פקח, אני חולת סרטן
בשביל מה עושים בדיקה שגרתית? כדי לקבל תשובה שגרתית. לא? אז זהו, שלא במקרה של נילי אושרוב. אבל אחרי התשובה החיובית, היא מחליטה לראות את חצי הכוס המלא במחלה הארורה - תו נכה למשל. יש לה את זה, טור שני
פתח תקווה. יום קיץ לוהט. המיזוג באוטו מקפיא. אבל לי לא אכפת מכלום. על פרצופי מרוח חיוך ענק. ויש לי סיבה נהדרת. אני בת 52 וחצי אבל כרגע אמרו לי שאני בחורה צעירה. כל בת גילי יודעת שיותר מזה אנחנו לא צריכות. זה אולי אפילו יותר טוב מ"רזית. נכון?"
הטור הראשון שלי: למה אני מקנאה ביוסי בובליל?
האמת, אחרי שנים של גברת, דודה, האישה הזאת ואפילו מאדאם (בפי הפיליפינית הנפאלית של אמא שלי), גם סתם "בחורה" היה מספק אותי, אבל גם בחורה וגם צעירה... וואו. אני יכולה למות בשקט. ואולי זה מה שיקרה בקרוב, כי התואר הנחשק הזה – בחורה צעירה – הוענק לי לפני שעה קלה על ידי המזכירה במכון הממוגרפיה תוך שהיא גוערת ברכות בטלפון במזכירה של מכון הביופסיה: "תעשו לה תור דחוף. זה נראה ממש לא טוב. חבל, בכל זאת, בחורה צעירה".
אז עשיתי ממוגרפיה שנייה מאז גיל 50 ומצאו לי ממצאים חשודים בשד. ולמרות המחמאה הענקית על הגיל, ולמרות היחס המפנק שמיד זכיתי לו כמי שמסתמנת כהבטחה הבאה של המכון (זה בוודאי מבאס לבצע כל הבוקר
בואי עכשיו, הוא יקבל אותך בלי תור
אבל בימים הקרובים הסטטיסטיקה הולכת לבגוד בי, ובגדול. בשבועיים שחלפו מרגע שהתגלה החשד ובוצעה הביופסיה, ועד שהתקבלו תוצאותיה, אני פוגשת אך ורק סיפורים על כלומניקיות. זאת אומרת – אך ורק סיפורים על נשים, חברות, בנות של, גיסות של ואפילו חתולות של, שחשדו, שחשבו, ששלחו, שניטרו, שדקרו ו... כלום, בסוף לא מצאו לה כלום! עם כל סיפור נוסך תקווה שכזה אני חשה כיצד טבעת הוודאות הולכת ומתהדקת על צווארי, או נכון יותר על הציצי שלי. הרי אם לכולן לא היה כלום, מאיפה צמחה הסטטיסטיקה המבהילה של אחת לתשע ויותר? מישהי צריכה שיהיה לה משהו. לא?
יום התוצאות מגיע. טלפון ההרגעה המיוחל מהמכון מבושש לבוא, כמו שכבר שיערתי. אני מתקשרת. המזכירה מתלעלעת. אולי היא מתחרטת על הבחורה הצעירה? לא. אבל כדאי שתבואי עכשיו לכירורג השד. כן, בטח הוא יקבל אותך בלי תור.
אני בדרך לכירורג השד. שוב יום קיץ לוהט, שוב פתח תקווה, ברדיו דיבור ניו-אייג'י פסאודו-רוחני על חשיבות החשיבה החיובית. ואני מחליטה לקחת פעם אחת את ההצעה הזאת ברצינות. למה לא להסתכל על החצי המלא של הכוס, או של החזייה במקרה שלי (בחצי הריק אוכל תמיד לשמור את הכסף והדרכון).
מי אמר שסרטן זה רע? עם הגנטיקה המשפחתית שלי, יכול להיות שזה מה שיציל אותי מאלצהיימר. מה עוד חיובי? הנה, חולה אונקולוגי פטור מתשלום של 25 שקל על טופס 17. אח, אח, זכויות היתר של חוג הסרטן. ואם כבר אני בשוונג, אולי גם אחשוב על עשייה חיובית כלשהי. למשל אני יכולה לקנות קלסר חדש, רצוי ורוד עם לבבות, ולארגן לעצמי תיק מחלה, מסודר, יפה כזה... אוי, תיק, שרשרת החשיבה החיובית שלי נקטעת, כי אני נזכרת ברכישה הפרועה של לפני חודש – תיק עור חלומי במחיר אסטרונומי שאותו תירצתי בעזרתה האדיבה של המוכרת, שהוכיחה לי בחישוב בזק, כפי שרק מתמטיקאית לטנטית מהפוליטכניקום של קייב מסוגלת לו, שבהתחשב בשנים הארוכות שהתיק הקלאסי הזה ישרת אותי, הוא הקנייה המשתלמת ביותר שאעשה אי פעם. קניתי את הטיעון. קניתי את התיק. ועכשיו מה? יקברו אותי עם התיק? בתוך התיק?
עדיף כבר להיות נשא איידס
אבל מיד מגיעה מחשבה חיובית. הבוקר קראתי בעיתון שהגיל הממוצע שבו נשאי איידס נפטרים כיום הוא 69. אולי מה שאני צריכה לעשות זה לחפש מישהו שידביק אותי באיידס.
עכשיו אני צריכה למצוא חנייה ליד המכון. אבל איפה? פתח תקווה צהרי היום כבר אמרתי. אבל הנה, החשיבה החיובית הופכת ליצירתית. אולי תוצאות הביופסיה יכולות לשמש כתו נכה? אדביק אותן על החלון, וליתר ביטחון,
אם הפקח איננו רופא דלפון שעושה השלמת הכנסה, אוסיף שרבוט חינני על חתיכת נייר: פקח, אני חולת סרטן. רק איך מוצאים חתיכת נייר מיותרת בתיק שלי המלא טפסי 17, הפניות לצילומי חזה ותוצאות בדיקות שתן. רגע, אני יכולה לתלוש מהיומן שלי את אחד הדפים האחרונים של השנה. מה הסיכוי שבכלל אזדקק להם?
עטופה בקרום בלתי חדיר של מחשבות חיוביות אני נכנסת אל הכירורגית. אישה קטנה, כמעט ילדה, קשוחה, שמיד יורה אלי צרורות של סרטן, כריתה חלקית, כריתה מלאה, גילוי גרורות, כימותרפיה, הקרנות. אני מתחילה להבין שני דברים עיקריים: שזה הולך להיות כואב ומכוער ושאני לא הולכת למות כל כך מהר. אני מרימה ידיים. למצוא בזה מחשבה חיובית – זה למעלה מכוחותיי.
נילי אושרוב היא קופירייטרית, עורכת לשונית, שותפה במדור הסאטירי "אפעס" ומחברת הספר "שיכון צדיקים", שיצא לאחרונה
