המדריך למניעת התבוללות

מערכת הבחירות נכנסה להקפאה עמוקה. את תשומת הלב תופסת בצדק המלחמה בעזה ועמידתם האיתנה של תושבי הדרום. שאלות של חינוך, כלכלה, רווחה וחברה נדחקו הצידה. כך זה אצלנו הדחוף דוחה הצידה את החשוב באמת. אחד הנושאים אותם הזניח עד היום הפוליטיקאי החילוני המצוי הוא שאלת זהותה היהודית של מדינת ישראל. האתנן הזול ביותר אותו יכול הפוליטיקאי החילוני לתת לפוליטיקאי החרדי זאת הרבנות הראשית, משרד הדתות, המועצות הדתיות, רבני השכונות והערים.

"מה זה נוגע לי? מה זה נוגע לציבור בוחרי?", אומר לעצמו הפוליטיקאי החילוני. זאת אחת הטעויות הקשות ביותר, זאת כיון ששאלת זהותה היהודית של מדינת ישראל צריכה להטריד ואולי אף מטרידה את ציבור בוחריו לא פחות מאשר נושאים אחרים. אחד המקומות היותר רגישים בקרב הציבור החילוני והמסורתי הוא החשש מהתבוללות הילדים שלהם.

אני נתקל בהורים רבים חילונים ומסורתיים החוששים מהחברה או החבר שבניהם ובנותיהם יפגשו

בשיטוטיהם בעולם הגדול. אני נתקל בהרבה יהודים אמריקנים שחוששים מכניסת ילדיהם לאוניברסיטה, האם ישמרו על זהותם הלאומית, הדתית, התרבותית?

במציאות בה עוד אין 'מזרח תיכון חדש' ואנו עדיין נלחמים על חיינו כאן 'בארץ נחלת אבות' לא די באזרחים טובים, אנו זקוקים ליהודים טובים. אזרח טוב ממלא את חובותיו. אך כשאזרח טוב נתקל בקשיים רבים הוא מהגר. העולם מלא במהגרים, הקשורים אמנם למולדתם, אך הבונים עתיד מאושר יותר בארץ חדשה. אך חיינו כאן עדיין מחייבים תודעת שליחות ויעוד. חיינו כאן מחייבים היצמדות לעקרונות ערכיים, לזהות ייחודית שתהווה סיבה מספיק טובה שבגללה נעשה מאמץ עילאי לחיות כאן.

הכל חוזר לצורך בחינוך לערכים, לחנוך לזהות יהודית-ישראלית. האם נכונה הפקרת שאלת הזהות היהודית ועיצובה של מדינה יהודית על ידי הפוליטיקאים החילונים? האם לא הגיע הזמן שאת המסגרות האחראיות על שאלת יהדותה של המדינה יאיישו רבני הציונות-הדתית, תלמידי חכמים ששירתו בצבא, בעלי השכלה גבוהה, אנשים המחוברים לכל חלקי העם, אנשים היכולים להוות גשר בין יהודים לישראלים? אך אל לנו להטיל את כל יהבנו על המדינה ומוסדותיה.

יוסף ויהודי הגלות

במשפחה נמצא סוד הכוח המשמר את אותה ליבה זהותית שכל כך חשוב לנו להעביר לילדינו. ואכן בפרשיות השבוע האחרונות מתבלטת דמותו של יוסף. יוסף הוא הפרוטוטיפ של היהודי הגלותי שבכל הדורות. חכם, אמיץ, הגון, שנון, מהיר תפיסה, מאתר הזדמנויות מאין כמוהו, בעל יכולת השתלבות יוצאת דופן, אמביציות אדירות, וכל זה מתוך עומק רוחני אינסופי ונאמנות אדירה ליעוד המשפחתי.

שלא כמו רבים מיהודי זמננו, הקוסמופוליטיות הזו של יוסף לא הצליחה לבולל אותו. הוא נשאר בעל חוט שידרה אותנטי שלא נגע בו חטא ההיבריס והקסם של התרבות שקלטה אותו. חישבו על הפליט העברי, חסר כל וחסר ייחוס, שנקלע למעצמה הדרומית של המזרח התיכון, מה מנע ממנו להיגרף בזרם התרבות המצרית. מה מונע ממנו לנהוג כמהגר הקלאסי המנסה להיטמע ככל האפשר בסביבתו החדשה, להתקבל לתוכה ולהשתלב בה?

חז"ל מספרים את הסיפור המכונן הבא (בסגנונות שונים) על יוסף שאשת אדונו המצרי מפתה אותו לשכב עימה והוא בולם את יצרו כמעט ברגע האחרון:

"ויהי כהיום ויבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו ואין איש, באותה שעה נתגבר יצרו עליו. ונראתה דמות דיוקנו של אבינו יעקב בחלון, אמר לו, יוסף עתידין אחיך שיחקקו על אבני השהם ואתה עימהם, רצונך שתמחה משם?! פני אביו, יעקב, הנשקפים אליו בדמיונו, הם אלה שבולמים אותו, ברגע האחרון מלאבד את הקוד המוסרי שלו. אביו מזהיר אותו בחזיונו, שייזהר לבלתי יאבד שמו מהקהילה, מהזיכרון הלאומי. יעקב מתייחס ישירות לאבנים היקרות שהיו משובצות על בגדו של הכהן הגדול. על שנים עשר האבנים היו חקוקים שמות השבטים. יעקב מזהיר את יוסף לבל יימחק שמו מהתודעה והקיום הלאומי.

הפנים של אבא, הפנים של אמא. מה הם אומרים לנו? הם מחברים אותנו אל העבר,

אל השורש. הפנים של סבא וסבתא נשקפים מהפנים של אבא ואמא ומהם נשקף העבר הנעוץ באינסוף. אבל הרי לא באלבום תמונות אנו עוסקים כאן, אלא בתוכן הנשקף מהם. והשאלה היא מהו התוכן הנשקף מפנינו לילדינו ונכדינו? ידע כל מי שחש את אותה אחריות של זהות הדורות הבאים היוצאים ממנו. שאם הוא והיא לא יבררו ראשית לעצמם מה טיבה של אותה זהות יהודית הנראית כה חמקמקה. ואם הם לא ילבנו, ישוחחו, ובעיקר יחשיבו ויעצימו את אותה זהות יהודית בעיני בניהם ונכדיהם, אל יצפו שברגע מבחן של ילדיהם יעמדו הם מצוידים באותה דמות דיוקן של אביהם שתשתקף אליהם ותלחש באוזניהם: " אל תשכח מאין באת ולאן אתה הולך".

יצאנו מחנוכה ואנו מתקדמים לט"ו בשבט ואחר כך לפורים, האם ניצוק תוכן יהודי באותם ימים. כל שבוע חולפת על פנינו שבת. האם השבת מהווה רק 'סוף שבוע נעים'? או שמא אולי נקדיש בשבת הארוכה עשר דקות לספר לילדים על פרשת שבוע?