יש מסכים זיג-זג
העונה השנייה של "מסכים" יותר מודעת לעצמה ופחות אפלה מהראשונה, אבל ממשיכה להביא טעימות גדולות וממצות מסיפורים קטנים. עמית קוטלר מחכה לראות כמה רחוק יקחו את היחסים הפסיכוטיים של מיקי קם והבת שלה
"את הקוסמת? מה, את לא הקוסמת? איפה הקוסמת?" כך פותח ולמעשה כך גם מסיים רן דנקר את חלקו בפרק הראשון בעונה השנייה של "מסכים" (א'-ה' ב-22:00, yes stars ישראלי). דנקר הוא נמרוד מן, צעיר הסובל מפיגור קל ומתחבר לאתר פורנו, ובמקום לצ'וטט בו עם חשפניות, מחפש בתמימותו בחורה שתעשה לו קסמים.
למרבה השמחה, כמו בעונה הקודמת שלה ולהבדיל אלפי זכייניות, "מסכים" ממשיכה להשתמש בטריק שמזכיר מעט את זה של "בטיפול", ומאפשרת לצופים - גם אם לא בצורה הנוחה ביותר שיש - לבחור את הסיפורים המועדפים עליהם, ולהתמקד בהם.
דנקר בתפקיד נמרוד. לא משכנע
אם תרצו ואם טרם הכרתם, אלה מעין מיני-סיפורים המשולבים זה בזה במשך עשרים ומשהו דקות מדי ערב. וזה משמח, כי לא בטוח שהסיפור הלא משכנע של דנקר, "נמרוד וללה" בו לוקחות חלק גם נטע גרטי ומיכל גבריאלוב בתפקידי נערות פיתוי זולות, הוא זה שתבחרו לעקוב אחריו.
מצד שני, זה משמח כי מה שעבד נהדר עם "דניה וזוהר" ועם "דובים" בעונה הקודמת, ועוד יותר מכך עם אניה בוקשטיין, שממשיכה גם הפעם בתפקיד שירי במיני-סיפור "הנמלט 2" (הסיפור היחיד שממשיך גם בעונה החדשה) בא לידי ביטוי גם ב"אורה הכפולה", הסיפור המוצלח של העונה.
אורה לגויים
מיקי קם היא אורה, אמה של הילה (טל טלמון), שחקנית ודוגמנית צעירה העושה את צעדיה הראשונים בהוליווד. אבל אורה היא לא רק אמא של הילה, אלא משמשת גם כסוכנת הנוקשה שלה. כבר בפרק הראשון היא מאיימת על הצלמת שמלווה את הבת שלה, מבקרת את הבגדים שבחרו עבורה ומספרת על ויכוחים עיקשים עם אנשי יחסי הציבור ההוליוודיים, בכמה סצינות מעולות שמזכירות סיפורים המוכרים לנו היטב ממחוזותינו.
קם בתפקיד אורה. הפתעה מוטרפת
"אורה הכפולה" של אבנר ברנהיימר וגיא סידיס ממשיך ומתכתב עם החיים האמיתיים גם בביקורת של האמא על המוצר הלא כל כך מושלם לטעמה שיצא מרחמה ("יש לה נטייה בעצם הזנב"), בשמירה על הטאלנטית הצעירה – שלא תסתכסך עם התקשורת בארץ הולדתה וכן, באופן ממש טבעי זה גם מגיע לבעיטה קלה בעולם הריאליטי.
זהו סיפור מעולה עם נגיעות סאטיריות משוחקות להפליא, שעל אף היותו מודע לעצמו יותר מכל אחת מהעלילות האחרות בסדרה, עשוי להתפתח למחוזות מופרעים ומוצלחים ואף מילה, כמובן, על בר רפאלי.
ילדות נשכחת
סיפור נוסף שמקבל נתח מכובד – לפחות בפרקים הראשונים הוא "איה וניצן", שעל אף משחקה המפתיע של נילי נויטל (ניצן) נופל בקלישאות ההורים הגרושים והבנות המרדניות. טוב היה אם דקלה קידר שכתבה וסיון ארבל שביימה את הסיפור הזה, היו משקיעות כמה שעות נוספות בהתחקות אחר מנהגי אותן מתבגרות ולא מסכמות את הדמויות בכאלה שמאזינות לאווריל לאבין.
הסיפורים כולם, על אלה המוצלחים יותר או המוצלחים פחות, שומרים על הקו האחיד והמעט אפל של "מסכים". למרות שעל הסדרה עבדו עשרות במאים וכותבים, התוצר הסופי אחיד ומהוקצע, שנע בין וידאו-צ'אטים "פייס טו פייס" לפתיחת פריימים אל החלל המחשיד תמיד שמאחורי הדמות, שלפעמים מוסיף לא מעט פרטים ואף מניע את העלילה במציצנות אותנטית ולא נינוחה. וזה, כנראה, היה וגם יהיה כוח המשיכה הגדול של "מסכים".
