"הוא לא מבין למה אני בלחץ". זוג במלחמה
"הוא לא יכול לתמוך קצת? לחבק? הוא בכלל הולך לעבודה ומשאיר אותי לבד עם הילדים בבית. מאז שאין גנים ובית ספר אנחנו תקועים כל היום בבית. בא לי לקחת את הדברים ולחזור עם הילדים להורים שלי". זוגית בימים של פאניקה
שבת בצהריים, טלפון מדורון וטלי, זוג מטופלים לשעבר מהדרום (השמות - בדויים). טלי אומרת "תמר, תצילי אותנו. אנחנו משתגעים". שאלתי מה קרה והיא ענתה "אני כבר לא יכולה עם הלחץ הזה. הפגזים נופלים, אנחנו כל הזמן בממ"ד. הצעתי לו לנסוע מכאן, אבל הוא לא מסכים. הילד הגדול חזר להרטיב, והקטן ישן איתנו באותה מיטה צפופה. עד שהצלחנו לגמול אותו מלישון איתנו, ועכשיו הכל מהתחלה... ובכלל, דורון כל כך מעצבן אותי..."
"איך הוא מעצבן?" שאלתי.
"כמו כל הגברים. הוא לא מבין למה אני בפאניקה", ענתה טלי, "הוא לא מבין שזה באמת מסוכן. הוא לא יכול לתמוך קצת? לחבק? הוא בכלל הולך לעבודה ומשאיר אותי לבד עם הילדים בבית. מאז שאין גנים ובית ספר אנחנו תקועים כל היום בבית. בעצם, זה כמו תמיד. אני כל כך מאוכזבת... אני אומרת לך – נמאס לי! אני לא יכולה יותר. בא לי לקחת את הדברים ולחזור עם הילדים להורים שלי. בא לי להתגרש!"
"הם צריכים עוד אמא לחוצה והיסטרית?"
לקחתי נשימה עמוקה והצעתי לה שיבואו שניהם לשיחה משותפת איתי במרכז. דורון הגיע מעוצבן ולחוץ. "אני לא מבין מה הבעיה שלה. היא כזאת אגואיסטית. כמו תמיד! אני הולך לעבודה, משתדל לשמור פה על הכל שלא יתמוטט. עכשיו גם אולי יגייסו אותי עוד מעט, והיא בוכה לי על זה שאני לא מספיק מחבק... והילדים שלנו המסכנים, גם ככה הם ישנים איתנו, והגדול חזר להרטיב, אז הם צריכים עוד אמא לחוצה והיסטרית על כל הראש?"
הסתכלתי עליהם וחשבתי: דורון וטלי תמיד מתנהגים אחרת זה מזו ונראים הכי הפוכים בעולם, אבל למעשה דורון, שנראה כזה מאצ'ו מחוספס, מודאג מהמצב לפחות כמו טלי. יש בתוכו פגיעוּת ורגישות גדולה, שלא יוצאת בקלות החוצה. לגמרי ברור לי שטלי, ברגעי הלחץ, מפספסת ולא רואה אותו ואת המצוקה שלו. טלי, לעומת זאת, מאוד מוחצנת. בסך הכל היא אשה חזקה וממש רחוקה מהתיאור שלו אותה. אם היא מגיבה ככה עכשיו, נראה שהמצב באמת מאוד קשה.
כידוע, מצבי לחץ מחריפים ומקצינים נטיות, שבימים כתיקונם אנחנו מצליחים להתמודד איתן טוב יותר. הלחץ משבש את החשיבה התקינה ושואב אנרגיות נפשיות. הזוגיות של דורון וטלי חורקת כבר הרבה זמן, ולמעשה כבר מזמן המלצתי להם לקחת את עצמם לסיבוב נוסף של טיפול זוגי, ואיכשהו הם כנראה חשבו שהם יכולים להמשיך ככה "לסחוב". אבל האתגר שמעמידה המלחמה עצום, מחליש את יכולת ההתמודדות של הזוג הזה ומשבש את התפקוד שלהם, כהורים ובני זוג. הלחץ הוציא את כל השדים הרדומים מהבקבוק.
דורון הוסיף: "היא רוצה ללכת להורים שלה? על גופתי המתה. אני עם חמותי באותו ממ"ד? בקושי אני שורד ארוחת יום שישי עם המשפחה הזו... ". טלי מיד קפצה: "אתה מדבר? אמא שלך חונקת ובאה כל הזמן עם הבישולים שלה ומתיישבת עלינו, היא וכל הביקורת שתמיד יש לה עלי... ".
חשבתי לעצמי איזו תמיכה עצומה יש לזוג הזה, בעצם, מצד שתי המשפחות – אמא אחת מזמינה אותם לגור אצלה, והשניה מבשלת ונמצאת שם כל כך הרבה. איך הם מצליחים לא לראות את זה?
אמרתי להם שאני רואה ששניהם חרדים בעקבות המצב, אבל כל אחד לוקח על עצמו תפקיד אחר, ולכן לא מודעים לדמיון הרב ביניהם. אולי כלפי חוץ זה נראה שטלי היסטרית ודורון קשוח, אבל המציאות מורכבת יותר.
"מה, אני לא צריך לפעמים איזה חיבוק קטן?"
דורון אמר, בקול שקט, כשהוא לא מסתכל על טלי: "אני לא יכול כבר עם ההתקפות הבלתי פוסקות שלה. מרגע שהחל המשבר הכלכלי היה קשה ומפחיד, רק לקחנו משכנתה לא מזמן, והדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שיפטרו אותי. אבל עכשיו נוספה גם המלחמה. בעבודה זה ממש טירוף, והיא יושבת בבית וכועסת. כל הזמן יש לה טענות ומענות. איך אני יכול לחבק ככה? מה, אני לא צריך לפעמים איזה חיבוק קטן?"
וטלי אמרה: "טוב, ברור שמי שלא הולכת לעבודה זו אני. כאילו שאותי אי אפשר לפטר, כאילו שלי קל בבית עם הילדים, ועם הטלפונים מהעבודה. ובלילה הוא ישן כמו אבן, ואני מחליפה לילד, ואחר כך לא נרדמת מרוב לחץ".
היה ברור לי שאני לא יכולה לתת להם להיפרד עכשיו. גם אם יש בעיות, זה באמת לא זמן מתאים. חוץ מזה, ממצבי לחץ אפשר גם לצמוח ולא רק להישבר.
"תגידו, איך התמודדתם עם מצבי לחץ בעבר?" שאלתי. "למשל אז, כשאחיה של טלי עבר תאונה?"
טלי הסתכלה על דורון ואמרה: "טוב, אז זה היה אחרת לגמרי, דורון היה פשוט מקסים. הוא התגייס כל כולו, בא והחליף אותי בבית ובבית חולים, וטיפל באחי, והסיע את אמי... ". בקול נשבר הוסיפה: "אני הייתי ממש שבר כלי. בלי דורון אני לא יודעת מה היה קורה. שכחתי את זה בכלל".
לאט לאט ראיתי את דורון מרים את עיניו ומסתכל על טלי באהבה. לאחר רגע של שקט, שאלתי שוב: "במה זה שונה הפעם?"
"אני לא יודעת" אמרה טלי, "עכשיו זה עם הילדים... וזה כזה חוסר אונים... אי אפשר לדעת מתי זה יקרה... אני בחרדה כזו שפשוט לא נשאר לי כוח... אני מתמוטטת".
"דורון, ככה אתה מכיר אותה בדרך כלל?" שאלתי.
"לא", ענה דורון, "היא לא כזו בדרך כלל. יש לה תמיד משהו בונה לומר והיא מתמודדת. אני באמת לא מבין".
"מה אתה חושב קרה פה?"
"תראי, זה באמת נורא קשה, וגם נורא מפחיד. גם אני בעבודה, כשאני שומע בום של טיל אני מיד חושב על הילדים. הם כאלה קטנים, ואם זה יגיע אליהם... ואני רחוק ולא יכול לעזור... כשאני כבר מצליח להתפנות לרגע, ולהתקשר הביתה, היא כועסת וצועקת עלי בטלפון".
ראיתי את עיניה של טלי נפערות בתדהמה: "באמת? אתה חושב עלינו? חשבתי שאתה עסוק רק בעבודה".
שתקנו כולנו כמה דקות. ואז אמרתי: "תראו, אתם יכולים להיפרד. זה כמעט הכי קל. אבל לא נראה לי שזה פתרון מתאים כרגע. מה שקורה עכשיו, זה שבמקום להתאחד ולהתמודד עם המצב ביחד, אתם נלחמים זה בזה, כששניכם חסרי אונים ולשניכם קשה".
"דורון", המשכתי, "איך אתה חושב אפשר להקל קצת על טלי?"
דורון שתק כמה רגעים ואז פנה לטלי ואמר לה: "את רוצה להתחלף וללכת לעבודה איזה יום-יומיים השבוע?"
טלי הרימה עיניים נוצצות ושאלה: "אתה יכול?"
דורון נאנח ואמר "אני אנסה".
"תודה", אמרה טלי.
"טלי, נראה לך שיש איזו דרך שאת יכולה להקל על דורון?" שאלתי.
טלי חשבה רגע ואמרה: "טוב, זה נכון שאני ממש מגעילה בטלפון, אני רוצה להתנצל. פשוט, אחרי כמה שעות עם הילדים אני נעשית בלתי נסבלת, כאילו זו לא אני. אני אשתדל יותר.... אבל, האמת גם לא הרגשתי שאתה מתקשר כי באמת אכפת לך. אני בטוחה שאם אוכל ללכת לעבודה מידי פעם זה יאוורר אותי קצת, ויהיו לי יותר כוחות להתמודד. חוץ מזה, טוב לדבר.... אפשר לבוא עוד פעם?" פנתה אלי.
"בוודאי", אמרתי. "ועכשיו אני ממליצה בחום שאם אתם כבר פה, תצאו לכם לאיזו מסעדה טובה ותתפנקו קצת".
דורון וטלי יצאו חבוקים, ואני חשבתי לעצמי, שבמצבי לחץ הכל כל כך מסובך ונראה בלתי אפשרי, אבל לפעמים קצת עזרה מהחוץ יכולה לעשות שינוי ענק. ידעתי שלא הכל נפתר, אבל בתור התחלה, זה נראה לא רע.
- תמר ארצי וינברג
היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית, מכון זוגות
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
