שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כשהכוריאוגרפיה לא מצליחה להתחרות במוזיקה

    ללהקת "קמע", שהציגה בבכורה ישראלית את פרשנותו ל"כרמינה בוראנה" של הכוריאוגרף תמיר גינץ, יש הרבה אומץ. את כישלונם אי אפשר להגדיר אחרת מאשר כישלון מפואר

    צריך לא מעט אומץ כדי להציע פרשנות תנועתית ליצירה גדולה מהחיים כמו "כרמינה בוראנה" של המלחין הגרמני קארל אורף. כשמדובר בלהקה של רקדנים צעירים מאוד וכוריאוגרף שזוהי לו למעשה העבודה הראשונה שמערבת מספר כה גדול של רקדנים, תזמורת חיה ומקהלת זמרים, אפשר אפילו לדבר על מגלומניה.

     

    ללהקת "קמע" שהציגה אמש (מוצ"ש) בבכורה ישראלית את פרשנותו ליצירה של הכוריאוגרף תמיר גינץ, יש הרבה אומץ וכמידתו, יוהרה. את כישלונם אי אפשר להגדיר אחרת מאשר כישלון מפואר. למזלם של הרקדנים ושל גינץ, על המוזיקה של אורף אי אפשר להתווכח. מוטת כנפיים רחבה נתנו לרקדנים גם נגני הסינפונייטה הישראלית באר שבע, המנצח דורון סולומון וזמרי המקהלה הקאמרית של תל אביב וסולניה הנהדרים.


    לא מצליחים להתמודד עם המוזיקה של אורף (צילום: נטלי כהן קדוש) 

     

    זו לא כל כך הכוריאוגרפיה שלוקה בחסר, כי למרות שאין מדובר בשפה תנועתית חדשנית או בחיבורי פראזות יוצאי דופן, יש בה לא מעט רעיונות תנועתיים מבריקים, הומור ותמונות שמציעות קומפוזיציה ואסתטיקה לרוב. אבל כל זה לא מספיק.

     

    בתמונת הפתיחה המקפלת בתוכה הבטחה לבאות, נראית רקדנית בעליונית תחרה שחורה ובשובל אדום ארוך ובוהק. היא צועדת לאט עם הגב לקהל, אוחזת בידיה סלסלה ומפזרת תפוחים ירוקים שמתגלגלים על רצפת הבמה.

    אדום ושחור היו תמיד צבעי סערה והתפוח, שאין יותר ממנו לסמל את הפיתוי והיצר, אמורים היו להעיד על הבאות.

     

    כגודל הציפיות שבונה הסצנה הזו, כך גודל האכזבה. באקספוזיציה, שבה נדרשת עבודת הידוק מרובה, עוד אפשר להתלבט בשל תנועת הרקדנים הרוחשת, החצאיות המתעופפות שיוצרות בחלל הבמה האדירה של המשכן רחף נעים לעין וגם בזכות עיצוב התאורה (עבודה מצוינת של שי יהודאי) שמחלקת את המרחב לצורות גיאומטריות ופורשת אותו למקטעים.

     

    תנועות ידיים שנפרשות לרווחה, רגליים שנבעטות, הם פֶּה לגוף שמסתתר תחת שמלות רחבות מאוד. יש משהו מפוזר באוברטורה שרקח גינץ ליצירה, אוורירי מאוד, חסר חוט שדרה, לא קוהרנטי עם יותר מדי הסתובבויות סתמיות של רקדנים על הבמה.

     

    התמונה מתחילה להתבהר ככל שהעבודה מצטמצמת ועל הבמה נשאר מספר מינימלי של רקדנים. זמר הבריטון, יעקב באש, ניגש למיקרופון שהוצב בקצה הימני של הבמה. על הבמה, שנחלקת בעזרת שני פסי אור רחבים לצלב, רוקד רקדן גבוה וגבעולי סולו מיוסר. התמונה יפה אבל הכוריאוגרפיה לא מצליחה להתחרות עם הביצוע ועם השירה הנפלאה של באש.

     

    התמונה הבאה מציגה חגיגה סוחפת של מלחמת המינים, התנועה מלאה בפראזות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. בתוך המולת התנועה גינץ משבץ "שירת קאנון תנועתית" מרעננת. הוא מפתיע עם תנועות אגן מתפתלות שמוסיפות נופך מאוד ים תיכוני על רקע שפה תנועתית שמשתדלת לדבר אוניברסלית, וגם בזה יש מהרעננות.

     

    הפרשנות התנועתית האחרונה ליצירתו של אורף נראתה על הבמה הישראלית

    בחודש יולי האחרון, אז הציגה להקת סגד ההונגרית את יצירתו של הכוריאוגרף תומש יורניגס בפסטיבל המחולות בכרמיאל. כמו ביצירתו של יורניגס, כך גם ביצירתו של גינץ, התוצאה מאכזבת מאוד והיא נובעת מכישלונן של היצירות להעביר את האש שקיימת במוזיקה לתנועה הנרקדת. אצל יורניגס, ליבת הבעיה היתה בשפה כוריאוגרפית דלה. אצל גינץ, הבעיה המרכזית היא בגילם הצעיר של הרקדנים שמביאים לבמה יותר חדוות נעורים מליבוי יצרים ובערה.

     

    קארל אורף העניק לאוסף הפואמות הווקאליות שנכתב במאה ה-XIII על ידי פרחי כהונה, פרטיטורה עשירה, סוחפת ומלאת עצמה שכולה מזמור לאהבה, המיניות, היצר ובמידה רבה החטא. כל אלה חסרים מאוד ביצירת המחול שנראתה אמש בתל אביב. המוזיקה של אורף גדולה על הרקדנים. גם במת היכל המשכן לאמנויות בתל אביב גדולה עליהם. טוב היה עושה גינץ אם במקום להשאיר את זמרי המקהלה בפיט של התזמורת, היה מעלה אותם אל הבמה וממלא את הנפח האדיר הזה בנוכחות החושנית שיש ביצירה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גינץ. זו לא הכוריאוגרפיה שלוקה בחסר
    צילום: אבשלום לוי
    לאתר ההטבות
    מומלצים