שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ארוחת בוקר עם בימבו
    אחרי 50 שנה, "ארוחת בוקר בטיפני'ס" של טרומן קפוטה היא עדיין יצירה ספרותית מרשימה, אבל מסוגננת מדי, והדמות הראשית הולי גולייטלי לא באמת חודרת ללב

    50 שנה אחרי יציאתה לאור, "ארוחת בוקר בטיפני'ס", אולי היצירה המפורסמת ביותר של טרומן קפוטה, יוצאת שוב בעברית. השאלה המהותית היא לאו דווקא איכותה של היצירה, אלא האם באמת מדובר ביצירת נצח מיתית, כזאת שמשתייכת למועדון אקסלוסיבי של יצירות שהגדירו את הספרות המודרנית או שמא מדובר במיתולוגיזציית יתר, כזאת שנעשתה עקב הפרשנות ההוליוודית הקלאסית של אודרי הופבורן (בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני", 1961) ובדמותו הססגונית והחידתית של קפוטה עצמו, שגם היא זכתה לעיבוד קולנועי מוצלח בכיכובו של פיליפ סימור הופמן. אז האם באמת קפוטה כזה גדול?


    הופמן. בתור טרומן קפוטה (צילום: AP)

     

    על כישרון הכתיבה של קפוטה אין עוררין. יכולת הביטוי שלו באה לידי עוצמתה לאו דווקא ב"ארוחת בוקר בטיפני'ס", אלא בסיפורים הקצרים שהתווספו לקובץ. יש בשפה שלו רגעים שניתן לקרוא להם "סמי סול בלואים" - כל מיני תיאורים מדויקים ומצמיתים ביופיים, שנשזרים בשפה התיאורית היומיומית שלו, כמו למשל ב"גיטרה יהלומים": "סהר דק וצהוב כפלח של קליפת לימון התעקל מעליהם, ומתחת לאורו זהרו על פני האדמה חוטים של כפור, כמו נתיבי זחילה כסופים של חלזונות", (עמ' 161).

     

    או "בזיכרון מחג המולד": "אנחנו מצחקקים, כאילו ידיים בלתי נראות מדגדגות אותנו. קוויני מתגלגלת על גבה, טלפיה חורשים את האוויר..בתוכי אני מרגיש חמים ותוסס, כמו בולי העץ הקורסים ההם, חסר דאגה כמו הרוח בארובה", (עמ' 179).

     

    לא מולי בלום

    בנוסף, קשה שלא להתאהב (ספרותית, ואולי אף מעבר לזה) בהולי גולייטלי, וזה אולי הכוח הגדול של הנובלה. קפוטה בתור פרד, השכן שלה, הוא דמות מצומצמת, משקיפה ופאסיבית. הוא מתערב בחייה רק במינונים קטנים. הוא מפנה לה את הזירה הספרותית לגמרי והיא משתלטת עליה. הנרטיב הכולל מובא בצורה אגבית, הוא לא זה שמניע את הנובלה, גולייטלי היא זו שמניעה אותה,

    היא לוקחת את הנרטיב וכאילו הופכת אותו לעוד גבר שכרוך אחריה.

     

    למעשה, דומה שהכל מוכפף לקסם שלה: שאר הדמויות ומניעיהן, חיי הלילה של מנהטן, הויטאליות של פרד ואפילו היא עצמה. אנחנו לומדים על החיים שלה בפיסות קטנות, כמו העובדה שהיא התחתנה בגיל 14 וברחה, כמו סיפור הפספוס הקולנועי שלה, כמו העובדה שהיא היתה במודע או שלא במודע סוג של בלדרית באחת מעסקאות הסמים הגדולות. כקוראים אנחנו צריכים לסיים את הנובלה, לנסות לעשות קצת סדר במאורעות.

     

    ההיכבשות היא לא אוטומטית. אמנם קל להתאהב בגולייטלי אבל מדובר בהתאהבות במשקל נוצה. גולייטלי לא באמת חודרת ללב. היא סוג של כוכבנית אינסטנט. היא צובעת את האפור של הקיום בבלונד המשתלח שלה, בפה חסר המעצורים שלה, בקצב המסחרר והבוהמייני בו היא חיה, אבל כפי שהיא נעלמת במפתיע מחיי הגברים בחייה, כך היא נעלמת מחיי הקוראים שלה. היא לא מולי בלום המנהטנית, היא לא מותירה חותם רגשי או אינטלקטואלי, היא מין קישוט פאם פאטאלי, בימבו אמריקנית מופלאה, לא מעבר לכך.

     

    כוח הריחוק

    בכל אופן, יש בקפוטה איזשהי וירטואוזיות בכל מה שנוגע להנחת הכלים

    הספרותיים על לוח השחמט הנרטיבי, והנעתם בצורה בלתי שגרתית. אותה עמדה פאסיבית של מתבונן מהצד, אותה מחויבות מוחלטת לדמויות שלו, אותה צלילות ומהודקות. מצד אחד יש בה משהו מרוחק. מצד שני יש בו כוח. ב"ארוחת בוקר בטיפני'ס" הוא מביא את העמדה הזו לפסגה, דווקא בסיפורים הנוספים הוא מעט פחות דוגמטי לסגנון שלו.

     

    הוא עצמו אמר על כך: "בשעה שדיקנס כתב הוא נחנק מצחוק מהבדיחות של עצמו והזיל דמעות על פני הדף כולו כשאחד מגיבוריו מת. לדעתי סופר צריך לייבש את דמעותיו הרבה לפני שהוא מתכוון לעורר רגשות כאלה אצל קוראיו". אנחנו למדים מהדברים שאכן מדובר בבחירה מודעת סגנונית, וככזאת אנחנו יכולים שלהסכים או לא להסכים איתה, אך בכל בחירה כזאת יש יתרונות וחסרונות. כפי שבכינו וצחקנו והתעצבנו מדיקנס, והרגשנו לא פעם שהוא "סופר מוגזם" ושלא יזיק אם תנשב בו לפרקים איזו רוח טרומן קפוטית, כך לא היה מזיק לקפוטה לעיתים לפתוח את החלון לאיזה משב דיקנסי.

     

    ארוחת בוקר בטיפני'ס, טרומן קפוטה. מאנגלית: עדה פלדור. 189 עמ', כתר

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים