שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בעייתה המוסרית של ישראל
    חובתם של הממשלה וצה"ל היא להפסיק לחלוטין את ירי הקסאמים, אבל מקבלי ההחלטות נזהרים בחיי האויב והחיילים

    ההתנגדות הפוליטית למבצע בעזה, מבית ומחוץ, מוצגת בטעות כהתנגדות מוסרית. אך למעשה, התנגדות לזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה היא אנטי-מוסרית בעליל.

     

    המוסר הפוסט-מודרני מציג את השאלה מיהו החלש ולמי יש יותר נפגעים, וכך קובע את עמדתו המוסרית לגבי השאלה מי צודק. העולם המחשיב את עצמו נאור לא רואה כל הבדל מוסרי בין ישראל והפלסטינים ושואל רק כמה הרוגים נספרו. העיוות המסוכן בגישה זו טמון ביחסיות המבקשת להציב את קורבנות הטרור ומבצעיו כשווים. בסיור שערך בנימין נתניהו לכתבים זרים, שאל אותו כתב בריטי כיצד ייתכן שלמדינת ישראל יש הרוגים ספורים, בעוד שהפלסטינים סופרים מאות. כלומר, אין כאן שאלה של מוסר אלא של מספר.

     

    טענתם של הדוגלים בגישה זו, לפיה יש לקדש מוסר של תוצאות (למי יש יותר הרוגים) ולא מוסר של כוונות (הרג מול רצח, זכותה של מדינת להגן על אזרחיה, מול ניסיון לרצח שיטתי של אזרחים) מסייעת לטשטש את ההבדלים המוסריים בין המבקשים להשמיד את ישראל לבין מאבקה להגנה עצמית. הרלטיביזם המוסרי הוא זה שכובל את ידי ישראל ובכך מאפשר את המשך הטרור.

     

    חובתם המוסרית של הממשלה ושל צה"ל היא להפסיק לחלוטין את ירי הקסאמים. במבצע זה, המבחן המוסרי הוא מבחן הכוונות (המאמץ של צה"ל לפגיעה במחבלים בלבד) המשולב במבחן התוצאה: האם המבצע יביא להפסקת פשע המלחמה הפלסטיני. אם נצליח להרוג את כל 15,000 מחבלי החמאס תוך פגיעה מינימאלית ככל הניתן באזרחים, לא יהיה דבר מוסרי מכך. עלינו להשתדל להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים, אך לא במחיר התפשרות על השגת המטרה. המטרה היא מוסרית בהתגלמותה,ולכן כל פעולה שתשרת את השגתה, היא הפעולה המוסרית.

     

    לצערי, הבעיה המוסרית שלנו נעוצה במקום אחר לחלוטין. כל אזרח ישראלי יודע כי בשנים האחרונות נרתעה ישראל ממבצע צבאי נרחב ברצועה בשל החשש מנפגעים. זאת, בעוד תושבי עוטף עזה סובלים מדי יום מירי גראדים, קסאמים ופצצות המרגמה.

     

    בספרו "אש על כוחותינו" הציג עמיר רפפורט את דברי השר שאול מופז במהלך ישיבת קבינט באמצע מלחמת לבנון השנייה, לאחר שההצעה לצאת לפעולה קרקעית הועלתה: "הציבור הישראלי רגיש למחיר שזה גובה מאיתנו... לא צריך להבדיל בין דם לדם, אבל הציבור תופס קשה חיילים שנפגעים, יותר מאשר אזרחים שנפגעים".

     

    החיילים, שתפקידם להגן על המדינה, הפכו "לילדים שלנו" שיש לשמור עליהם מכל משמר. את ההיפוך הערכי הצדיק במפורש הפרופסור אסא כשר, שטען בקשר לעסקאות של שחרור מחבלים בתמורה לחיילים חטופים כי חובת המדינה "ביחס לכל אזרח הנתון בסכנה היא כבדה ועמוקה... החובה ביחס לחייל כבדה עוד יותר, עמוקה עוד יותר".

     

    עד כמה שתמונת מצב זו מדאיגה, התבוננות בצידו השני של המטבע מגלה תמונת מצב מדאיגה אפילו יותר. בעוד מקבלי ההחלטות בישראל מקפידים שלא לסכן חיי חיילים על מנת להגן על אזרחים, וכאשר אזרחי ישראל מהווים למעשה אפוד מגן שסופג את האש במקום החיילים, מקפידה ישראל בכל מחיר שלא לסכן אזרחי אויב, גם על חשבון סיכון של חיילי צה"ל. דוגמא מובהקת לכך סיפק בג"ץ כשקבע כי אין להשתמש בנוהל שכן ומוטב לסכן חיי חיילים, ולו רק כדי למנוע סיכון לפגיעה באזרחים פלסטינים.

     

    בישראל חל היפוך מוסרי מוחלט ביחס לחיי אדם ומעמדם. במדינה מוסרית המקיימת את חובתה כלפי אזרחיה וחייליה ברור היה לחלוטין כי בראש סדר העדיפויות עומדת הדאגה לביטחון האזרחים אפילו במחיר סיכון חיילים, במקום השני – שמירה מירבית על חיי החיילים במהלך הפעילות הצבאית, ורק לאחר מכן המאמץ להימנע מפגיעה באזרחי האויב.

     

    בישראל של היום התהפכו היוצרות לחלוטין. במקום הראשון: הדאגה לביטחון אזרחי האויב אפילו במחיר פגיעה בחיילים. במקום השני: הגנה על חיי החיילים אפילו במחיר סיכון אזרחים ישראלים. במקום השלישי והאחרון: מאמץ להגן על אזרחי המדינה, רק בתנאי שחיילים לא יפגעו ואזרחי אויב לא יסוכנו.

     

    לא ניתן להשלים עם מציאות שבה אזרחים מ"חוטף" עזה, מותקפים ללא הרף, גם אם פירוש הדבר שכוחות צה"ל ייאלצו להלחם ואף להיפגע.

     

    רונן שובל, יו"ר תנועת אם תרצו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים