שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אני מהיהודים החסומים
    "אנא מן אל-יהוד", קובץ הסיפורים של המשורר אלמוג בהר, מצטרף אל הטרנד המזרחי הקיצוני הרואה בעברית הישראלית שלנו "אשכנזית" ומתגעגע למבטא הערבי. התוצאה - ספר מלא רגעי יופי, אבל חסום לקריאה

    אלמוג בהר, מהבולטים במשוררי הדור הצעיר ("צימאון בארות" הוא ספרו הראשון והיפה), זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" עם "אנא מן אל-יהוד", אשר העניק לקובץ שלפנינו את שמו. מדובר בכ-40 סיפורים בעלי נימה פיוטית שיש ביניהם איזה קו מקשר. מרביתם מסופרים בגוף ראשון וניכר כי מדובר בכותב מעודן, מורכב ומשכיל. בכל זאת - זהו ספר חסום לקריאה במידה רבה.

     

    החסימה קשורה קודם כל באיזו מופנמות עמוסת מילים ההופכת לעתים לפטפטנות, כמו גם בהתנסחות הסתומה לעתים של הכותב - למשל, המשפט הפותח את הסיפור השני: "מלך בירושלים לפני היות דוד אוהב ספרים רבים ועל כן אוהב אנשים רבים". קצת מוקשה, לא?

     

    לכך נוספת הארכאיות של השפה המשנאית-משהו שנוקט בהר, שיש בה קצת הזז וקצת עגנון וקצת מליציות. כאן, למשל, תדבר החברה הספונטנית של הגיבור הצעיר (בסיפור "שני בתים") במילים המיושנות הבאות: "נעלה לאוטובוס בלי לדעת איה תחנותיו", ובהמשך היא תשתוקק שהאוטובוס ייסע "יֶרַח שלם". גיבור הסיפור יופתע ממישהי אחרת שאצלה הכתיבה דומה לדיבור, שהרי הוא למד "שאת הכתיבה צריך לייפות כל הזמן".

     

    מדובר כאן בהיתקעות סגנונית, אבל לא רק: זוהי גם מאניירה לשונית מודעת של המחבר, החלטה מתריסה שלו שהינה חלק ממהותו של הספר המתלבט לכל אורכו בשאלה באיזו עברית לכתוב ובאיזה מבטא לדבר. הדיון הזה מגיע למיצויו החד בסיפור-המפתח "אנא מן אל-יהוד" (בעברית: אני מהיהודים), שהוא דווקא סיפור מגובש ונגיש למדי, ובו גם נחשף הטיעון הלשוני של בהר בזכות המבטא הערבי, במלוא חולשתו.

     

    כמה מחברי האשכנזים

     

    הסיפור "אנא מן אל-יהוד" נפתח בגיבור שלשונו התהפכה פתאום והוא מתחיל לדבר עברית עם עין וחית גרוניות. מכאן נפתחת שורה של בעיות זהות אירוניות, עצובות-מצחיקות, עם הסביבה ועם השוטרים החושדים בו שהוא ערבי ועורכים עליו בדיקה ביטחונית.

     

    יש בהתהפכות הלשונית הזו איזה צד סימפטי של געגוע לסבא העיראקי (לבהר סבא אחד עיראקי ואחד ייקה) ששפתו נותרה מחוץ לעברית הארצישראלית, אבל כאמור, לפנינו גם טענה לשונית-פוליטית הקוראת תיגר על עצם העברית הישראלית, ומצטרפת בכך לגל ספרותי-חברתי רחב יותר המציע לחזור אל הערביות שנמחקה מן הזהות המזרחיות המדוכאת.

     

    הסיבה שגיבור הסיפור הזה מואס בעברית הישראלית היא משום שהוא מזהה אותה עם האשכנזיות. כשעוצרים אותו השוטרים, הוא מנסה להוכיח את יהדותו באמצעות "החברים האשכנזים" שלו, שמדברים "עברית כמו שצריך לדבר עברית, בלי שום מבטא".


    בהר, בין מזרחיות, ערביות ואשכנזיות (צילום: מוטי קיקיון)

     

    אלא שהזיהוי הזה של עברית מדוברת עם אשכנזיות הוא הבל גמור, שכן העברית הישראלית, שחודשה כידוע על סמך התנ"ך ושאספה אליה מלשון המשנה ומעגות התפוצה, נפטרה ממיבטאיה המזרחיים הגלותיים כשם שהיא נפטרה ממיבטאיה האשכנזיים הגלותיים, כי היא לא רצתה מבטא גלותי בולט בתוכה.

     

    המבטא הישראלי החדש שיצרו כאן בני הארץ לעדותיהם השונות, אשר מיזג לתוכו בין השאר נימות מן האידיש ומן הערבית, העדיף כזכור את ההטעמה המזרחית המלרעית על פני ההטעמה האשכנזית המלעילית. בעברית החדשה הזאת נכתבו אצלנו שירה נפלאה ופרוזה גדולה, ממיטב הספרות העולמית - עדות לחיוניותה העצומה של השפה. אז על מה בדיוק בהר מדבר?

     

    חגורות נפץ על ליבי

    במקרה או לא, הקשר שחש גיבור אותו סיפור אל השפה הערבית הופך די מהר להזדהות עם הצד הערבי בסכסוך, וכך כותב בהר על הבדיקה הביטחונית שעורכים השוטרים: "באותו זמן שהנחתי את גופי להם החלו נולדות חגורות-נפץ על ליבי". כמעט היה אפשר להזדהות עם ייסורי הבדיקה הזאת, אם שוכחים לרגע שהיו גם חגורות-נפץ אמיתיות בסכסוך הזה, אשר הרגו מאות מתוכנו בפיגועי התאבדות.

     

    מכאן קצרה הדרך לחזור ולהאשים את האשכנזים גם במלחמות ולטעון (בסיפור המוקדש למחמוד דרוויש) כי "האשכנזים הוותיקים הם שבחרו לנו את חיי החרב". המזרחיים, כך שמענו, דווקא מסתדרים עם הערבים (אז מה אם פה ושם היו קצת פרעות?). הו, סיר הבשר של גלות מצרים ועיראק.

     

    אבל כאמור, בתוך הטקסטים המגויסים-עדתית מכאן והנעולים באגואיזם סגנוני מכאן, נחבאים גם קטעי שיר וקטעי סיפור יפים, בין השאר על יחסי זוגיות בין נשים אירוטיות לגברים הפוחדים להתחייב. למשל האישה המשוררית בסיפור "כל שעותיה החסרות": "רוצה היתה להיאחז היטב באטבי העץ ולהניח את מיטב שמלותיה לרוח, לפרסם את גודל חזיותיה ברבים ואת צמצום תחתוניה, ולתלות זה לצד זה הרבה שירים נוטפים לייבוש".

     

    רגע עירומה ורגע לבושה

    האג'נדה הלשונית של "אנא מן אל יהוד" העסיקה את בהר גם בשירו המוכר "הערבית שלי אילמת" (שהובא בספרו הראשון), אבל בשיר ההוא יש משהו מקורי ובעל קסם בהתלבטות בין השפות: "והעברית שלי גועשת / מתרוצצת בין החדרים ומרפסות השכנים / משמיעה קולה ברבים / מנבאת בואם של אלוהים / ודחפורים /.../ גְלוּיות גְלוּיות על שפת עורה / כְּסוּיות כְּסוּיות בין דפי בשרה / רגע עירומה ורגע לבושה / היא מצטמצמת בכורסא / מבקשת את סליחת ליבה."

     

    כאן לפחות הוא מאוהב גם בעברית (וגם המוזיקה של השירה עושה את ההבדל). בפרוזה שלו, לעומת

    זאת, בהר שכח במקצת את מה שהבין בשירתו על העברית. גם הטענה שהוא משמיע כאן בסיפור המורחב "אמירה בת סלימה" (שיש בו מחוות יפות למשוררת הייחודית אמירה הס, שמוצאה עיראקי), ולפיה לפני העברית "דיברנו כנענית ושומרית ואכדית", ואחריה דיברנו "ארמית וערבית" - כלומר, העברית היא כביכול שפה אחת מני רבות - מעידה שבהר לא ממש קולט את ראשוניותה ופלאיותה של לשון הקודש שלנו.

     

    "אנא מן אל-יהוד", סיפורים מאת אלמוג בהר, עורך: סמי ברדוגו, הוצאת בבל, 293 עמ'

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים