האתגר: קונצנזוס
יו"ר הנהלת "יד ושם" , אבנר שלו, מסביר בשיחה עם ynet יהדות כיצד הפכו לימוד וחקר השואה לרלוונטים מתמיד בארץ ובעולם, 60 שנה אחרי: "החברה הישראלית התחלקה לתתי-קבוצות וצריך למצוא מכנה משותף. בשואה לא הבחינו בין חרדי למתבולל, בין חילוני לחסיד". ראיון מיוחד לרגל י' בטבת
זכרון השואה פועל בניגוד לטבע האנושי ובניגוד לחוקי הפיזיקה. בעוד אירועים נוטים לדהות עם הזמן, זיכרון השואה הולך ומתעצם - דבר שמתבטא בשנים האחרונות בהקמת מרכזים להנצחתה וברצון לחקור עליה עוד. מילים כמו שתיקה וסוד, שאפיינו את ההתמודדות עם השואה לפני ארבעים שנה, כבר אינן רלוונטיות, והדור השלישי והרביעי לניצולים, נכדים ונינים, רק מבקשים לדעת.
במרכז 'יד ושם' מאמינים שההבדלים בין הדורות לא רק פועלים לטובת זכרון השואה, אלא גם הופכים אותה, עשרות שנים אחרי, לרלוונטית יותר. "היקף העניין בקרב בני נוער הוא עצום לעומת מה שהיה בעבר", אומר יו"ר ההנהלה, אבנר שלו בראיון מיוחד ל-ynet לרגל יום הקדיש הכללי החל היום בעשרה בטבת. לדבריו, "זו תופעה שמתפתחת גם בקרב ציבור שאינו יהודי, ובעוצמה אדירה".
למה עכשיו?
"מדובר בתהליכים שלא יכלו להבשיל לפני כן. יש דברים שמשמעותם מתבהרת רק עכשיו: עשרות מדינות בכל העולם מקיימות ימי זיכרון והאו"ם גם החליט על יום בינלאומי; יותר ויותר מדינות מכניסות את לימודי השואה כלימוד חובה בתוכנית הלימודים; אנחנו רואים התחזקות גם בחברה הישראלית; ההבדלים העצומים שהיו בין רמת העניין בשואה בקרב אשכנזים לעומת יוצאים ארצות המזרח כבר אינם קיימים; גם הציבור החרדי שתמיד גדר את עצמו בד' אמותיו הולך ומתקרב לגישה יותר כללית בכל הטיפול בזכרון השואה. זה מתבטא בלימוד של הבנות ובביקור של אלפי אברכים ביד ושם".
באופן טבעי ניתן היה לצפות שעוצמת הזכרון תדעך. מה קורה פה בעצם?
"בני הדור השלישי והרביעי נקיים ממרד בהורים וממאבקים תרבותיים, ולכן הגישה שלהם לשואה יותר בהירה. הם תופסים שזה אירוע מרכזי בתולדות עם ישראל ומרגישים שהם צריכים להזדהות כדי לקיים המשכיות ולהוות חיבור בין הקיום היהודי שנהרס לבין המשך הקיום היהודי כיום. יש הרגשה שהנכדים והנינים קיבלו על עצמם משימה להיות גשר".
משימה אידיאליסטית משהו בתקופה כל כך צינית...
"דווקא עכשיו, כשהחברה הישראלית איבדה את הקונצנזוסים שהיו לה והתחלקה לתתי-קבוצות שקשה לחברן ביחד, יש הבנה שכדי לקיים חיים יוצרים צריך למצוא מכנה משותף, ואיכשהו השואה הפכה לגורם מחבר בין כל הקבוצות של החברה הישראלית. היא גם מחדדת את התחושה של אחדות הגורל משום שבשואה לא הבחינו בין יהודי ליהודי, בין יהודי חרדי למתבולל, בין חילוני לחסיד. את זה הצעירים מבינים, וזהו למעשה הרצון העז להתחבר לדבר שיש עליו הסכמה מקיר לקיר. מדובר בזיכרון שיוצר אחדות ובונה קונצנזוס בעידן חסר קונצנזוסים. לכן זיכרון השואה הפך לכל כך משמעותי דווקא היום".
יש הבדלים בצורת לימוד השואה היום לעומת העבר?
"יש הבדלים גדולים מאוד. היום הלימוד עוסק בהאנשה ולא עולה על הדעת ללמוד את השואה בלי להכנס למימד האנושי. ברור לכולם שצריך להכיר את אותם אנשים בתקופה שקדמה לשואה ולא להתקל בהם לראשונה רק כשהם נמצאים תחת השפלה ודיכוי. בהמשך יש לעקוב גם אחר השורדים, לראות איך באופן מופלא הם בנו את חייהם מחדש והפכו לאבן יסוד בבניין החברה הישראלית. אלה אנשים שניצלו מהתופת ויכלו להפוך לממורמרים וחסרי אמונה בטוב האנושי. אי אפשר להסתפק בחומר הסטורי בלבד ולכן הפקענו את השואה משיעורי הסטוריה. לימוד השואה נעשה באופן בין-תחומי, והוא נלמד גם בשיעורי אמנות, אנגלית, ספרות ומוזיקה".
ומה ההבדל הבולט ביותר בין היחס אל שואה כיום לזה שאתה זוכר מהעבר?
"השינוי העיקרי הוא בגישה, שבעבר הייתה שיפוטית. אז נשאלו שאלות כמו למה הלכתם לכצאן לטבח או איך ניצלתם, והן נעלמו. כל הלימוד היום הרבה יותר מקרב ובונה אמפטיה ולא עומד מהצד ומבקר, אבל זה לא
היה יכול להיות בעבר".
אתה מאמין שזיכרון השואה ימשיך להתעצם גם בעתיד או שזו מגמה של הדור שלנו בלבד?
"אני לא יודע מה יהיה בעוד חמישים שנה. אבל לעשור הקרוב זו המגמה, זכרון השואה ימשיך להתעצם ולהתרחב".
