לא רוצה להרוס את נישואיך, רק לאהוב אותך
התחלתי לחשוב על כל הגברים שאני מכירה ושעשויים להיות מועמדים פוטנציאליים להשתתפות בפרויקט הקטן שלי. מיהרתי לפתוח את הרשימה של הדברים שאני חייבת להספיק ושם, ממש בסוף הרשימה, היה כתוב 'לנהל רומן עם גבר נשוי'
רשמתי לי שאני רוצה לטייל בטיבט, לראות את הטאג' מאהל, ולהתאהב. בסוף עשיתי צניחה חופשית, ובזמן שנפל לי הלב לתחתונים מרוב פחד, תלויה בין שמיים לארץ, הדבר היחיד שפתאום עלה לי בראש היה שאם אמות עכשיו, לפני שבכלל אגיע לקרקע, לא אוכל להגיד שהייתי מאוהבת.
הייתי מוכנה להתאהב גם בדוור השכונתי
הוצאתי מהמגירה את אותה רשימה מפורסמת ועשיתי חשבון נפש קצר. מכל הדברים שרציתי לעשות לא עשיתי אפילו חצי, ונראה כאילו עכשיו כולם מתגמדים לעומת ההכרה וההבנה הבלתי ניתנת לערעור שאני רוצה להתאהב. באותו רגע הייתי מוכנה להתאהב גם בדוור השכונתי. רק להרגיש משהו. רק לדעת שאני מסוגלת.
התחלתי לחשוב על כל הגברים שאני מכירה ושעשויים להיות מועמדים פוטנציאליים להשתתפות בפרויקט הקטן שלי. גלשתי באתרי היכרויות ועשיתי חיפוש קצר. אף אחת מהתוצאות שהוצגו בפניי לא נראתה לי משביעת רצון. זה נמוך מדי, זה גבוה, זה שמן, זה רזה, זה עם שיער ארוך וההוא עם קרחת בשלבים מתקדמים.
הבנתי שאת הישועה שלי אצטרך למצוא במקום אחר. התחלתי לחשוב על כל הגברים במשרד שעשויים להתאים, ובסופו של דבר, לאחר תהליך זיקוק וסינון, השוואה בלתי נמנעת ומחשבה עמוקה, החלטתי על אחד. אחד יחיד ומיוחד. הוא יהיה הפרויקט שלי, הוא יהיה האחד שעליו אוכל לספר לנכדיי בערגה, להגיד להם שגם סבתא שלהם היתה פעם צעירה ומאוהבת. היתה רק בעיה אחת קטנה – הוא נשוי.
אבל לא לי מחשבות שליליות שכאלה. מיהרתי לפתוח מחדש את הרשימה שכבר הספקתי לקפל ולדחוף בחזרה, ושם, ממש בסוף הרשימה, באותיות קידוש לבנה, היה כתוב "לנהל רומן עם גבר נשוי". יותר ברור מזה לא יכול להיות. הנה הגושפנקה שלי. אפשר לצאת לדרך.
בבוקר אנחנו נפגשים במקרה ליד המעליות, ומיד מתחילים לקשקש על הא ועל דא. יש לנו שתי קומות לעלות יחד, וכדאי שאנצל אותן היטב.
"אף אחת לא תאהב אותך כמו שאני יכולה"
לא סתם בחרתי בך, אני רוצה להגיד לו. יכולתי לבחור במישהו אחר, קצת יותר זמין וקצת פחות נשוי, אבל אתה מיוחד. אני לא רוצה רק לשכב איתך. אני רוצה להתאהב בך. ואתה עוד לא יודע את זה, אבל אף אחת לא תאהב אותך כמו שאני יכולה, כמו שאני אוהב. נבחרת כי יש לך את הברק הזה בעיניים שאומר לי שיש בך יותר ממה שנראה לעין, כי אני יודעת שאתה חכם, רציני והגון. תבין, אני לא רוצה להרוס לך את הנישואים. אני לא מבקשת שתאהב אותי. רק תן לי לאהוב אותך, זה כל מה שאני רוצה.
יום אחרי אנחנו שוב נפגשים ליד המעלית. הפעם החיוך קצת יותר רחב, הקרח קצת נשבר. אני מניחה את היסודות בזהירות, אי אפשר למהר פה. אתה צריך לרצות את זה, לרצות לבוא אליי. אתה צריך לדמיין אותי כשאתה לבדך במקלחת, לתהות איזה ריח יש לי, איזה קולות אני עושה כשאני גומרת, איזה מגע יהיה לעור שלך על שלי. אתה תבוא אליי בסופו של דבר. לא תוכל להימנע מזה, זה יהיה חזק ממך.
הימים חולפים, ואנחנו כבר חברים של ממש. במהלך היום אנחנו מחליפים מיילים מתוקים ומלאים הקנטות ופלרטוטים, הודעות טקסט כשמשעמם בישיבות, ופעם אחת הוא אפילו ליטף את שיערי. הוא לא התכוון, זה פשוט נראה לו טבעי. ואני, כל הגוף רעד לי.
מתישהו, ידעתי, אהיה חייבת להעז. אהיה חייבת לקחת את הסיכון ולקדם את היחסים שלנו לשלב שאליו רציתי להגיע. בשלב הזה כבר הייתי כל כך מוכנה להתאהב בו. הוא כל כך מקסים שאי אפשר שלא, אבל אני, כמו שרק אני יודעת, שמרתי את הכי טוב לסוף. רק כשינשק אותי חזק, כשיחדיר את הלשון שלו לתוך הפה שלי, רק כשיביט בעיניי בעוד הוא נע בתוכי, רק אז אקפוץ את קפיצת הבאנג'י שלי – ואתאהב.
בשבילי הקשר בין גוף לנשמה הוא חזק, שריר וקיים. עד שלא ארגיש אותו, עד שלא אדע איזה טעם יש לו, עד שלא אכיר את הגוף שלו ואדע איך הוא מרגיש מול שלי, לא אוכל להיות לגמרי מאוהבת.
הנשיקות שלו גרמו לי לשכוח שיש מציאות בחוץ
ואז הוא בא. הוא היה מהוסס, נראה קצת מבוהל, לא ידע איפה להניח את המעיל, לא ידע איפה להניח את עצמו. רציתי להגיד לו שאין ממה לפחד, שהוא יכול ללכת אם יבחר ואני לא אכעס, אני אבין, כי זה הגבר שהוא ואולי אני אפילו אוהב אותו יותר בזכות זה.
רציתי להגיד ולא אמרתי כלום, רק עמדתי מולו בשקט והנחתי יד מרגיעה על פניו. הוא הרים את עיניו היפות והביט בי. המעיל נפל לו מהידיים, שהיו עכשיו חופשיות למשוך אותי אליו בעוצמה שלא תיארתי לי שקיימת בו. הנשיקות שלו גרמו לי לשכוח שיש מציאות בחוץ וזה רק אנחנו כאן, מתחת לפוך, ואין אף אחד בעולם חוץ מאיתנו.
הידיים שלו נוגעות בכל מקום, מלטפות, חוקרות, הכל הוא רוצה לדעת, כל חלק ונקודה בגופי הוא חייב לגלות ולהכיר. אני מתמסרת לו עד כלות, מתנשמת בכבדות, הבל פיו באוזניי, כל כך קרוב שאני יכולה להרגיש אותו, להריח אותו, לשאוף לקירבי את כל כולו. אני אוהבת, הלב חוגג, כל כך אוהבת.
דקה אחרי דקה, יום אחרי יום, אני מאוהבת לגמרי. אין מקום בליבי לאף אחד מלבדו. הוא בא אליי, הוא רוצה אותי, הוא לוחש מילים מתוקות באוזניי, הראש מסתחרר, וכמה קל לי לשכוח שהוא שייך לאחרת.
אחר כך הוא קם ומתלבש ולא אומר מילה. רק כשהוא כבר ממש ליד הדלת הוא עוצר ומסתובב אליי, נושק לי והולך. הוא אף פעם לא אומר מילה אחרי. תמיד שקט, משאיר אותי סבוכה בפלונטר של מחשבות ורגשות שכל כך רציתי בהם ועכשיו אין לי מושג מה לעשות איתם. לא ביקשת שיאהב אותך בחזרה אבל הוא אוהב. הוא לא אומר, הוא לא צריך להגיד. וגם את לא אמרת, לא סיפרת שזה זמני, לא אמרת שרק רצית לאהוב ולזרוק.
אני רוצה להשאיר אותו לנצח, לשמור אותו לעצמי
והנה הוא כאן, הכי אוהב ומתוק שיש. ואני רוצה להשאיר אותו לנצח, לשמור אותו לעצמי ולא לתת לו ללכת לעולם. "אני נכנסת להתקלח", אני זורקת לו. "אתה בא?" והוא עונה "כבר". כבר. "תכף לא יהיו מים!" אני צועקת מבעד לווילון האמבטיה, והוא עדיין לא בא. אני יוצאת עטופה במגבת, רטובה ומטפטפת, והוא בוהה בי, חיוור. בידו הוא מחזיק את הרשימה שלי. השארתי אותה על השולחן. התכוונתי למחוק את הסעיף האחרון ובדיוק היתה דפיקה בדלת... אלוהים.
רציתי להרגיש, להתאהב. בחרתי בך. אתה מיוחד, תבין. יכולתי לבחור במישהו אחר, אבל בחרתי בך.
הוא לא מסתכל עליי. הוא לא יכול. הלב שלו נשבר. לא לקחתי בחשבון שיש לו לב בכלל. רק על הלב שלי חשבתי. הוא מתלבש בחופזה, עדיין לא מביט עליי. אין נשיקה הפעם, הוא כבר לא ישוב. אני כמעט טופחת לעצמי על השכם. כל הכבוד על הצלחה מסחררת בפרויקט.
לפנייה לכתב/ת 
