אני ילדת חורף 73. הבטיחו לי יונה, עלה של זית
אני רואה חייל עובר בכביש או ברחוב, ורק חושבת, אלוהים, כמה צעיר. בני 18 עד 21. מה זה? זה כלום! אני נזכרת בעצמי בגילים האלה ורק חושבת כמה ילדה הייתי. כמה חשבתי נאיבי ומתוק, וגם קצת שחור ולבן, כמה לא הייתי מודעת לתהפוכות של העולם הזה, לתככים, לשנאה, למאבקי הכוח, לפוליטיקה
כשהייתי בתיכון, שום דבר לא נראה מדהים יותר מחייל לובש מדים. היתה להם הילה מיוחדת כזו, כמעט כמו של כוכבי קולנוע מהמדרגה הראשונה. חייל לובש מדים היה כל העולם כולו. חתיך. מבוגר. בוגר. גבר. גיבור. בחורה בתיכון שהיה לה חבר חייל ישר עלתה בעולם הדרגות החברתי, כי היא הרי נוגעת בזוהר, ומכאן שהזוהר נוגע גם בה.
זה התחיל אפילו לפני, בנסיעות לצפון לסבתא, ובחזרה למרכז, אז אבא תמיד היה עוצר טרמפים לחיילים. מבחינתי ומבחינת אחותי זו היתה גולת הכותרת של הנסיעה. היינו ערניות מספיק תמיד לצעוק לו שיעצור בטרמפיאדות, כי הנה חייל, וברגע שאותו חייל מסכן ועייף היה נכנס לרכב היינו עטות עליו בשאלות. איך קוראים לו, מה הוא עושה, מה זה הסמל שעל כתפיו, איך קוראים לנשק שלו, מאיפה הוא הגיע ולאן הוא הולך. סיפרנו לו בהתלהבות על חבילות השי שהכנו לחיילים ושלחנו בבית הספר, ושאלנו אולי זה הגיע אליו (שלחתי ציור של חייל עם פרח ופרפר, שהכנתי לבד! והמון טורטית! אני אוהבת טורטית... וגם טוויסט... אולי קיבלת?)
לא אשכח לעולם שפעם אחת אספנו בצומת הסרגל את אריק, כששני צמתים אחרי ואדי-ערה אספנו חייל אחר שקראו לו בנץ. אותנו זה נורא הצחיק. בכל מקרה, הטרמפים האלה היו מבחינתנו הדבר הקטן ביותר שיכולנו לעשות בשביל אותם גיבורים, שעושים הכל. גם למעננו.
בתיכון, בטקסי יום הזיכרון, כולנו בלבן עם המדבקה של איזה צמח עם מה שאמור להיות פרחים אדומים אבל זה בעצם עגבניות קטנות, אפילו יותר מעגבניות שרי. דם המכבים קוראים לו. לטקס היו מגיעים גם יוצאי בית הספר, שעכשיו נמצאים בצבא ההגנה לישראל, עם המדים, ועוד מדי א'. הבחורים של השכבות מעלינו נראו פי אלף יותר שווים כשבאו במדי חאקי, או באפור, או בלבן. הו, הלבן... עברנו ביחד את הטקס, עמדנו בצפירה, שרנו יחד "כי האדם עץ השדה" ו"הנסיך הקטן", שירים נורא יפים ושקטים. שירי ארץ ישראל היפה והטובה. ואיזה מוכשרת חברה שלי, ששרה את זה כל כך יפה ועולה באוקטבות ככה בלי בעיה. והנה הגענו לקטע שמדברים על כמה אנשים שפעם למדו בבית ספר הזה ועכשיו הם מתים, אבל אני לא הכרתי אותם.
ואז התגייסתי. רציתי משהו קרבי יותר, אבל קיבלתי בסופו של דבר משרד. גם אני עמדתי בטרמפיאדות ליד הבקו"ם ותפסתי טרמפים הביתה, גם אני קיבלתי באיזשהו שלב חבילה מילד, ששלח לחייל הלוחם והגיבור שלו. היו שם ממתקים ומכתב עם ציור, וגם מספר טלפון, אז התקשרתי לילד להודות לו ושמעתי בקולו את האכזבה כשהוא הבין שהחבילה שלו הגיעה אלי, אני היושבת במשרד, עשר דקות מהבית שלו. אני לא הגיבור שהוא חלם עליו. לא הגיבור שהוא רצה לשמח... לגמרי הבנתי אותו.
"מזל שאת לא מכירה אותם"
באחד מהסיבובים שלי בבקו"ם עצרתי בצלמניה, מקום בו יש מלא תמונות חוגר של כל החיילים שמצטלמים בבקו"ם. היתה לי שם חברה וביקשתי ממנה שתגדיל לי את תמונת החוגר הצבאית שלי. ואז ראיתי על דלפק חמש תמונות של בחורים, וזו היתה הפעם הראשונה שלא ראיתי חיילים כמשהו גדול או מבוגר או כל דבר כזה, דווקא ראיתי אותם בני גילי, פחות או יותר, ואחד מהם אפילו ממש מצא חן בעיניי, בתמונה, ולכן שאלתי "מי אלה? אני לא מכירה אותם".
החברה ענתה לי – "מזל שלא".
שאלתי למה, והיא ענתה בפשטות - "כי הם מתים".
הבום הראשון.
אני לא יודעת מתי זה בדיוק קורה, כשאתה מפסיק להסתכל על חיילים כעל "חיילים" ו"גיבורים", עם כל ההילה הזו סביבם, כאילו החאקי שהם לובשים זה בעצם גלימת סופרמן, ומתחיל להסתכל עליהם כעל בני אדם. אולי רק כשאתה בעצמך מתגייס. ואתה מבין שאתה בעצם רק אתה, אבל עם מדים.
אבל זה רק השלב הראשון.
לאט לאט אתה מתחיל ללכת ללוויות, ספציפיות, לא רק לימי זיכרון בבתי הספר, ולאט לאט המילים של השיר הנסיך הקטן נכנסות בך כל כך עמוק ומזכירות לך מישהו שפעם הכרת ולא נמצא פה יותר, או שסתם, אתה מסתכל בסרטים הביתיים שיש בימי הזיכרון ותמיד רואה אנשים מקסימים עם שיער ארוך שאומרים, "בטח תשדרו את הקטע הזה בסרט זיכרון עלי, אחרי שאהרג בלבנון..." ואתה בוכה לא על הגיבור שהוא היה, אלא על האדם שהוא לא הספיק להיות.
זה השלב הראשון, להבין שחיילים מתים. שלב אחרי זה להגיע ללוויה של חבר שלה שמת מפיגוע, ולהבין שכולנו, מסתבר, בעצם חיילים, אם נרצה או לא. זה רק תלוי בזמן ומקום, כנראה.
הבום השני.
השלב האחרון, אולי, הוא שאתה מבין שזה לא רק אנשים, זה ילדים של מישהו. אני לא יודעת בדיוק מתי הפסקתי להסתכל על חיילים כעל "מבוגרים, בוגרים, גיבורים", מן הסתם זה עבר כמה שלבים, אבל עכשיו אני רואה אותם בתור ילדים. אני רואה חייל עובר בכביש או ברחוב, ורק חושבת, אלוהים, כמה צעיר. בני 18 עד 21. מה זה? זה כלום! אני נזכרת בעצמי בגילים האלה ורק חושבת כמה ילדה הייתי. כמה חשבתי נאיבי ומתוק, וגם קצת שחור ולבן, כמה לא הייתי מודעת לתהפוכות של העולם הזה, לתככים, לשנאה, למאבקי הכוח... לפוליטיקה, בקיצור.
במלחמת לבנון השנייה חברים שלי גוייסו לצפון בצווי 8 וחשבתי שאני מתה. כי ידעתי מה הסיכון. כי ידעתי מה זאת מלחמה, או לפחות מה התרחיש הרע שלה.
רק עכשיו אני קולטת כמה זה עצוב לשמוע על חייל שמת. כי הוא ילד, ילד שכל החיים לפניו. וכמה זה קשה, להיות הורה לילד ששלחת לצבא, שישמור על המדינה, בביטחון כמעט עיוור שהמדינה תשמור עליו, והוא חוזר בארון... או שלא חוזר בכלל, והממשלה לא עושה הרבה בשביל להחזיר אותו.
יש לי חברות עם ילדים, שחלק מהם עוד פחות מעשור יכנסו למדים וישמרו על המדינה, ועלי. לפני רגע שיחקתי איתם טאקי, והנה הם יורים. זה נראה לי כל כך עצוב וכל כך כואב. הרי מתפקידנו לשמור עליהם, אז שהם ישמרו עלינו?
אני ילדת חורף 73. הבטיחו לי יונה, עלה של זית. הבטיחו לי שלום.
אני לא רוצה את השלום הזה על חשבון הילדים שלי.
חיילים ב"עופרת יצוקה"
צילום: AP
מומלצים
