אהבת נצח: תוצר של גנטיקה או של מאמץ?
איך זה שהם עדיין אוהבים גם לאחר 20 שנה? הכותרות חגגו – "מדענים גילו את אהבת הנצח". האם באמת נמצא פתרון לדילמה הנצחית של אידיאל האהבה? האם אפשר לחיות שנים ארוכות יחד ולהמשיך ולאהוב כמו בהתחלה? יש פילוסופים שחושבים שאין סיכוי. המדע מוצא לכך הוכחות. אולי כבר לא
אפרים קישון, במחזה שלו "הו, הו, יוליה", מלגלג על האידיאל של האהבה, על פיו אפשר לחיות באושר ובנעימים עד עצם היום הזה. הוא מציע במחזה שלו סוף אחר לאהבתם של רומיאו ויוליה - נישואים והזדקנות. האוהבים הנצחיים, התקווה הרגשית של האידיאל הרומנטי, נתקלים במציאות האפורה של זוגיות מתישה.
ככל שהאידיאל של האהבה מנחה את הצורך שלנו להתאהב, נראה לפי קישון כי טוב מותם של רומיאו ויוליה מחייהם. המוות הוא הצעד המעשי ביותר כדי לממש את האידיאל של אהבת הנצח. הנישואים, אפשר אולי להגיד, נראים כהגזמה פרועה של הרומנטיקה.
האם אהבה בוערת לאורך זמן היא פנטזיה? מחקרים מראים שכן. החיים יחד מתגלים כאויב מספר אחת של הרגש הלוהט. השאיפה האולטימטיבית של כל אהבה היא גם האיום מספר אחת על האהבה.
פנטזיה טובה מאוד בליבוי רגשות, ואין סיבה טובה ממנה לשאוף להגשמה של רגשות. אבל המימוש לא עושה לה טוב. לא רק שאפשר להתאכזב מעובדות שמתגלות תמיד רק לאחר המימוש, אלא עצם המימוש הוא סכנת רגשות.
תוצאה של תיאבון חושני
הגישה הזו לא היתה צריכה לחכות לסריקות המוח שילמדו אותנו היום על פעילות מוחית דועכת של אזור האהבה.
הנפש, טוען אפלטון בדיאלוג "המשתה", אינה מסוגלת להתמזג עם האידיאל של היופי, אבל היא ממשיכה להשתוקק אליו ומבקשת להשיגו. השאיפה לגעת, לחבק ולחיות בפועל עם היופי האידיאלי הזה אינה יכולה להתממש, אבל השאיפה טובה לכשעצמה.
האובייקט של אהבה אמיתית הוא אשה יפה, כתב קאסטיליונה במאה ה-16, אבל אהבה השואפת להגשים את עצמה, באמצעות מגע חושני עם אשה יפה, היא אהבה שטעות ביסודה. "מי שחושב לרוקן את היופי הזה על ידי קניית חזקה על הגוף, משקר עצמו, והוא מושפע... על ידי דעה שקרית שהיא תוצאה של תיאבון חושני".
אפשר לשמר את רגש האהבה, לפי קאסטיליונה וחבריו לדעה, רק על ידי הימנעות מהגשמתו בפועל. יש להסתפק בעצם השאיפה. נכון שקשה להיאחז כל החיים באהבה לא ממומשת, אבל נראה, לפי קאסטיליונה, שרגש האהבה לא משאיר לנו אופציות אידיאליות אחרות.
יש כאן דילמה. מה עדיף - ליהנות מפנטזיות חסינות זמן, או לגעת באושר שאינו חסין זמן? האם אושר מתכלה הוא אושר?
הפתרון המקובל, מאז ומתמיד, הוא לממש מה שניתן לממש. לממש, לממש, לממש. לא לחכות אפילו רגע אחד מיותר. יש לזה אפילו סיסמה שחוקה – "חיים רק פעם אחת". עד כדי כך המימוש נעשה חיוני בחיים שלנו, שכבר אין אפילו סבלנות לחפש את הטעם בדבריהם המתפלספים של הוגים שחושבים שבכל זאת יש כאן בעיה. קאסטיליונה וחבריו לדעה נראים היום כלא יותר מאשר אנקדוטה היסטורית משעשעת עד מגוחכת.
עשירית מהזוגות ממשיכים לאהוב בלהט
והנה, מחקר מפתיע שאולי סותר את המחקרים הקודמים ופותר בכך את הדילמה הזו עבור חלק קטן מהזוגות. מדענים מאוניברסיטת סטוני ברוק בניו יורק מצאו שכעשירית מהזוגות שהשתתפו במחקר מגיבים זה לזו בתשוקה לוהטת, בדומה לאהבה בתחילתה וגם לאחר שנים רבות של זוגיות.
החוקרים סרקו את התגובות המוחיות של בנות ובני הזוג למראה השותפים שלהם לחיים זה 20 שנה בממוצע והשוו אותן לסריקות מוח של אוהבים חדשים (עד שישה חודשים יחד), ומצאו שאצל עשירית מהזוגות הוותיקים מתגלות ריאקציות כימיות הדומות לריאקציות של החדשים.
נראה שיש זוגות שלגביהם אין משמעות לממצאים המדעיים המקובלים, על פיהם אהבה דומה בתחילתה לרכבת הרים נוסקת ובהמשכה, כבר אחרי 12-15 חודשים, לרכבת הרים מתדרדרת, ובסוף, לאחר שבע עד עשר שנים, לרכבת הרים שירדה מהפסים.
הממצאים הקודמים אינם מלמדים בהכרח על חיים של ריב ומדון. או על חיים לא טובים. אפשר לחיות הרבה שנים יחד בלי כמעט לריב, בידידות מופלאה וזוגיות איכותית שמעוררת קנאה, אבל איפה הדופאמין המתפרץ. הוא נעלם.
שפיעה בלתי מוסברת של דופאמין
ייתכן שמדובר בתופעה גנטית. אני לא יודע. אני סתם מעלה השערות. כמו שיש אחוז מסוים של אנשים שמחוסנים גנטית מפני איידס, אולי שיש אנשים שיש להם גנים טובים לאהבת נצח, כאלה שגורמים לשפיעה בלתי מוסברת של דופאמין. אם זה המצב, לא נראה שהמחקר הזה נושא בשורה, בניגוד לכותרות החוגגות.
אבל ייתכן שאהבת הנצח של אותם זוגות היא תוצאה של המעשים שלהם. הלוואי שכך. אנשים כאלה נותנים תקווה לאהבה. מה הם עושים שהדופאמין שלהם ממשיך להתפרץ במוח כאילו השנים לא עוברות?
אני מקווה שזה יהיה מחקר ההמשך.
