולימפי בבייג'ינג. בשני המשחקים הוא הפסיד לארגנטינה של לאו מסי. בעונה הבאה הוא אולי ישחק נגד מסי בפעם השלישית - הפעם בצ'מפיונס ליג.

אף אחד כבר לא מתעלם מהקבוצה של הופ. גם לא יורגן קלינסמן, האיש שהביא את רוח השינוי לגרמניה במונדיאל האחרון. הוא הגיע העונה לבאיירן מינכן במטרה לזכות באליפות. כרגע הקבוצה שלו נמצאת מאחורי הופנהיים, אם כי במוקדם או במאוחר היא בוודאי תאכיל אותה אבק. קלינסמן, בכל אופן, אוהב מאוד את מה שהוא רואה. "הופנהיים תגיע רחוק, כי נעשית שם עבודה אסטרטגית מבריקה מאחורי הקלעים", הוא אומר. "היא תסיים בין חמש הראשונות בסוף העונה, ולא אתפלא אם הם ייאבקו על האליפות עד הסוף". האמת, גם אני לא ממש אתפלא.

תשמחו בשביל אירופה

עכשיו, כדי להוציא קצת את הרוח מהמפרש שהואלתי למתוח כאן, תנו לי לקחת כמה צעדים אחורה: אין שום סיכוי שהופנהיים תהיה אלופת גרמניה בעונה הנוכחית, אין מצב שהאל סיטי תייצג את אנגליה בעונה הבאה בליגת האלופות, ושום דבר דרמטי לא יקרה בקרוב בליגות של איטליה או ספרד. ההצלחה של האנדרדוגים היא לא תופעה גורפת שהולכת לשנות את פני הכדורגל המוכרות לנו - וממילא הליגות ברוב מדינות היבשת מסתיימות רק במאי, והדרך לשם עוד די ארוכה. מצד שני, הטוויסט הזה בכדורגל האירופי - אשכרה משב מרענן שמערער קצת את הסדר הקבוע והברור של צמרות הליגות הבכירות - עושה רק טוב לכולם. לא יודע מה איתכם, אבל אני בעד.