בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, בראשותו של השופט שאול שוחט, נדרש לדון בסוגיה לא שגרתית החורגת מן המסגרת המקובלת בדיני משפחה: אצל מי נשארת חיית המחמד בעקבות פירוד או גירושין, כאשר מתעוררת מחלוקת ביחס להחזקת החיה? במקרה הנדון , החליט בית המשפט להכריע בסוגיה זו על פי העיקרון של "טובת החיה", והעדיף להתייחס לחיית המחמד כאל חלק מהמשפחה ולא כאל קניין.
חקיקתם של חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים, 1994), וחוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים, 1994), היוו ציון דרך חשוב ביצירת מסגרת להגנה על בעלי חיים במשפט הישראלי. גם בתי המשפט הדגישו בשנים האחרונות את הצורך להגן על בעלי החיים ולמנוע התעללות.
עם זאת, המצב עדיין רחוק מלהשביע את רצונם של אוהבי בעלי-חיים. במיוחד בולטת העובדה, שהמשפט הישראלי דחק לשוליים את ההגנה על הקשר הרגשי שנרקם בין אדם לחיה. כך, שבכל הקשור לחיות מחמד, מתמקדת החקיקה בתנאי החזקתן והחובות המוטלים על הבעלים, אולם כמעט ואין התייחסות לערך הרגשי הגלום בהחזקת חיות המחמד ולמקומן במשפחה .
גם הפסיקה ממעטת לעסוק בהיבטים הללו, ועל-כן אוהבי בעלי חיים עלולים לחוש כי עולם המשפט הישראלי מנוכר למעמדן המיוחד של חיות המחמד. מכאן חשיבותו של פסק הדין של השופט שוחט, המהוה תקדים חשוב, ולו מן הטעם שהוא עוסק בשאלה עקרונית: עד כמה קרוב הקשר עם חיית מחמד לקשר עם ילד? לשאלה זו ניתן לענות במישורים שונים. אני אתמקד בפן אחד, והוא: האם ניתן ליצור הקבלה משפטית בין "טובת החיה" לבין "טובת הילד."
שניים זה תמיד ביחד? (צילומים: ויז'ואל / פוטוס)
מדובר בגבר ואישה שניהלו חיים משותפים בין 1996 לבין 2001, מבלי להיות נשואים זה לזו, כידועים בציבור. במשך התקופה שבה גרו יחד, אספו אל ביתם את ג'ין אייר, חתולה עיוורת, ושיינה, כלבה שהייתה חולה בהגיעה לרשותם, ואשר עברה ניתוח לכריתת רחם. בתום התקופה עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון, ובשנת 2001 עזבה הנתבעת את הדירה המשותפת, ונטלה עימה רכוש שהיה בביתם, כולל שני בעלי החיים, נשואי המחלוקת.
שנתיים לאחר הפרידה, תוך מערבולת ההתדיינות בעניינים הכספיים, ותלונות האישה על הטרדות מאיימות, הגיש התובע בקשה למשמורת משותפת על הכלבה והחתולה, לרבות זמן שוויוני בהחזקתם, או לחילופין, חלוקה של בעלי החיים. הנתבעת טענה, כי בעלי החיים שייכים לה באופן בלעדי, וכי היא היחידה שטיפלה בהם לאורך זמן. לאמיתו של דבר, היא הוסיפה, לתובע אין כל עניין בחיות, ולכן מדובר בתירוץ בלבד, שמטרתו להטרידה.
בית המשפט הדגיש, כי כדי לפתור את הבעיה בין הצדדים, בכל הקשור להחזקה ולבעלות על חיית מחמד, לא ניתן לעשות שימוש בעקרונות כלליים של דיני קניין, אלא נדרש להביא בחשבון את ייחודיות החיה והקשר המיוחד שנרקם בינה לבין הצדדים.
המבחן שבית-המשפט בחר, כאמור, להשתמש בו הוא "טובת החיה". כלומר, להעניק את החזקה על החיה תוך התחשבות באינטרסים ובצרכים של בעל החיים.
בית-המשפט נדרש לחוות-דעת של מומחה כדי לבדוק מהי טובתן של החיות , תוך התחשבות באינטרסים שלהן (כגון מקום פיזי מתאים, הזמן שהאדם יכול להקדיש לחיה, אפשרות לטפל בה לפי הצורך, וכד'). בסופו של דבר, בית המשפט פסק, כי בעלי החיים יישארו ברשותה של האישה.
פסק-הדין יכול להתפרש כחוליה נוספת בבניית תורת זכויות בעלי-חיים, למרות שהסוגיה – האם לבעלי-חיים יש זכויות, נשארה במחלוקת וגם בית-המשפט לא נקט עמדה חד-משמעית בעניין. הכרעות פילוסופיות אינן מתפקידם של שופטים, אולם חשיבותו של פסק-הדין הזה היא בעצם ההדגשה כי בעלי חיים אינם בגדר חפץ , ושבית המשפט מוציא את החיות מן התחום של דיני קניין.
זאת ועוד, באמצעות בדיקת טובתה של החיה, יכול בית המשפט למנוע מצב, שבמקרה של פירוד, ינסה צד אחד לנצל את רגשות הצד השני כדי להפעיל עליו לחץ. לפיכך, מאפשר מבחן טובת החיה לבית המשפט להוציא את בעל חיים מן הויכוח בין הצדדים. אלא שמובן, שכאשר משתמשים בביטוי "טובת החיה", אנו נוטים לחשוב על "טובת הילד". הקבלה בין מעמד הילדים ומעמד בעלי-החיים במשפחה טעונה תשומת לב.
האם מעמד הילד שווה למעמד הכלב?
טובת הילד נחשבת, כידוע, לעיקרון-על בכל הנוגע להכרעה משפטית בענייני ילדים. ההזדקקות למבחן טובת החיה יכולה להתקבל ברגשות מעורבים. מצד אחד, אם אנו מתבוננים בבעיה מנקודת המבט של טובת החיה, מדובר בחיזוק מעמדן ובהתחשבות בצורכיהן. מצד אחר, יטען הטוען (במיוחד אם נושא זכויות הילדים קרוב לליבו), כי ההשוואה עלולה לטשטש את ההבלים בין היחס שאנו חייבים להעניק לילדים, לבין היחס לבעלי-חיים.
רבים מהדוגלים בהגנה על בעלי חיים, משווים את מצבם לזה של ילדים גם מבחינת מעמדם. ההנחה שעליה הם מתבססים היא, כי כשם שבעבר נמצאו ילדים תחת שליטתם המוחלטת של הוריהם, כיום שולטת תפישה שונה – על פיה, יש לילדים זכויות, ללא קשר לרצון הוריהם. עם זאת, ההשוואה הזו מתעלמת מן השוני בין מעמדם של ילדים לעומת זה של בעלי חיים בחברה, שהרי ילד הוא בן אדם, והחיה לא!
עמדה זו יכולה מן הסתם לעורר תהיות, ויהיו אשר יטענו כי בכך אני מאמץ "עמדה סוּגנית" (או במונח המקורי - speciesism); כלומר, מפלה בין בני אדם לחיות, על בסיס העובדה שהן שייכות למינים אחרים. אולם, אני אוסיף ואטען, כי ההגנה על בעלי-חיים אינה מחייבת השוואה מוחלטת ביניהם לבין בני האדם, ויש אף להיזהר מנקיטת עמדות הנעוצות בפרסוניפיקציה של החיות, דווקא משום שבסופו של דבר, הן עלולות להביא לתוצאות שליליות מבחינתן .
אתמקד במספר הבדלים בין המבחנים הכרוכים בטובת הילד לבין הקריטריונים היכולים להנחות את בתי המשפט, בהתחשב ב"טובת החיה".
על השאלה של מי הילד, ניתן לקבל בדרך כלל תשובה ברורה די הצורך, שהרי עניין ההורות הוא עניין ביולוגי, או במקרה של אימוץ, תוצאה של צו בית-משפט. לעומת זאת, הקשר המשפטי בין בעל החיים לאדם, גם אם קוראים לכך "אימוץ", נקבע על פי עקרונות הבעלות (מתנה, מֶכר, רכישה מן ההפקר וכו'). אין לשכוח, כי "בעניין פלוני", התעוררה דווקא השאלה, האם מדובר בחיות בבעלות משותפת, אם לאו.
האישה טענה, כי עצם העובדה שהחיות נאספו אל ביתם של בני הזוג כאשר גרו ביחד, אינה מעניקה מעמד לתובע, ואין לראות בהן רכוש משותף. האישה הדגישה, שהיא אשר דאגה להן, טיפלה בהן, לרבות לקיחתן לווטרינר, והיא אשר שילמה מכספה עבור כל הוצאות הטיפול וההזנה. הוצאות אלו נדרשו, כמובן, גם לאחר שהנתבעת עזבה את הבית עם בעלי החיים.
אולם עצם העובדה, שצד אחד הוא זה שהשקיע את מירב המאמצים והכספים בטיפול בחיה, אין בה די כדי לשמש נתון מכריע לעניין הבעלות. לפיכך, אם היה ברור לבית המשפט כי הכלבה שייכת בוודאות רק לאחד מן הצדדים, למשל לתובע, לא הייתה מתעוררת שאלת החלוקה, ומן הסתם, לא היה צורך להזדקק למבחן "טובת החיה".
בדומה לילד, גם הכלב זקוק להגנה מהתעללות
כך גם, למשל, אם היה מדובר ברכוש פרטי כלשהו של אחד מבני הזוג (שרכש אותו לפני הנישואין), ללא קשר למערכת היחסים בין החיה לבין הצד השני. נניח גם, שניתן היה להוכיח כי מדובר במתנה המותנית בכך שהצדדים ימשיכו לחיות ביחד, שהרי במקרה של פירוד, ניתן לטעון, כי המתנה מתבטלת וחוזרת לנותן המתנה.
כמו כן, לא ניתן לנתק את שאלת יצירת הקשר בין אדם לחיה גם באשר לסוגיית התרת הקשר, ואף כאן בולט ההבדל בין חיית מחמד לבין ילד. כך למשל, אינני בטוח, שטובת החיה היא בעלת משמעות במקרה שבו שני הצדדים מסרבים לקבל את החיה. שהרי, לא ניתן לכפות על מישהו לקחת את החיה, ולכן, במקרה כזה יש צורך למצוא פתרון מסוג אחר. הצדדים יכולים, למשל, לפתור את המחלוקת באשר להחזקת החיה באמצעות העברתה לצד שלישי, מכירתה, או הענקתה במתנה.
פתרון זה אינו אפשרי במקרה של ילדים, ומעשים מסוג זה עלולים להביא להרשעה פלילית. עם זאת, התרת הקשר בין ההורים הביולוגיים לבין הילד יכולה להיעשות במסגרת מתן הילד לאימוץ , אם כאשר התנהגות ההורים (או אחד מהם), מחייבת זאת או כאשר קיימות סכנות המאיימות על הקטין, המחייבות את התערבותם של גורמי הרווחה לצורך הוצאת הילד ממסגרת המשפחה. אם מחפשים כאן השוואה, ניתן לומר, כי גם כאשר הבעלים של החיה מתעללים בה, רשאיות הרשויות להוציא אותה מרשותם של הבעלים ולהעביר אותה לאדם אחר. מכל מקום, לא זה המקרה שהתעורר "בעניין פלוני".
בעוד טיבם של צרכי הילדים והיקפם, תבונתם ואפילו הקשר שהם רוקמים עם המשפחה, משתנים בצורה או אחרת במהלך השנים עד הפיכתם לבוגרים, תקופת הילדוּת הינה תקופה זמנית. בשלב מסוים הופך הילד לבוגר, וכאשר הנער מגיע לגיל שמונה-עשרה, נעלמת מערכת היחסים של חובות וזכויות. לא כך הדבר בעניין בעלי-חיים. לגבי בעל החיים, תהליך של הזדקנות יכול להשפיע על דרך הטיפול אולם לא על היבטים אחרים. מצבם של בעלי החיים כתלויים בבעליהם הינו מצב קבוע. זאת ועוד, גיל הקטין משמעותי, באשר להחלטה אצל מי מבני הזוג הוא יישאר. כאשר מדובר בתינוק או קטין עד גיל שש, יש להשאירו בידי האם. קריטריון זה אינו רלבנטי לגבי בעלי חיים, והשאלה איננה מתעוררת כלל.
גם מערכת הזכויות-חובות בין הורה לילד שונה כאשר מדובר בבעלי-חיים, ויש הבדל בהיקף השיקולים אותם יש להביא בחשבון במקרה של טובת החיה לעומת טובת הילד. כך למשל, עניין החינוך, המשמש כנושא מרכזי בסוגיית החזקת ילדים, אינו יכול להתעורר בעניינם של בעלי-חיים. גם קשרים חברתיים, אורח חיים עתידי או שיקולי דת אינם משמעותיים לצורך קביעת טובת החיה. הבדלי מין, כלומר, העובדה שמדובר בילד או בילדה, אף הם משפיעים על ההחלטה למי תינתן החזקה על הילד, לאם או לאב, אולם אין לכך כל משמעות כאשר מדובר בבעלי-חיים.
פעמים רבות, טובת הילד הינה פונקציה של תנאים סוציו-אקונומיים של ההורים, ושל העדפת אורח החיים של צד זה או אחר על-ידי בית המשפט - שיקול שהינו נטול חשיבות במקרה של בעלי-חיים. גם צרכי המזונות שונים בתכלית. טובת החיה נמדדת על פי עקרונות אחרים, כמו לדוגמה, הקשר האפקטיבי בין החיה לבין האדם , הזמן והמשאבים שכל אחד מהם יכול להקדיש לבעל החיים, או המקום הפיזי העומד לרשותה של החיה . מובן, כי התנאים צריכים להיות שונים בהתאם לסוג החיה, גודלה וכו'. לפעמים טובת החיה יכולה אף להיות פונקציה של מצבה הבריאותי, כמו במקרה של בעל חיים חולה, אשר מן הראוי שלא לטלטלו למקום מגורים חדש.
באשר לסוגיית החזקתם של קטינים, נהוג (לפחות החל מגיל מסוים) להביא בחשבון את דעתו של הקטין. ניתן להתחשב בהעדפותיו של הקטין, על פי גילו, בגרוּתו, נסיבות אישיותו וכו', על מנת לקבוע האם יישאר בחזקת האב או האם. מן המפורסמות היא, כי חלק גדול מההחלטות שמקבל בית המשפט או בית הדין הרבני בעניין "טובת הילד", מתבססות על חוות דעתם של עובדים סוציאליים או פסיכולוגים, אשר בין היתר, בודקים את העדפות הקטין.
יתר על כן, כחלק מהמעבר מהתפישה של "טובת הקטין" לתפישה של "זכויות הקטין", מקובל היום יותר ויותר להכיר בזכותו של הילד לזהות תרבותית מוגדרת, או לספק לקטין ייצוג עצמאי בבית המשפט. ברור, כי כאשר מדובר בבעלי-חיים, אין טעם לדבר על "זכות לזהות", או על "זכות לאזרחות". אולם בית המשפט יכול בהחלט להביא בחשבון את העדפותיהן של החיות, ואף מן הראוי שיעשה זאת. כך למשל, ניתן לשקול דרכים לייצוגן של חיות. ובכל זאת, כפי שציינתי לעיל, לא הייתי מציע להביא את הבדיקה של טובת החיה למחוזות כה רחוקים, שהרי די בייעוץ של מומחה, כמעין "גורם מייצג", המפענח את העדפות החיה. "במקרה פלוני", ניתנה זכות חוות הדעת על-יד בית המשפט למומחה להתנהגות בעלי-חיים.
התובע ביקש, שגם אם הכלבה אינה נשארת בחזקתו, תינתן לו לפחות הזכות לראות את החיות. ואכן, המומחה הסכים לאפשר משטר של ביקורים (כפי שנהוג כשמדובר בילדים), אך בית המשפט החליט שלא לאשר זאת. בנסיבות מסוימות, ביקורים עשויים לתרום לא רק לאדם האוהב את החיה אלא גם לבעל-החיים. יש סוגים שונים של בעלי-חיים (כמו כלבים מסוימים), אשר נהנים מן הקשר החברתי עם אנשים אחרים, לרבות הקשר עם בעלים לשעבר.
מכאן, שאין לשלול את האפשרות, שמשטר של ביקורים יכול להוסיף לרווחת החיה, שאוהבת לצאת, לשחק עם אנשים אחרים וכו'. במקרה שלפנינו, הסיק בית המשפט, שעצם הביקור השבועי אינו רלבנטי מבחינת הכלבה. "במקרה פלוני", כבוד השופט שוחט אף העדיף להתעלם מן ההיבט הזה מכיוון שהביקורים עלולים להנציח את החיכוך בין הצדדים. כל זאת, לנוכח מערכת היחסים העכורה ביניהם, ולנוכח ניסיונותיו של הגבר לשמור על קשר לא רק עם הכלבה, אלא דווקא עם האישה – ניסיונות, שלטענת האישה, הגיעו לכלל הטרדה (כפי שטענה הנתבעת).
בעלי חיים נמצאים במרכזי סכסוכים משפחתיים (צילום: גירגורים)
ההכרעה אליה הגיע בית-המשפט מחזקת את הגישה, לפיה אין לאפשר לצד אחד להשתמש בבעלי-החיים לצורך הנצחת הסכסוך עם הצד השני. אם נבין את טובת החיה כעיקרון שמטרתו, בין היתר, למנוע סכסוך מתמשך בין הצדדים, הרי שהביקורים עלולים לפעמים לסכל כוונה זו. אגב, החלטה זו שוב מדגישה את ההבדל ביחס לילדים, שלגבי דידם, נדירים המקרים שבהם ניתן לשלול מן האב את הזכות לביקורים. לעומת זאת, במקרה זה, בית המשפט שלל בקלות יחסית אפשרות לביקורים, מתוך הנחה, שהדבר לא ישפיע יתר על המידה על הכלבה או על התובע.
עם זאת, עצם העובדה, שצד אחד אינו רשאי לבקר את החיות, אין פירוש הדבר שהוא מאבד כל שליטה על גורלן של החיות. נניח, לדוגמה, שיש לו חשד באשר לטיפול הראוי בבעלי החיים, או באשר לפגיעה בהם, במקרה וננטשו או שהבעלים אינו משגיח עליהם די הצורך.
אם מתעורר חשש כזה, הצד שאינו הצד המחזיק בחיות, רשאי לוודא שהצד השני לא מכר או מסר את החיה לגורם אחר. אין לפסול את האפשרות, שהצד אשר איננו מחזיק בחיה יהיה רשאי לקבל לידיו דוחות וטרינריים או מעקבים אחר בריאותה של החיה. במקרה שהמחזיק פועל שלא לטובת החיה ובניגוד למוסכם, או מפר את החלטת בית המשפט בעניין, ניתן לשקול הגשת תביעה נזיקית, ואם אפשר, אף לדרוש את קבלת החיה לחזקתו.
אחת הבעיות בדיון אודות מעמדם של בעלי חיים היא שהמשפט הישראלי, גם כאשר הוא מגן על בעלי-החיים ומונע התעללות, אינו אוסר באופן מוחלט על ניצולם, ובפועל ההגנה על בעלי חיים כפופה לאינטרסים אנושיים. גישה זו מקבלת ללא ספק ביטוי מודגש – ויש אפילו שיגדירוה כמרגיזה בחקיקה ובפסיקה הישראלית.
על פניו, ניתן לראות ביישום עיקרון טובת החיה, פנייה לכיוון אחר המסמל את הדגשת רווחתה של חיית המחמד על פני האינטרס של הבעלים. אני מתחבט, האם מסקנה זו היא אכן נכונה, כי הרי גם ההזדקקות לעיקרון טובת החיה, תהא תמיד כפופה לשיקולים אחרים, וייתכן אף שמן הראוי לעתים, שלא ליישם את הקריטריון של טובת החיה.
כאן עלינו להבחין שוב בין חיות לבין ילדים. יש הסבורים, כי צריך להעניק למבחן טובת הילד משקל מכריע ביותר. לעומת זאת, יש הסבורים, כי יש לראות בצד טובת הילד גם אינטרסים אחרים, כגון שלום המשפחה, אינטרסים של ילדים אחרים, צרכים של ההורים וכו'. קל וחומר, שטובת החיה איננה צריכה לשמש קריטריון בלעדי לצורך הכרעה. ניתן להביא דוגמאות אחדות, כמו למשל מקרה, שבו חיית המחמד משמשת לפרנסת אחד מבני הזוג (כל עוד אין בכך התעללות).
הצורך הקיומי של אחד מבני הזוג במקרה זה עשוי לגרום לבית המשפט להניח בצד את טובת החיה; אם בילדים עסקינן, כאשר הילדים במשפחה אוהבים מאוד את החיות, ייתכן שאהבתם זו תגבר על טובת החיות, ומן הסתם, יישארו החיות עם הילדים; דוגמה אחרת היא, כאשר ילד זקוק לבעל החיים בגין מחלה או היעזרות בה בהליך שיקומי, אזי גם אם העברת החיה למקום אחר יכולה להיות עדיפה מבחינתה, סביר להניח, כי בעיניו של בית המשפט, האינטרס של הילד יעלה על האינטרס של החיה.
זאת ועוד, במקרה שבו אנו דנים, אימץ בית המשפט את דעת המומחה והחליט להשאיר את החיות ביחד (הן היו רגילות אחת לחברת רעותה, והחתולה נהגה לשחק עם הכלבה). נתון זה אכן הינו בעל חשיבות, משום שהוא מדגיש, כי טובת החיה אינה רק פונקציה של הקשר בין החיה לבין האדם, אלא גם של הקשר בין החיות לבין עצמן. אולם אם מדובר בזוג עם שני ילדים, כאשר ילד אחד נמסר להורה אחד, בעוד שהילד השני נמסר להורה האחר, ייתכן שבית המשפט יחליט על הפרדה בין בעלי החיים, כדי שלכל ילד תהיה חיית מחמד אחת. לעומת זאת, אם שני הילדים נשארים יחדיו, הגיוני שגם החיות יישארו יחד עם הילדים, אלא אם כן קיימות נסיבות שמקשות על כך.
דווקא גמישותו של השיקול לטובת החיה תורם לעוצמתו. מצד אחד, ההזדקקות לעקרון טובת החיה, מאפשר לבית המשפט להוציא את בעלי חיים מזירת ההתגוששות בין הצדדים בהליך מורכב וכואב כמו גירושין, ומונע מהם לעשות שימוש ברגשות של אחד הצדדים כלפי בעלי-חיים כקלף מיקוח. אך מצד אחר, יש לבית-המשפט שיקול-דעת רחב די הצורך כדי לאזן זאת מול אינטרסים אחרים היכולים לקחת חלק במשחק. במידה מסוימת, מבחן טובת החיה משתלב במגמה הכללית של השיטה הישראלית, אשר מעניקה שיקול דעת לשופט כדי להחליט לפי סטנדרטים מסוימים, כגון תום לב, צדק סביר, אדם סביר וכו'.
הסוגיה שבה עסקנו יכולה להיבדק משני היבטים: זו של דיני החיות וזו של דיני משפחה. מההיבט של דיני משפחה, מודגש הצורך במציאת דרכים למנוע חיכוך בין הצדדים, ולמנוע ניצול רגשות הצד האחר כדרך למאבק ביניהם. מבחינת דיני החיות, פסק-הדין מעודד ומחזק את מעמדן, את ההתחשבות בהן, ואת הדגש על המקום החשוב שהן תופסות בחיי המשפחה.
יש לכוון לכך, שהתלם שנפתח "בעניין פלוני" יהפוך למסלול רחב בכל הקשור לבעלי חיים. כל מי שרגיש לגורל החיות, לקשר בינינו לביניהן, ואפילו מי שסבור, כי השיח על ערכים וזכויות לא יכול להתעלם מקיומם של בעלי חיים הגרים עימנו, יתמוך ללא ספק בכיוון שהמקרה הנדון מסמל.
מבחן טובת החיה מקובל בפסיקה אמריקאית, אך בישראל פסק-הדין של השופט שוחט הוא תקדימי. יש להמתין בינתיים ולראות עד כמה ההלכה שנקבעה על ידי השופט שוחט תשתרש בפסיקה, ואם אכן טובת החיה תהפוך לקריטריון מנחה בכל מקרה אשר בו בן-זוג או שותפים מתווכחים על החזקת בעלי-חיים.
הנימוקים שמעלה בית המשפט בהחלט פותחים מקום לדיון ולוויכוח באשר לגבולות הראויים של הכרה בזכויות בעלי-החיים, הגנתם והקשר בין רגשות וזכויות קנייניות. רק כאשר נבין, כי עבור אנשים רבים קשר זה אינו נופל בחשיבותו מקשרים בין-אישיים אחרים, נוכל להיות סמוכים ובטוחים שאנו צועדים בדרך הנכונה לקראת חברה המוכנה לכבד את הזולת. מעניין יהיה לראות האם בתי המשפט ימשיכו לפסוק על-פי עיקרון "טובת החיה", ומעניין עוד יותר יהיה להיווכח, אם יהפכו את העיקרון הזה לקו מנחה ביחסינו לבעלי-חיים במישורים השונים.
- פבלו לרנר, מרצה בכיר, המכללה האקדמית למשפטים, רמת גן
המאמר המלא "בעלי חיים ודיני משפחה: על המשמעות של "טובת החיה" בקביעת חזקה על חיות מחמד" מאת פבלו לרנר, התפרסם בכתב העת "חיות וחברה"
(גיליון 35, חורף 2007) 
לפנייה לכתב/ת 
