היא רוצה לאהוב שוב את שבת בבוקר, איתו
בפגישה הם טיילו ברחובות קינג ג'ורג', שינקין ושדרות רוטשילד. היה בו משהו תמים, זה הלהיב אותה, וכשישב ממולה בבית הקפה היא החליטה: "הוא האחד". כשהכניסה אותו למיטתה כבר ידעה שתשמע שוב קולות בשבת בבוקר. סיפור
יחפה היתה פוסעת לכיוון המטבח, מתעלמת מהכלים שנערמו במשך הערב שחלף, מכינה כוס קפה נמס, ומשם אל הספה. בחדרים הסמוכים ישנים הילדים, הם ישנו עד אחת בצהריים לפחות. כמו תמיד. אור דק הבליח מבין חרכי התריסים וקול ציוץ הציפורים חתך את השקט.
פעם, כשהיתה ילדה, אהבה לבלות עם אמא את שעות הבוקר של שבת, כשהאחים ואבא התפללו בבית הכנסת. למשך מספר שעות, אמא היתה שלה ורק שלה. היו מדברות, אם לדייק אמא היתה מספרת סיפורים מארץ רחוקה, משתפת בחוויות שלה והיא היתה מקשיבה לה רוב קשב ונהנית מכל רגע.
טעם מיוחד היה ליום שבת בבוקר, טעם של ביסקוויט פתיבר. עד שאבא והאחים היו שבים מבית הכנסת, אסור היה לאכול. "לא אוכלים לפני הקידוש", היתה אמה חוזרת ואומרת, וכדי להשקיט את הבטן, היתה נותנת לה כמה לוחות קטנים של פתיבר, אותם היתה טובלת בתוך כוס נס-קפה עם חלב.
מישהו לימד אותה שלכל מילה יש שתי משמעויות
היא נהגה לקרוא את העיתון של שבת ולמלא תשבץ היגיון. מישהו לימד אותה שלכל מילה יש שתי משמעויות, רק צריך לחפש אותן. לפעמים היתה יוצאת לחצר, מרגישה איך הצינה מלטפת את זרועותיה החשופות, ולעתים היתה השכנה מצטרפת אליה לשתית כוס קפה ורכילות, עד שהיה מגילה סימנים ראשונים של יקיצה, היתה חוזרת למיטה ושוב נרדמת.
היא לא אוהבת ימי שבת בבוקר. בדירתה הקטנה במרכז תל-אביב, היא שומעת את ציוץ הציפורים, קול עמום של מכונית שנוסעת במהירות. רחוב בוגרשוב, שבימים כתיקונם סואן ממכוניות, שקט בשבת בבוקר. מסביב קולות של בני אדם שאיכשהו נבלעים בימי חול.
בימי חול אף פעם לא הרגישה לבד בתל אביב. עכשיו כשהיא לבד - השקט מפריע לה, הוא צורם באוזניה. ריחות המאפה לא חודרים לאפה, צד אחד של המיטה ריק, קר. פעם חשבה להחליף המיטה הזוגית למיטה וחצי, שתספיק רק לה, ובכך לא תרגיש בחסרונו.
הוא צמצם את היחסים ביניהם עד לעזיבה המוחלטת
היא תמיד עסוקה בשבתות. המחשבה שתישאר לבדה בבית הבהילה אותה. לצאת, לא חשוב לאן, לטיול, לחברים, להורים, למשפחה, רק לא להיות לבד בשבת, ואם כבר - אז לנקות מגירות, לאוורר בגדים, לשטוף רצפה, עבודות שיעסיקו אותה ויטהרו את נשמתה עד צאת הכוכב הראשון.
בשבת בבוקר היתה מתגעגעת אליו, לאיש שבשנים האחרונות חדל לאהוב אותה, האיש שהלך והתרחק, שצמצם את היחסים ביניהם עד לעזיבה המוחלטת. בבקרים של ימי שבת היא לא כעסה עליו. אז היה מצטייר בעיניה כאהוב. זוכרת את דיבורו השקט, השפה הנקייה, גופו שזכה למקלחת בכל בוקר, ריח הבושם שהיה מתיז בצווארו והתפשט בכל הבית.
הוא היה מרסק את העגבניות ומצנן את הביצים הקשות. אחר כך היה עורך שולחן ומזמין אותה לארוחת בוקר. אף פעם לא סירב להצעה שלה לבילוי עם חברים, טיול או סתם בטלה. ביום שבת הוא היה כולו שלה. היא יכולה היתה לעשות בו כרצונה.
בלילות היתה יושבת מול המחשב, מביטה בצג הצבעוני, חושבת מה לקרוא, או אולי להתערב בקהילות, כך היו עוברות השעות, עד שהינשוף שבתוכה היה אומר די, זמן לישון.
אתרי היכרויות לא עניינו אותה במיוחד. היא לא האמינה שכל חייו של האדם מסתכמים בכרטיס אחד ותמונה שבחר בהקפדה, כזו שלא מבליטה את הבטן, שיראה בה גבוה, פנים מטושטשות, כמו מוצר על המדף בסופר. היתה סורקת את התמונות, מנסה לקלוט משהו, ברגע בשנייה, מגדילה, מקטינה. היו פעמים בהם פגשה גבר שפנה אליה, תמיד התאכזבה. בזמן שכזה, לא רצתה להכיר איש.
השיחה קלחה, היה משהו טוב באוויר
באותו ערב ישבה מול המחשב, אומרת לעצמה - אני רוצה להכיר גבר, רוצה מישהו לידי, רוצה לשמוע קולות ביום שבת בבוקר. היא לא זוכרת מי פנה אל מי, הוא אליה או היא אליו. הם ניהלו תכתובת קצרה וקבעו להיפגש.
בכניסה לבית, הוא יצא מהרכב, אמר שלום ונעים מאוד ואגב כך פתח את דלת המכונית, בטוח שתיכנס. הם נסעו לנמל תל-אביב. ישבו בבית קפה בחוץ, הקור לא השפיע עליהם, השיחה קלחה, היה משהו טוב באוויר. אחר כך טיילו ברציף, שנים שלא ביקר במקום, לא מודע לשנוי שעוברת תל-אביב. היה כמו ילד קטן שמגלה עולמות. היא אהבה את זה.
"תרצי להיפגש?", שאל כשהסירה את חגורת הבטיחות מעליה.
"כן", השיבה בהפתעה גמורה. בפגישה השנייה טיילו ברחובות קינג ג'ורג', שינקין ושדרות רוטשילד. היה בו משהו בוסרי, תמים, זה הלהיב אותה וכשהוא ישב ממולה בבית הקפה היא החליטה: "הוא האחד", וכשהכניסה אותו למיטתה ידעה שתשמע שוב קולות ביום שבת בבוקר.
עברו שבועות, והיא נהנית מחום גופו, מידו המונחת על בטנה. פקחה עיניה ונזכרה ששבת. ניסתה להקשיב לקול הציפורים, לרחשים מהבניין שליד, ורק קול נשימותיו חדר לאוזניה.
בעדינות הזיזה את ידו, מתחה על פלג גופה העליון טישרט, בצעדים שקטים עזבה את החדר, סוגרת מאחוריה את הדלת. פנתה אל המטבח, וכמו אז, הכינה לה כוס קפה, שכבה על הספה בסלון וקראה עיתון. היא הרגישה איך השקט והשלווה חודרים לגופה. עוד כמה שורות בעיתון ושוב תעצום את עיניה, עד שהרימה את עינה וראתה אותו, עומד ליד המשקוף, תחתונים לגופו, מזמין: "בואי לישון לידי".
היא הביטה בו משתוממת. "אני באה", אמרה, ושניות אחרי שחזר למיטה שכבה לידו.
באותו יום נפל מצב רוחה, היתה שקטה וניסתה לברר עם עצמה - למה?
"אני מבקשת ממך", אמרה לו בערב כשישבו במכונית, "כשאתה רואה אותי ביום שבת בסלון קוראת עיתון - אל תפריע לי".
הסבירה לו שהיא זקוקה למרחב שלה, לשמי התכלת. רק כך תוכל לאהוב שוב את ימי שבת בבוקר.
