אולסון התחתן עם דוגמנית קצת לפני המלחמה
בארבע וחצי לפנות בוקר היה הקרב האחרון שאחריו נכנסה לתוקף הפסקת האש. בגלל שלא ישנו התחלנו לדבר שטויות. מישהו אמר שצריך להיות משוגע בשביל להילחם כל כך מוקדם בבוקר. כולנו הסכמנו שצריך להיות אידיוט גמור ושזה מה שאנחנו. אידיוטים אחד אחד. בסופי מלחמות, אבל לא הרבה אחריהן, לאנשים קל יותר להסכים. סיפור על מציאות ישראלית
בסך הכל טנק אחד שרוף ושני נגמ"שים. כולם ציפו שיהיה גרוע יותר וגם דיברו על זה.
היה לנו מזל.
הקירות הקרובים אלינו היו מחוררים מכדורים, שבורים ברובם, מטים לנפול, ואת הקירות הרחוקים לא יכולנו לראות בגלל שהאוויר היה צהוב ועכור.
בארבע וחצי לפנות בוקר היה הקרב האחרון שאחריו נכנסה לתוקף הפסקת האש. בגלל שלא ישנו בלילה האחרון, כלומר, גם בלילה האחרון, התחלנו לדבר שטויות. מישהו אמר שצריך להיות משוגע בשביל להילחם כל כך מוקדם בבוקר. כולנו הסכמנו שצריך להיות אידיוט גמור ושזה מה שאנחנו. אידיוטים אחד אחד.
אבל לא חשבנו לוותר, למשל. לאורך הלילה היה שקט, באופן יחסי. הם חזרו להתגרות בנו לקראת הבוקר, ולקראת הבוקר הגבנו. שלושה סיבובים של ארטילריה מדויקת עם הקדשות אישיות על כל אחד מהפגזים, וגם תופת בוערת של רובים ומקלעים.
הם ידעו להחזיר בדרך שלהם.
מוטי ישב לידי. שרוך הנעל של לוי עוד היה קשור על פרק ידו הימנית. לוי, עמיש, אולסון ושאולי נהרגו ביום אחד. היום הראשון. אחר כך הדברים נראו פחות גרוע. כל הזמן פחות גרוע. למרות זאת, אף אחד מאתנו לא הצליח להתאושש מזה שלוי, עמיש, אולסון ושאולי הלכו. וזה קרה בשעה הראשונה של הלחימה. השעה המזוינת הראשונה. אם רק היה לנו עוד זמן, זה לא היה קורה.
נכנסנו קרים.
מוטי אמר שנכנסנו קרים והם חיכו לנו. היינו כיתה של 20 ונשארנו 20, אבל פחות ארבעה.
ישבנו בצד, כל החברים, וחיכינו. המשאית שהיתה צריכה לאסוף אותנו ואת החיילים של הכיתה השנייה היתה בדרך. הם אמרו שאנחנו יכולים להירגע, היא תגיע עוד מעט. נרגענו. אף אחד כבר לא איים עלינו בסוף המלחמה.
מוטי אמר שהוא בעיקר חושב על לוי, כי לוי היה לו כמו אח. אני אמרתי שאני חושב על שאולי. נפש ספרותית כזאת. אמרתי שהוא סיפר לי שהוא התאהב באחת, כמה ימים לפני המלחמה. גורל מחורבן. הם הוציאו אותו מהמיטה, מה שנקרא. עם הרובה ביד אחת ומגע השיער שלה באצבעות היד השנייה. אחר כך חשבתי על ההורים שלו.
"הוא מת בשביל המולדת", אמרתי למוטי
"לוי מת בשביל המדינה הנוראה הזאת", אמר מישהו מאחוריי, "כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן". יכול להיות שזה היה סיסו כהן. לפחות זה נשמע כמוהו. ראיתי שמוטי הינהן. הוא הסכים.
בסופי מלחמות, אבל לא הרבה אחריהן, לאנשים קל יותר להסכים.
"הוא מת בשביל המולדת", אמרתי למוטי, למרות שמעולם לא החשבתי את עצמי כפטריוט גדול. לא, זה באמת לא היה בשבילי העניין הזה עם הפטריוטיזם, אבל אחרי הלחימה... אחרי הלילות הארוכים והבקרים המטורפים של היריות הבלתי פוסקות והריח של החול והאבן, למשפט הוא מת בשביל המולדת היתה צורה אחרת, הגיונית יתר. בשביל עצמי הוספתי: "ושָאולי מת בשביל שלא יהיו יותר מלחמות".
מוטי הסתכל בי. הוא לא היה טיפוס של תקוות שלום או חזונות אזוריים לשגשוג ופריחה. זה באמת לא היה הוא. אבל כמו שאני הסכמתי איתו, הוא החליט להסכים איתי.
" ומה עם עמיש?" שאלתי.
" עמיש דיבר איתי שנייה לפני שהטיל ירד עליו", אמר מוטי.
מוטי אמר את זה לפחות תריסר פעמים ביומיים האחרונים של המלחמה, כשההפוגות גדלו והיה זמן להביט זה לזה בעיניים, בין נשימות.
" הוא מת בשביל הכבוד של כולנו", מישהו אמר. "הוא הקריב את עצמו בשביל הכבוד שלנו. של הכיתה. של המחלקה. של הצבא כולו".
" זה מתאים לו ככה", אמר מוטי והביט לאחור. "זה בדיוק האופי שלו. אתם זוכרים איך הוא התרגז כשביטלו את התרגיל בקיץ? פוצץ שני בקבוקים של קולה על הראש".
מישהו צחק. "לפחות שניים".
"ועכשיו הוא שוכב שם... איפה שזה לא יהיה. הם כבר קברו אותו, לא?" שאלתי.
אף אחד לא התנדב להיות השטן שעונה על שאלה כזאת.
"אני מעדיף לא לדעת", אמר סיסו.
"נבלות", אמר מוטי.
"לפחות גמרנו איתם", אמרתי.
"הם למדו לקח לכמה שנים טובות", אמר מישהו.
"לא נשאר הרבה מהבתים שלהם", אמרתי.
"אני מקווה שאצלנו הכל בסדר", אמר סיסו.
"עוד שעה נדע", אמרתי. "נגיע הביתה. יסָפרו לנו הכל".
"אתה חושב על המשפחה שלך?" שאל אותי מוטי.
"הם בסדר", אמרתי. "אני סומך עליהם".
"גם לי יש תחושה שכולם בסדר אצלי", אמר מוטי.
ערפל של סוף המלחמה
"כולם בסדר", אמר מישהו והוסיף, "תראו כמה אבק הסמיטריילר הזה מעלה לשמיים. ערפל של סוף המלחמה".
"דווקא עכשיו להסתיר את השמש?" שאלתי.
"אתה יודע שכל הימים האלה אני לא שמתי לב שהשמיים כחולים?" העיר מוטי. "או שלא הסתכלתי למעלה, או שאני לא יודע מה. עכשיו אני מסתכל, איפה שאין חול... שם, בכיוון ההוא... ורואה כמה שהם כחולים".
הוא נעמד על הרגליים והשקיף סביבנו. "אבל חוץ מזה, רק חול", אמר.
הסמיטריילר נעצר ושלושה חיילים ירדו מתוכו. אחד התיישב על מדרגות הברזל של הרכב הגדול ושניים נעמדו בסמוך, מחכים כולם למנוף שהיה כבר צריך להיות שם ולהעלות את הטנק ואת הנגמ"שים מאחור. "מה לוקח כל כך הרבה זמן למשאית שלנו?" שאלתי.
סיסו אמר שהוא מקווה שלא החליטו להוציא קודם חיילים אחרים, "כי אנחנו", הדגיש בקול בטוח ומשוכנע, "אנחנו נכנסנו ראשונים".
"הם יבואו עוד מעט", אמרתי.
" בטח", אמר מישהו מאחור ומיד התחיל להשתעל.
" תשתו קצת מים", הציע מוטי לכולם ואז היטה את המימיה מעל פיו ללא תכלית. "שלי ריקה", אמר.
" גם שלי", אמרתי. "קח את של אולסון. היא בארגז הרימונים הריק. אני שמתי אותה שם. רציתי שהוא יהיה איתנו. שהוא ימשיך עד הירייה האחרונה".
מוטי הביט בי וחשב. הוא היה צמא. החול נכנס לכולנו לתוך הגרון.
המנוף הגיע בלי ששמנו לב, למרות שהרעש שהביא איתו היה כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. אלא אם אתה יושב על האדמה בסוף המלחמה. בסוף המלחמה אפשר לעשות דברים שאי אפשר לעשות לפניה.
הסתכלנו איך שלושה חיילים ושני מנופאים מחברים את השרשראות של המנוף לטנק ומעלים אותו על הסמיטריילר, ואז עושים אותו דבר עם שני הנגמ"שים. זה הסתבך להם בהתחלה, אבל הם כנראה התאמנו על זה מתישהו, כי די מהר הם הצליחו לסדר אותם ככה, כמו משפחה של צבים. הראשון יושב יציב ושני האחרים, הקטנים, רוכבים על גבו ועל גבו של זה.
לא חשוב מה שמה. כולנו הכרנו אותה
מוטי שתה את המימיה של אולסון עד הסוף. אלה היו המים האחרונים של אולסון.
הסיפור עם אולסון היה שהוא התחתן חודש קודם עם הדוגמנית ההיא, לא חשוב מה שמה. כולנו הכרנו אותה. זה היה יפה להסתכל על הפנים שלו ולראות איך זה עושה לו טוב. כלומר לחשוב על מה שמחכה לו בבית.
ולא שהסיפור היה פחות סיפור אם אשתו לא היתה דוגמנית. אם היתה נגיד אשה מאוד לא דוגמנית. זה לא היה משנה בכלל. היא במקרה היתה כזאת, ומה ששינה היה שכולנו בסופו של דבר הכרנו אותה מהתמונות וגם מהסיפורים.
הסיפורים הכי מעניינים היו אלה שאולסון סיפר בדרך הלוך. הוא רצה שגם לנו יהיה חלק בשמחה, והוא הצליח להכניס אותנו פנימה דרך התיאורים שרוב הזמן היו מאוד פשוטים.
הקשבנו בצמא לכל הסיפורים הקטנים. לי באופן אישי הוא סיפר סיפור גדול, שאחרים לא שמעו עליו.
"אולסון לא משוויץ בשום דבר שיש לו, ובגלל זה הוא מקבל יותר", אמר עליו מישהו מתישהו כשהיינו במשאית.
אבל הוא מת יחד עם עמיש ולוי ושאולי.
התחשק לי לספר למישהו את הסיפור הגדול ששמעתי מאולסון, על הלילה הראשון שלו ושל הדוגמנית. בינתיים, אמרתי שאני מוכרח להתאפק. היה לי חול על הפנים ובתוך הנחיריים ורעש איום באוזניים והכרחתי את עצמי להתאפק.
והיתה העייפות.
כשהמשאית הגיעה וכולם נעמדו על הרגליים וניערו את המכנסיים ואת החולצות ואת האפודים והרימו את התיקים שלהם עם כל מה שהיה בהם, מוטי שם עלי יד, ככה על הכתף, ואני שמתי יד על הכתף שלו, ושנינו צעדנו אל המשאית.
בלי להחליף בינינו מלים, סיכמנו שנינו את מה שהיה לנו בלב. הלב שלנו היה אחד. בסוף המלחמה נשאר לנו רק לב אחד. אמרנו ככה. לוי מת בשביל המדינה, ושָאולי בשביל שלא יהיו עוד מלחמות ועמיש... עמיש יכול להיות שהוא הלך בשביל הכבוד של הלוחמים, של הפלוגה. אבל בשביל מה אולסון מת? בשביל מה, לעזאזל, אולסון חטף כדור בתוך הראש?
לא, את זה לא הצלחנו להבהיר לעצמנו. אני ראיתי את זה על הפנים של מוטי וידעתי שהפנים שלי נראות אותו הדבר.
זה היה הטעם של החול השרוף על הקצה של הלשון ובתוך הפה ומסביב לשפתיים.
וזה היה לנו מר.
פחדנו שהמחשבה המטרידה ההיא על אולסון תישאר כמו שהיא. שלא תעבור לעולם. ואולי קצת רצינו שככה יהיה.
הוא באמת היה אחד כזה שלא משוויץ בכלום. ואיך קינאנו בו כולם, כל אחד בדרכו.
עד שזה נגמר.
